Posted in יהדות, נוף חיי, תמונות מהעבר, tagged חד גדיא, לאה צימרמן, סדר פסח, פסח, קיבוץ, קיבוץ חצור, רחל עמנואל, ריקוד חד גדיא on 3 באפריל 2012| 4 Comments »
גדלתי בקיבוץ חצור. עבורי היה סדר פסח, מאז ומתמיד, מסכת ענקית (בממדים קיבוציים) שבה השתתפו כמחצית מחברי וילדי הקיבוץ, ואולי גם יותר. לפחות חודש לפני הפסח השתלטה על הקיבוץ הפקת המסכת, כולל הכנת הבמה וציורים לקישוט הבמה וחדר האוכל, שצוירו מדי שנה על ידי ציירי הקיבוץ – יצירות גדולות ויפות שלא שרדו משום שצוירו שנה אחרי שנה על אותם דיקטים וקרטונים. לדוגמה, ראו כמה ציורים כאלה שנשמרו סקיצות שלהם, של הציירת לאה צימרמן.
Posted in יהדות, tagged חגים, יהדות, פסח, קיבוץ on 1 באפריל 2012| Leave a Comment »
פסח בקיבוץ לפני שנים רבות
.
מדריך לעורך הסדר ומדרש קצר
.
ועוד הפניה שימושית
.
Posted in הגות, ספרות, tagged דוד מלץ, חילוניות, מעגלות, ספרות, קיבוץ, רליגיוזיות on 1 באוקטובר 2011| 5 Comments »
לפני ימים ספורים, לקראת ראש השנה והימים הנוראים, ליהגה ליאת רגב בתוכנית הבוקר שלה על השאלה "האם יש אלוהים?" אל חשש, היא הזמינה משיבים שהחזירו מיד את הסדר על כנו. יש אלוהים, הבטיח לנו מיכה גודמן (שכתב לפני שנה את "סודותיו של מורה הנבוכים" והוא ראש מדרשת "עין פרת" בפלסטין הכבושה). עובדה – רוב בני האדם מאמינים בכך היום והאמינו בכך בעבר. זו אינטואיציה אנושית בסיסית. מי שמטיל בכך ספק, מוציא את עצמו מהכלל האנושי. החילונים, התעקש גודמן להוסיף משפט אחרון, מזלזלים באינטואיציה אנושית בסיסית.
על זה אפשר לומר, נו טוב, אמר אז אמר. ולמה לעשות מזה עניין? אלא שדבריו אינם קשורים רק לעמדתו שלו כלפי האלוהים. מן הסתם הוא מאמין, ויחיה אדם באמונתו. אלא שאין הוא מסתפק בכך והוא אץ-רץ לבטל מכל וכל את החילוניות ולהציגה כעמדה שמחוץ לאנושי. לא פחות. דברים חריפים כאלה נגד החילוניות מתקבלים היום גם על ידי מי שמתנהגים בחיי היומיום שלהם כחילונים כמעט בברכה. מדוע? לדעתי, משום שנחלשה מאוד ההצדקה העקרונית של החיים החילוניים. חילונים של ממש כמעט שאין בינינו, והרוב הגדול רק מתנהגים כחילונים, כלומר אינם מקפידים על המצוות, אך בתוכם הם משוועים להטפות מוסר כמו אלה ששמח להעניק להם מיכה גודמן. ועכשיו לעיקר.
. המשך…
Posted in הגות, מדורות השבט, ספרות, tagged היינו העתיד, יעל נאמן, ספרות, קיבוץ on 6 באפריל 2011| 20 Comments »
.
הכתיבה – כישרון הכתיבה של יעל נאמן ניכר בצירופי המילים המפתיעים, בעלי העוצמה, ובדימויים שבהם היא לוכדת את חוויותיה מהשנים הרחוקות בקיבוץ. הילדים והמבוגרים נעים בדמיונה אלה מול אלה כלהקות כנף, ויש בספר ביטויים רבים כאלה. אך בדרך כלל לשון הספר קצרה ועניינית. המון עובדות. משפטים קצרים. כך היה. כך היינו. זה מספיק כדי ללכוד את דמיונם של בוגרי הקיבוצים, כי באמת הזיכרונות דומים.
האחידות והמוסיקה – הקיבוצים היו דומים מאוד זה לזה. בכל זאת, הדגשת האחידות הנשלטת מלמעלה מותירה טעם רע של לעג. אין בספר ניסיון להבין ולהזדהות עם בנייתה של תנועה גדולה ועם המחירים של מפעל כזה. מובן גם שיש אנכרוניזם חריף בתלונות, כלומר זהו מבט מאוחר שמבקר בכלים של היום את העולם האידיאולוגי של פעם. המוסיקה של הספר היא מינורית, אין בה אפילו הד קל של האקורדים המז’וריים רבי התנופה שאפיינו את עלייתה של התנועה הקיבוצית. המשך…
Posted in הגות, מדורות השבט, ספרות, tagged היינו העתיד, יעל נאמן, ספרות, קיבוץ on 31 במרץ 2011| 5 Comments »
.
רשימה רביעית מתוך חמש
.
התנצלות
הבטחתי ארבע רשימות ועכשיו יהיו חמש. התלבטתי הרבה אם לכתוב על המוסד החינוכי. ראשית משום שהתיאור שלו בספר רחוק מאוד מהחוויה שלי, שנית משום שלמרות השימוש בלשון רבים הסיפור נעשה כאן אישי מאוד וגם קצת מחתרתי. הסיפור האמתי מתחבא בין השורות.
.
לבנו נשבר מזמן
כשיעל מדברת על הצבא, על הטירונות, היא מזכירה את החוסן של בני הקיבוצים ואת המוכנות שלהם, ואגב כך היא מזכירה גם את המחיר שגבו החיים שהכינו אותם להיות "חיילים טובים".
הצבא היה קטן עלינו… הטירונות שלנו היתה קשה בהרבה. גם התורנויות בחדר האוכל. ידענו כבר לעבוד, לבנו נשבר מזמן, טקסי החניכה שלנו התרחשו לפני מאות שנים (עמ’ 196). המשך…
Posted in הגות, מדורות השבט, ספרות, tagged היינו העתיד, יעל נאמן, ספרות, קיבוץ on 28 במרץ 2011| 12 Comments »
.
רשימה שלישית מתוך חמש
.
לא ידענו כלום על חיי מבוגרים
את הילדות בקיבוץ מתארת יעל נאמן כיקום נפרד, מנותק מעולם המבוגרים. כאילו הוטלו 16 ילדים בני גיל אחד, קבוצת "נרקיס", אל אי בודד. החוויה הזאת לא מתוארת כעצובה או מפחידה אלא כבריאת עולם של ילדים בעל חוקים משלו, כמו בסיפורי אגדה. בלילות, למשל, אחרי טקס ה"השכבה" של ההורים ואחרי שהמטפלת סיפרה סיפור ואמרה לילה טוב והלכה, היה נפתח פרק שלם של חיים ללא מבוגרים.
לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות (עמ 14).
בקיץ החם טבלנו את הסדינים במים קרים, צעקנו אחד לשני "אנחנו יוונים", ורצנו במסדרון בטוגות מטפטפות… אחד מאיתנו תמיד היה בתורנות של צופה לעבר המדרכה… המשך…
Posted in הגות, מדורות השבט, ספרות, tagged היינו העתיד, יעל נאמן, ספרות, קיבוץ on 25 במרץ 2011| 12 Comments »
רשימה שנייה מתוך חמש
.
אחד ההישגים של "היינו העתיד" הוא הדיבור הכפול שמצליח להיות נוסטלגי ומתגעגע לגן העדן האבוד, ובאותה עת גם מאשים ולעגני. מי שקשוב רק לרובד אחד, עשוי להחמיץ לחלוטין את האחר. כך מצאתי להפתעתי רשימות שקראו את הספר כתיאור חיים של התעללות, ואחרים – בעיקר בוגרי החינוך המשותף – התמוגגו מהנוסטלגיה ומהתיעוד המדויק של ילדות חופשייה ומאושרת.
נתחיל במתיקות ובזוהר.
לפעמים היינו קופאים לשנייה באוויר מרוב אושר, דואים. הדאייה התרחשה פתאום, תוך כדי תנועה. דאינו בכל יום בעשר וחצי בבוקר, כשרצנו למגרש הכדורגל בדרך הקיצור אחרי שגמרנו לעבוד. דאינו כשהלכנו על הקורה בצד המגרש, מרחפים תוך כדי שמירת שיווי משקל מעל האדמה (עמ' 115). המשך…
Posted in הגות, מדורות השבט, ספרות, tagged היינו העתיד, יעל נאמן, ספרות, קיבוץ on 23 במרץ 2011| 18 Comments »
.
אחרי התלבטות החלטתי לכתוב על הספר כמה רשימות קצרות. זו הרשימה הראשונה.
.
למי את כותבת?
נדמה שכולם קוראים וכותבים על "היינו העתיד", ועכשיו גם אני. מי הם "כולם"? יעל נאמן מפלחת בעצמה את השוק של הספר כשהיא מונה לקראת סופו את מספר בוגרי הקיבוצים. גם אני אחד מהם:
היינו חלק מכחמישים אלף אנשים שנולדו והתחנכו בקיבוצי השומר הצעיר, מאז היווסדם ועד סוף עידן הלינה המשותפת בשנות ה-90. היינו חלק מעוד כמאה אלף אנשים בני התנועות האחרות. בסך הכול כמאה וחמישים אלף ילדים שגדלו לאנשים מבוגרים בחמישים עד שבעים שנה (עמ’ 205).
מאה וחמישים אלף קוראים פוטנציאלים, ובעצם יותר אם נוסיף את סביבתו הקרובה של כל אחד מהם. וזה רק בתוך הקבוצה שמספרת לעצמה בכפייתיות את הסיפור שלה. המשך…
Posted in תמונות מהעבר, tagged פורים, צילום, קיבוץ, תמונות מהעבר on 19 במרץ 2011| 10 Comments »
פורים בקיבוץ. שנות החמישים. הפורים הראשון שאני מצולם בו. כולנו ליצנים. זו "השישיה" שלי, היחידה הבסיסית. כמה שישיות יצרו מאוחר יותר את קבוצת "סלע". המשך…
Posted in טיולי האופניים שלי, tagged צילום, קיבוץ, שדה on 29 באפריל 2010| 8 Comments »
Posted in תמונות מהעבר, tagged פורים, קיבוץ on 25 בפברואר 2010| 11 Comments »
תחילת שנות השבעים. מסיבת פורים של הקיבוץ. התמונה צולמה ב"עזרה" של חדר האוכל, כלומר התוספת שרוצפה בסגנון "מודרני" של שברי אבנים ומעליה גג נפתח ענקי. הרצפה מסגירה את המיקום. עוד לפני שנה או שנתיים חגגנו פורים ב"מוסד", בית הספר התיכון שנבנה בריחוק מסוים מהקיבוץ ושם חיינו במעין אוטונומיה של נעורים. בהוויה הקשוחה של הקיבוץ באותם ימים היה פורים הזדמנות מיוחדת להתפרקות והשתוללות הגונה. תירוץ לשתות קצת – ולהקיא את נשמתנו – לרקוד בטירוף וגם לביים הופעות חצופות. על כך מיד.
תחילה לתמונה. למעלה מימין לשמאל: עמוס, אוריאל, אני וברוך. למטה מימין: אפרים, עדנה ובתיה (אם אינני טועה). שוכב בקדמת התמונה: אהרן, הפנתר הלבן.
בשנה שעברה או לפני שנתיים עוד חגגנו במוסד, וכשאני מסתכל על הפנתר הלבן אני נזכר בהופעה בלתי נשכחת שלו באותו פורים במוסד. אהרן (היום ד"ר בנדיק מצרפת) הצטרף אלינו בגיל הנעורים. הוא בא עם אחיו אדי (שחי עד היום בקיבוץ) ואף על פי שהתערה במהירות ונעשה לאחד מאתנו, שמר על מאפיינים צרפתיים מובהקים. בין השאר הוא הכיר לנו את ז'ק ברל, ובכלל היה פתוח הרבה יותר מאתנו למתרחש בעולם. אגב, הרעיון להתחפש לפנתר לבן מתייחס כנראה לפנתרים השחורים, שעשו אז כותרות בארץ. מעניין מה הוא חשב עלינו, הפרובינציאלים. אז הנה, אותה הופעה מראה שהוא חשב, למשל, שאנחנו עדר של אומרי הן. באותו פורים הוא עלה לבמה עם מופע של שירים בוטים, מעין ז'ק ברל שניסה לבעוט לנו בתחת. לא הבנו מה הוא רוצה מחיינו. אחרי כל שיר הוא הסתובב לאחור בצעדים טקסיים מהירים והחליף כובע. השיר שעשה לו שם אצלנו מאז ולתמיד נכתב לפי מנגינת המרסייז, ההמנון הצרפתי. זה הלך ככה:
חבר'ה מהמוסד
צריכים לעשות משו
נגד נגד המדריכים
נגד החזירים
טא טא טא טם (להחליף כובע)
ראו גם: פורים – לפני שנים רבות
Posted in מדורות השבט, נוף חיי, tagged ביכורים, גן שמואל, חדר אוכל, משמרות, קיבוץ on 30 במאי 2009| 15 Comments »
בבוקר החג הצטרפתי אל הקהל הקטן שהתאסף על הדשא הגדול ליד חדר האוכל של קיבוץ משמרות לאירוע "מתן שירה" – מיני פסטיבל של משוררי רחוב, יוזמה של המשורר וחבר הקיבוץ משה שכביץ.
זה חדר האוכל של משמרות. בניין צנוע וישן, שאינו דומה כלל להיכלות שנבנו בקיבוצים רבים.
על הדשא, בצל העצים, האזנתי לשירתו של צמד ששר משירי משוררים.
זה צמד הזמרים. את שמותיהם לצערי איני זוכר. ביניהם כורע משה שכביץ.
משה שכביץ קורא משיריו.
יהודה עתי קורא משיריו.
אחר כך נסעתי לבריכה בגן שמואל ושחיתי חמישים בריכות. כשסיימתי כבר נהרו חברי הקיבוץ ואורחים רבים אל הדשא הגדול, המוקף פיגומים מכל צדדיו, לטקס הבאת הביכורים. מיהרתי לשם עם המצלמה. נדהמתי לראות שדברים שהם עבורי זיכרון רחוק עדיין מתקיימים היום כאילו עצר הזמן מלכת. הרגשתי כאילו נזרקתי במכונת הזמן שלושים שנה לאחור. הנה מה שקלטה שם העין.
הנערות רוקדות בשמלות הלבנות.
הנשים המבוגרות יותר נושאות את טנא הביכורים.
המקהלה שרה "ים השיבולים" ועוד שירים רבים
הטרקטורים הישנים יוצאים למסע הגדול לו חיכו שנה שלמה.
שני ותיקים שעדיין זוכרים איך מתפעלים את הפארמל עורכים בדיקות אחרונות.
וכמובן הילדות עם אלומות השיבולים.
Posted in מדורות השבט, נוף חיי, tagged ביכורים, חדר אוכל, קיבוץ, שבועות on 28 במאי 2009| 5 Comments »
שעה קלה לפני כניסת החג – חג השבועות שהוא חג הביכורים, החג החקלאי הגדול של הקיבוצים – אפשר להיזכר בתהלוכות המפוארות של ענפי המשק, בריקודים בחולצות רקומות ליד חבילות הקש, בדגל הביכורים, שהגיע לבמה בידי פרש רכוב על סוסו ונמסר בתום הטקס לענף שתהלוכתו הייתה המרשימה ביותר. כל זה הפך היום, בקיבוצים שעדיין מקיימים תהלוכות ביכורים, להצגה תיירותית המשחזרת את מה שהיה תרבות חיה עד לפני שנים מעטות.
היום, כשהקיבוץ הישן נעלם מחיינו, מתרבה ההתבוננות האמנותית המסכמת, המנסה לתפוס את מה שהיה הקיבוץ ולהעריכו כערכו. כך הוא ספרו של אסף ענברי "הביתה", וכך גם האירוע האמנותי "זמן קיבוץ – חדר האוכל כמשל", המתקיים בימים אלה בקיבוץ יפעת (דף האירוע מכיל הפניות מענייניות, כדאי לשוטט שם קצת). אתמול הייתי שם. הסתובבתי בתערוכה ושמעתי מעט הרצאות שעסקו בחדר האוכל – המקדש הקיבוצי, מרכז החיים ששילב בימיו הטובים אכילה ורוח ואמנות. כל הדרכים הובילו אליו, ובו התנהלו חיי הקיבוץ על כל היבטיהם.
הנה מעט ממה שקלטה העין ביפעת. בהזדמנות אחרת ארחיב.
מבט מהחוץ החשוך אל ההיכל המואר באור יקרות. שימו לב לדמויות הרפאים המשתקפות בחלונות
הפסנתר – סמן התרבות שהיה מרכיב יסודי של חדר האוכל
מוטי זעירא
יערה בר-און
לוח המודעות
חברי קיבוץ בעבר ובהווה כותבים מהו חדר האוכל בשבילם
Posted in הגות, ספרות, תמונות מהטלפון, tagged אסף ענברי, הביתה, קיבוץ on 4 במאי 2009| 20 Comments »
הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.
גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.
במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.
בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.
במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".
גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.
Posted in תמונות מהעבר, tagged נדידה, פסח, קיבוץ on 2 באפריל 2009| 12 Comments »
בכל שנה, בימי חופש פסח ולפני ערב הסדר, היינו יוצאים לנדידה. כל חברת הילדים היתה מתחלקת לשבטים. היינו מציירים לנו דגלים של שבטי ישראל, עוטים על ראשינו כפיות, מצטיידים במימיות צבאיות, תלויות על חגורות צבאיות רחבות, ויוצאים לנדוד במדבר, כלומר דרך השדות והפרדסים, עד העמק הנעלם. שם היינו מקימים מחנה צופי עם אוהלים ושולחנות ומגדלים, ומכינים מצות ומבלים כך את היום עד החושך.
הנה אנחנו יוצאים לדרך, ילדי סלע ושחף. אני כנראה מחזיק את הדגל. קשה לי לזהות את עצמי בתמונה הזו, אבל אין סיבה שהיא תהיה באלבום שלי אם אני לא מופיע בה, והיחידי שאפשרי זה מחזיק הדגל. משמאל לי שלומית, ומימין רונית, ואחריה יגאל ונעמי. לידי וקצת מאחור חגית, והגבוה מאחור הוא יאיר.
בין השבטים התנהלה תחרות קשה. למי יהיו דגלים יפים יותר. מי יצעד וישיר בגאון רב יותר. מי יכין הופעה מוצלחת יותר במחנה. מי יבנה מגדל גבוה יותר. אנחנו שבט יהודה, אם הצלחתי לפענח נכון את הדגל הדהוי שבתמונה.
עד היום נשמרת המסורת הזו של נדידה בקיבוצים. לא מזמן ראיתי בחצור תמונה של רונית ז"ל, שנפטרה השנה, מובילה כמטפלת קבוצה של זאטוטים לנדידה.
המוטות לדגלים היו סנאדות, ענפים ארוכים וישרים שנחתכו מעצי האיקליפטוס ושימשו אותנו גם למבנים הצופיים שבנינו במחנה הנודדים המאולתר. שני דגלים מונפים גבוה מאחורינו.
Posted in מדורות השבט, תמונות מהעבר, tagged גלעד, זיכרונות, מלחמת יום כיפור, קיבוץ on 29 בנובמבר 2008| 13 Comments »
בערב שבת האחרון התקיים מפגש השירה השנתי לזכר הנופלים בקיבוץ חצור. הפעם, שלושים וחמש שנה אחרי, כבר יכולתי לכתוב משהו על הימים ההם.
גלעד היה צעיר מצעיר בני היום – כאשר נפל במלחמה הארורה ההיא, לפני שלושים וחמש שנה. כל החיים עוד היו לפניו: לימודים, יצירה, עבודה, משפחה, ילדים, נכדים. יש לי תמונה – ב"אלבום חצור" שלי – שבה גלעד ואני בני שנתיים, משחקים בסוס ורוכבו. אני הסוס, הרתום למושכות שמחזיק גלעד. הנכדות התאומות שלי הן היום בגיל הזה.
אני הסוס וגלעד הרוכב
במשך שנים היה לי חלום שחזר שוב ושוב, ובו גלעד לא מת אלא ממשיך לחיות. יש בחלום הפתעה, שהוא חי, אבל גם תחושת מועקה, כי הוא חי ולא חי. מתברר פתאום שהוא חי, אבל החיים אינם מגיעים אליו והוא אינו מגיע אל החיים. הוא חי ליד החיים, מעין חיים דהויים.
המתים שלנו ממשיכים לחיות, כי הם חלק מהעולם שלנו. אינני יכול לחשוב על ימי חצור שלי בלי לחשוב על גלעד. אבל עם השנים המתים נעשים חיוורים יותר, רחוקים יותר, עד שהם שוקעים אל זיכרון רחוק שאפשר להציל ממנו רק תמונות ורגעים.
הנה רגע אחד כזה, שעלה יום אחד כשצילמתי את נכדי משחקים בשלולית מים בחורף.
נזכרתי שאחרי הגשמים הגדולים היינו הולכים אל הוואדי ובונים רפסודות מחביות ריקות וסנאדות קשורות סביבן, והיינו מפליגים עם מקלות ארוכים שבעזרתם דחפנו את הגדות ואת קרקעית הוואדי, וכך הפלגנו קילומטרים רבים אל עבר הים. וכשירדה החשיכה היינו חוזרים הביתה רטובים ומלאי בוץ, בעיניים בוערות מן ההרפתקה הגדולה.
ונזכרתי שגלעד היה בונה הרפסודות הראשי שלנו. ופתאום ראיתי אותו יושב ומנגן באקורדיון וסביבו רוקדים כולם במעגלים. וזכרתי את נגינתו באורגן ובפסנתר. בכלל, הוא היה מן המוכשרים שאפשר רק לתהות לאן היו מגיעים אילולא נפלו כה צעירים.
גלעד מנגן באקורדיון בתהלוכה של השומר הצעיר (אני מימין)
ביום כיפור האחרון חזרתי, אחרי הרבה שנים, אל חוויות המלחמה הארורה ההיא וכתבתי משהו מהן.
ישנתי בחדרי, בקיבוץ. טלפון היה רק בחדר האוכל, מכשיר אחד לכל הקיבוץ. מישהי באה להעיר אותי. צלצלו מהטייסת, ביקשו שאבוא מיד. שבת, יום כיפור, 1973. הלכתי ברגל לבסיס חיל האוויר, ותפסתי טרמפ מהמגורים לשדה התעופה עצמו. הגעתי לחניית המטוסים הקלים. כבר החלו להתאסף טייסים נוספים, הייתי מהצעירים, לא היה לי סיכוי לקבל פייפר, הוותיקים כבר חטפו הכול. מישהו קיבל טלפון מהטייסת שלו, ביקשו שיביא מפות, הוא רץ לחפש, חברו כבר ישב בפייפר שמנועו מטרטר. הייתה תחושה שמשהו גדול מתחיל. עוד לא ידענו מה. אחרי שהסתלקו המטוסים הקלים חיכינו למטוס תובלה שיפזר אותנו בין הבסיסים.
כשנחתתי בעציון התבשרתי שהטייסת שלי מפורקת ומפזרים אותנו בין הטייסות האחרות של החייל. טייסת העיט שהוקמה בעציון הייתה חדשה, עדיין לא מבצעית. כל אחד מאתנו קיבל מטוס כנדוניה ונשלח לאחת מטייסות העיט האחרות. כך הגעתי חזרה לתל-נוף, אבל לא לטייסת האם שלי, שממנה הועברתי לעציון, אלא לאחותה התאומה.
אני זוכר שערב אחד הופיעה להקת כוורת על מרפסת הטייסת. ובערב אחר הופיע לאונרד כהן במגרש הכדורגל של הבסיס.
יום אחד, לקראת סוף המלחמה, אסף אותנו רן פקר, מפקד הבסיס, לשיחה. את כל הטייסים. ישבתי למעלה בשורה האחרונה של האולם הקטן. מהמעבר האמצעי עלה לקראתי ספי לוין. הוא אמר לי, "אתמול הייתי בחצור, נהרג שם מישהו, בן כיתה שלך, גלעד". רגעים כאלה זוכרים לתמיד. אני זוכר את המילים שרצו לי בראש ולא הרפו: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי".
אחר כך יצאתי לגיחה שממנה כמעט לא חזרתי. הפצצנו את הארמיה השלישית המכותרת. סגרנו להם את דרכי הבריחה. הכול כבר היה שקט. טסנו בגובה, במעגל הפצצה, כמעט כמו בטיסות אימונים. פתאום שמעתי צרחה: "ארבע, שבור! טיל…!" התהפכתי ומשכתי את הסטיק בכל הכוח. במראה ראיתי עמוד אש עובר מאחורי.
אני זוכר את הדרך חזרה מאותה טיסה. בראשי רצו כל הזמן המילים: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי". כיוון שברחנו מהטילים ונכנסנו שוב לתקוף, היינו חייבים לנחות ברפידים לתדלוק. תדלקנו בלי לצאת מהמטוסים. הורדתי את הקסדה ופתאום זיהה אותי אחד המתדלקים. זה היה אמיל. הוא צעק אלי: "שמעת על גלעד?". אמרתי: "כן". הסתכלנו זה בזה ואז הפניתי את ראשי. לא יכולתי לדבר עוד.
גלעד המציא לכולנו כינויים. לי הוא קרא "גולם", אולי בגלל האופי הפילוסופי המהורהר שלי. מעניין שדווקא אותו אני זוכר כך, יושב עם מבט חולמני במרכז מעגל ההורה שלנו. כולנו משולהבים והוא מנגן באקורדיון, רגוע ושליו. או ליד האורגן בחדרו, מאלתר מנגינות ומבטו נעוץ בנקודה רחוקה שמעבר לעולם הזה.
Posted in עין משוטטת, tagged גן שמואל, צילום, קיבוץ on 18 בספטמבר 2008| Leave a Comment »
Posted in תמונות מהטלפון, תמונות מהעבר, tagged ביכורים, קיבוץ on 3 ביוני 2008| 4 Comments »
סלינו על כתפינו/ ראשינו עטורים/ מקצות הארץ באנו/ הבאנו ביכורים/ מיהודה, מיהודה ומשומרון/ מן העמק, מן העמק והגליל/ פנו דרך לנו/ ביכורים אתנו/ הך הך הך בתוף, חלל בחליל/ הך הך הך בתוף, חלל בחליל.
אני רושם מן הזיכרון את מילותיו של שיר הביכורים הפשוט והתמים הזה, של לוין קיפניס, הטבועות בי מן הימים ההם. וכבר אני תוהה אם יש לומר "חלל בחליל" או "והך בחליל", "מיהודה והשומרון" או "מיהודה ומשומרון". אני מקיש על חיפוש בגוגל ומגלה גרסאות רבות ושונות. כולם מצטטים מן הזיכרון, טועים ומטעים. הך בחליל נשמע לי טוב יותר, אבל רוב התוצאות שאני מוצא מורות על "חלל בחליל", ואני משאיר כך.
שירי הביכורים מתנגנים בראשי כל השבוע האחרון. כשאני מסיים את השחייה היומית שלי (ארבעים בריכות), כבר מתקיימות מדי ערב החזרות לטקס הביכורים של קיבוץ גן שמואל על הדשא הגדול שליד חדר האוכל, הסמוך לבריכה. חבילות קש נערמות שם, ומבט אחד בילדים הרוקדים וצליל אחד משירי החג שולחים אותי שנים רבות לאחור, אל הימים שבהם צעדנו כולנו בתהלוכת הביכורים – לא במרכז הקיבוץ במעין טקס משוחזר לתיירים מן העיר, כפי שזה נעשה היום, אלא בשדה ממש, כשכל הכלים החקלאיים וכמעט כל חברי הקיבוץ וילדי הקיבוץ משתתפים בתהלוכה מפוארת של ענפי החקלאות. קטפות הכותנה הענקיות נסעו שם, וטרקטורים, וצינורות השקיה ארוכים מאלומיניום נגררו, והורכבו ופורקו להדגמת הטכנולוגיה החקלאית המתפתחת. ותרנגולות ועזים ועגלים נסחבו לשם, ואפילו סוסים. וגם התינוקות החדשים שנולדו הובאו כביכורים.
הנה אני במרכז התמונה, לידי עמי. על ראשינו זרים, ואנחנו מובילים כלבה שמושכת עגלה קטנה. מה יש בעגלה אינני זוכר, אולי יונים ממשק הילדים. השתדלנו להיות יצירתיים בהבאת הביכורים. כל שנה נערכה תחרות בין ענפי המשק והזוכים המאושרים, שתהלוכתם היתה היפה והמקורית והססגונית ביותר, זכו להחזיק בדגל הביכורים עד לשנה הבאה.
Posted in תמונות מהטלפון, תמונות מהעבר, tagged פסח, פרחים, צילום, קיבוץ on 15 באפריל 2008| 11 Comments »
פסח של שנות השישים היה מסכת ענקית. יותר ממחצית חברי הקיבוץ וחלק גדול מהילדים השתתפו באופן כלשהו בהכנות ובמופע עצמו. היה זה החג הקיבוצי הגדול ביותר. המקהלה, שבה שרו מגיל 16 עד 66, שקדה כמעט מדי ערב, במשך יותר מחודש, על שירי החג; הילדים התאמנו על טקס הבאת השיבולים; מקריאי ההגדה הקיבוצית למדו עם אחד מוותיקי הקיבוץ את ההגייה הנכונה של הטקסט; והילדים שהגיע תורם לרקוד את החד גדיא היו בעננים (וכך גם הוריהם הגאים).
תחושה של התרגשות קולקטיבית אפפה את הקיבוץ בימים שלפני החג, ועבור מי שהיה במעגל הראשון של השרים והרוקדים והמציגים והמקריאים, היה זה חודש של עשייה תרבותית אינטנסיבית. כשאני כותב את המילים האלה אני נזכר במשפטים היפים שכתב יגאל בורשטיין על סרטו של ג'ון יוסטון 'המתים', שנעשה לפי סיפורו של ג'יימס ג'ויס: 'הסרט מחזיר אותנו לאירלנד של ראשית המאה העשרים ולבני אדם שחיו וצרכו תרבות באופן פעיל: שרו, ציירו, רקמו, ניגנו, נאמו…'. במובן מסוים, שנות השישים בקיבוץ היו דומות לתיאור הזה. לעיסוק הפעיל בתרבות היה ערך רב, כמעט כולם ניגנו והציגו ושרו במקהלה – וכל זה התנקז לשיאים בחגים, ובמיוחד במסכת הגדולה של חג הפסח.
כחודש לפני ערב החג נבנתה במה גדולה בחדר האוכל. סדרי החיים השתבשו, והכול התרכזו באירוע הגדול הממשמש ובא. החזרות האחרונות על הבמה היו דילוג משיא של התרגשות אל שיא גדול ממנו, וערב החג היה טעון באנרגיות כה גבוהות עד שקשה היה להכילן.
כשהסתיים הסדר היינו מפנים את חדר האוכל מן השולחנות הארוכים ומספסלי הקרשים, ורוקדים שעות במעגלים. לבסוף, מותשים, היינו מתיישבים על מדרגות הבמה, סביב האקורדיון של עוזי, ושרים ושרים עד אור הבוקר.
בתמונה אנחנו רוקדים את סיפור סבלם של בני ישראל במצרים (ולפי הלבוש והתנועה, אפשר שאנחנו דווקא המצרים). אני מימין, באמצע מנחם, מאחוריו (אם אינני טועה) אהוד, ומשמאל אורן. אינני מזהה את הרקדנית שמאחור.
וראו גם
Posted in תמונות מהעבר, tagged פורים, צילום, קיבוץ on 21 במרץ 2008| 9 Comments »
פורים בקיבוץ, אינני זוכר את השנה. התחפשתי למתאגרף (למעלה, שני משמאל). בבוקר קמתי והחלטתי שאינני רוצה להתחפש בתחפושת שהוכנה לי (אני לא זוכר מה זה היה) ואהיה מתאגרף. הסיבה לכך היתה זוג כפפות האיגרוף שהתגלגלו אלינו לקבוצת הילדים. התחפושת אפשרה לי לקבל אותן ליום שלם ולהסתובב אתן על ידי בלי שזה ייראה משונה.
עמוס וגלעד כדורסלנים. ישי וירון בזוקה ג'ו. אפרים סקוטי. יאיר יושב ומחלל בחליל.
מבט אישי 
