Posted in ספרות, קולנוע, tagged דייוויד לינץ', החייל הטוב, פורד מדוקס פורד, פרנסואה מוריאק, קטיפה כחולה, קלוד מילר, תרז on 29 באפריל 2013| 4 Comments »
לפני זמן מה הזכיר לנו דודו פלמה את ספרו של פורד מדוקס פורד "החייל הטוב". בזכות הרשימה היפה שלו רכשתי את הספר וקראתי בו. קראתי לאט. במנות קצובות. בפליאה ובהשתוממות. כל כך הרבה נדחס לתוך הספר הצנום הזה. וכמה תהפוכות של הנפש מסתתרות מאחורי החזות השאננה של גיבוריו! החבורה החביבה שמסופר עליה היא לכאורה תמצית המהוגנות והנימוס ורוחב הלב והסובלנות. אלא שפורד מדוקס פורד מרים קצת את השטיח, או מוטב לומר מסיר צעיף אחרי צעיף, ומגלה לנו את מה שחבוי מאחורי נימוסי השולחן המושלמים והפטפוט האנגלי על מזג האוויר.
Posted in טיולים, עין משוטטת, קולנוע, tagged העיר העתיקה בירושלים, טרה סנטה, ירושלים, כנסיית עמנואל (כנסיית המשיח), מגדל דוד, מנזר האחיות רוזרי, מצודת דוד, פסטיבל הקולנוע ירושלים, צילום on 13 ביולי 2012| Leave a Comment »
את היום השני פתחנו בגלישה כלפי מטה עם רחוב אמיל בוטה, מרחוב דוד המלך ועד הערוץ שמתחת לחומות ולמגדל דוד. משם טיפסנו אל העיר העתיקה, עברנו בשער יפו ופנינו לרובע הארמני. ביקרנו בכנסיית עמנואל, כנסייה מיוחדת במינה, הנה כמה מילים עליה מהוויקיפדיה:
מבנה פנים הכנסייה ייחודי, ומותאם לתפקידה המוצהר לפנות ליהודים לקראת המרת דת לנצרות. בכותל המזרח נקבעו לוחות עץ, המזכירים ארון קודש עליהם חרוטים עשרת הדיברות ותפילת האדון ("אבינו שבשמיים") בעברית. המזבח מעוטר במגן דוד ולא בצלב ועליו מופיעה המילה "עמנואל" (אחד משמותיו של ישו) בעברית בגדול.
ביקרנו גם בחנויות הארמניות ובבית המלאכה הצמוד לאחת החנויות הגדולות. חזרנו אל מצודת דוד ועלינו אל נקודת התצפית, משם השקפנו אל הנוף הנפלא של ירושלים.
למרגלות העיר העתיקה ומגדל דוד המשך…
Posted in טיולים, עין משוטטת, קולנוע, tagged אליס, דנה גולדברג, יובל (צוקי) לסטר, ירושלים, מחפשים את המטמון, פסטיבל הסרטים בירושלים, צילום on 10 ביולי 2012| 2 Comments »
את היום הראשון פתחנו במשחק "מחפשים את המטמון". התאספנו כארבעים איש בגן שרמן, התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה קיבלה מעטפה עם כתב חידה, שהוביל אותה למקום בו נמצאת מעטפה נוספת ובה הוראות להמשך המסלול. כך דילגנו בין שישה מקומות מסתור והגענו למנזר רטיסבון, ולבצלאל ובית האמנים, ולמלון קמיניץ שעומד בשיממונו, ולשעון השמש הגדול ברחוב יפו, ולשוק מחנה יהודה, ולנחלאות, ולמוסדות הלאומיים שעל פינת הרחובות המלך ג’ורג’ וקק"ל. המשחק התנהל בהליכה רגלית, בתוך אזור קטן יחסית, ואף על פי כן כשפסענו הלוך וחזור, ימינה ושמאלה קדימה ואחורה כדי לחפש את המטמונים שלנו, הרגשנו שהרווחנו היטב את הארוחה ב"פסטה בסטה" שבשוק – שהיתה גם היא תחנת מטמון במשחק.
רטיסבון
Posted in קולנוע, tagged בלדה לאביב הבוכה, בני תורתי, יובל (צוקי) לסטר, מכללת ספיר, פסטיבל קולנוע דרום, קולנוע, שדרות on 13 ביוני 2012| Leave a Comment »
לפני יומיים בסינמטק שדרות שתיתי בירה טובה, קיפצתי מול הבמה עם כל באי הפסטיבל (ובעיקר חגגתי עם המצלמה), ואפילו ראיתי הצגת טרום בכורה של סרט עם הרבה מוסיקה טובה. שני דברים משכו אותי דרומה: ראשית, הבן שלי, יובל (צוקי) לסטר, לומד קולנוע במכללת ספיר, ושנית הוא היה עוזר תאורן בסרט "בלדה לאביב הבוכה" שאת הקרנתו באתי לראות (בעוד חודש יוקרן בפסטיבל ירושלים, בתחרות הראשית, סרט שבו הוא היה התאורן הראשי, אבל על כך יבוא פוסט נפרד).
כאמור, אחרי כוס בירה ראשונה, כבר שמענו את כלי הנשיפה מריעים והשתלבנו בקהל, באוהל הגדול, מול הבמה.
.
. המשך…
Posted in ספרות, קולנוע, tagged Z32, אבי מוגרבי, דוד פוגל, חיי נישואים, ספרות, קולנוע, רומן וינאי on 23 באפריל 2012| 4 Comments »
ראיתי את הסרט הזה מזמן, בהקרנה בסטודיו "פלסטיק פלוס" בנוכחות הבמאי אבי מוגרבי. לפני שבוע גיליתי להפתעתי שהסרט יוקרן ברצף הסרטים של יום השואה (לפני הספציאליסט). מין אירוניה כזו. הקלטתי וצפיתי בו שוב. הפתעה נוספת הייתה שהגרסה של הסרט שונה מזו שראיתי בפעם הראשונה. בעיקר שונתה שיטת טשטוש הפנים. הסרט עשה עלי רושם עצום בפעם הראשונה, וגם עכשיו שקעתי אתו אל התהומות שאליהם מוביל בחוכמה רבה אבי מוגרבי. שלא כמו בסרטים קודמים שלו (למשל "נקם אחת משתי עיני"), הסרט הזה אינו מתריס ומרגיז בכוונה תחילה, אינו מטיח דברים, אלא להפך – משתדל לקבל את מי שמגדיר בעצמו את מעשיו כפשע מלחמה. אולי זה הגיל. נדמה שמוגרבי מביט בחייל – שהרג שוטרים פלסטינים בפעולת נקם מטומטמת שביצע הצבא – כאילו הוא בנו שעליו ללמוד להתקרב אליו מחדש ולקבל אותו למרות הכול. כפי שהוא כותב בשירים שמלווים את הסרט כמקהלה יוונית, החייל הוא "מטובי בנינו" ואולי גם מטובי בנינו בלי המירכאות. מה שקרה לאותו חייל, ומייסר אותו היום, ולא יניח לו כנראה עד סוף ימיו, הוא תוצאה הכרחית כמעט של ארבעים וחמש השנים האחרונות. זה המקום שאליו מגיעים הבנים שלנו. הטובים שבהם. והחברות (הנשים) שלהם צריכות לחיות עם זה – השיחה המתמשכת עם החברה פשוט קורעת את הלב – ואנחנו צריכים לחיות עם זה, ובעיקר הם עצמם – שרצו לתרום ככל יכולתם, להיות מהטובים שבטובים, וגילו שהדרך אל ההצטיינות הובילה אותם לפשע. נכון, זו עוד גרסה של יורים ובוכים. שוב הקרבן הוא הפושע. ובכל זאת, כשאבי מוגרבי יושב בסלון שלו ושר שירים עצובים על הטרגדיה של Z32 (שם הקוד של העדות שנתן החייל לשעבר לשוברים שתיקה), מכה בנו הכאב. זה קרה, ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם זה. וזה ממשיך קרות.
. המשך…
Posted in מוסיקה, קולנוע, tagged יהודה פוליקר, יהודית תמיר, סראפין, ציור, קולנוע on 1 בינואר 2012| 9 Comments »
Posted in ספרות, קולנוע, tagged דוד גרוסמן, הדקדוק הפנימי, ניר ברגמן, ספרות, קולנוע on 9 בינואר 2011| 3 Comments »
ביקורות ותגובות – לפני שישבתי לכתוב על הסרט המופתי הזה, עברתי במהירות על כמה דברים שנכתבו עליו. חיפוש בגוגל הביא אותי למאמרי ביקורת ולהתרשמויות של צופים. מצאתי תגובות מקוטבות; ישנם כאלה – ואני בתוכם – שמתקשים למצוא מילים לחוויה הגדולה שחוו, משום שהסרט נגע בנקודה פנימית ביותר שלהם. אחרים, שלא קרה להם הנס הזה, נותרים אדישים. בין המתפעלים אזכיר את אורון שמיר ואת אילן שיינפלד. בין האדישים בולט אורי קליין.
המבט מתוך עולם הילדות – דויד גרוסמן הוא סופר של ילדות ונעורים, וניר ברגמן שהעביר את הספר אל מסך הקולנוע הצליח לשמר בצורה מופלאה את המבט הזה, של הילד המחונן והרגיש החרד להתמוטטות עולמו במעבר אל ההתבגרות. הוא רואה היטב מה הבגרות מעוללת לחבריו, להוריו, לשכניו – לכולם. והוא נלחם בזה. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יקפיא את עצמו לעשרים שנה ואז יכתוב על הכול. לקראת סוף הסרט יש תמונה נוגעת ללב שבה משתמש אהרון (רואי אלסברג), הילד שמסרב לגדול, בכל הסימנים שאמורים לאותת לחברו שהוא במצוקה ומבקש את עזרתו – כנפיים לחיצים על המדרכה, בורג הפוך בספסל, אגורה בתוך חריץ בעמוד החשמל. כשהסימנים אינם מביאים אליו את גדעון חברו הוא אומר לעצמו "אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים".
אי אם קופצינג, אי אם אהרונינג – אחד הרגעים החזקים של הסרט (של הספר) הוא כשאהרון מסביר לחברו מהו הווה מתמשך באנגלית. כאן גרוסמן מסגיר את הלב האמנותי שלו, וברגמן ממחיש את הרגע הזה בצורה מופלאה. המבט הילדי נתפס אצל גרוסמן כמבטו של האמן, מבט שעדיין לא התקבע, לא התאבן כמו עולמם של המבוגרים. זהו המבט של ההווה המתמשך, אי אם פליינג, אי אם אהרונינג.
אהרון ואחותו יוכי – רגעים יפים בסרט מתרחשים בין אהרון ואחותו יוכי (יעל סגרסקי). אלה כמעט רגעי הקרבה אמיתית היחידים בעולם המקיף את אהרון, והם משוחקים נהדר על ידי שני השחקנים הצעירים (הקרדיט כמובן גם של הבמאי).
הפרידה מהילדות – היצירה הגרוסמנית-ברגמנית הזו מצליחה להמחיש בצורה מצמררת ממש את כאב הפרידה מהילדות. דימוי המוות בסוף הסרט, ולפניו חלום הסירה והאדמה היבשה, ממחישים את המחיר הנורא של מה שנחתם (אצל רבים לתמיד) ביציאה מהילדות. אהרון, הסופר לעתיד לבוא (זה שיספר את הסיפור בעוד עשרים שנה), מודע לרגע הנורא הזה. רגע לפני שהוא משלים עם מות הילדות הוא ממהר לאסוף זיכרונות מהעולם האבוד. זה רגע חזק מאין כמוהו.
האם המרירה – דמות האם הקשוחה, קשת היום, הקנאית, המלאת כוונות טובות כלפי בנה אך נוהגת בו בגסות רוב הזמן, היא נקודת תורפה בסרט. כל מבט של אורלי זילברשץ הוא סימן קריאה, והיא כולה אגרוף קפוץ ומרמור בלתי פוסק. דמותה מעוצבת כקריקטורה חד-ממדית, וזו נקודת חולשה בולטת של הסרט.
דיוקן האמן כאיש צעיר – הספר והסרט הם סיפורו של האמן כאיש צעיר. גרוסמן העמיד דמויות כאלה בעבר, למשל אורי ב"חיוך הגדי", אף ששם הוא מבוגר יותר. לגיבורים האלה יש כריזמה של אור פנימי ויכולת מילולית, שגורמת להשתאות ולהתפעלות בתוך היצירה ומחוצה לה (אצל הקורא). כאן גם נפתרת חידת הסיום והמוות הסימבולי. השבועה שאהרון נשבע לעצמו לפני סגירת דלת המקרר (בעוד עשרים שנה) קוימה פעמיים. אחרי עשרים שנה בספר של גרוסמן. ואחרי עוד עשרים שנה בסרט של ברגמן.
.
ראו גם
המשולש הגרוסמני – הרהורים בעקבות קריאה ב"חיוך הגדי"
הרומן הסוליפסיסטי והשיעמום הבורגני – כמה הערות על "אשה בורחת מבשורה"
.
Posted in ספרות, קולנוע, tagged א"ב יהושע, ספרות, ערן ריקליס, קולנוע, שליחותו של הממונה על יחסי אנוש on 2 בינואר 2011| Leave a Comment »
סרט שנעשה לפי רומן שרבים מהצופים כבר קראו ואהבו (או לא אהבו) הוא מסקרן ומאתגר. הציפיות ממנו גדולות, אך לצד התקווה שהוא יעמיק את החוויה שהותיר בנו הספר מקנן החשש שההמרה ממדיום למדיום לא תעלה יפה. לאחרונה נעשו בארץ כמה וכמה סרטים לפי רומנים של סופרים ישראלים מפורסמים, והסרטים שאני חושב עליהם כשאני כותב את הרשימה הזו הם בעיקר שלושה: סרטו של ניר ברגמן שנעשה לפי ספרו של דוד גרוסמן "הדקדוק הפנימי", סרטו של דובר קוסאשווילי לפי ספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים", וסרטו של ערן ריקליס לפי ספרו של א"ב יהושע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". שניים מהם עדיין מחכים לי.
לפני כשבוע צפיתי בסרטו של ערן ריקליס "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" והתאכזבתי. הוא זכה בחמישה פרסי אופיר, נבחר לסרט הטוב ביותר לשנת 2010, ואיני מבין למה.
את הספר של א"ב יהושע על שליחות הממונה לא קראתי (הוא מחכה בערימה שעל שולחני) ונחסכה ממני ההשוואה אתו. זה לא אומר שלא היו לי ציפיות וחששות מן ההיבט הספרותי, כי קראתי ספרים אחרים של יהושע ואני מכיר את הדמויות המורכבות, מלאות השיח הפנימי, שהוא מעמיד, ואת הקושי שבהעתקת הסגנון התיאורי העשיר שלו אל המסך הגדול. אבל מכיוון שלא קראתי את הספר אני מתייחס אל הסרט כיצירה לעצמה שאינה תלויה בו.
מה יש בסרט? עובדת זרה נהרגת בפיגוע, בימי האינתפאדה השנייה, מתברר שהיא פוטרה לפני חודשיים מעבודתה במאפייה גדולה בירושלים אבל מסיבות כלשהן ממשיכה לקבל משכורת ולכן פורמלית היא עובדת המאפייה. בעלת המאפייה מחליטה לממן את קבורתה והיא שולחת את הממונה על משאבי אנוש עם הארון לרומניה, והוא מגיע עד לכפר שבו נולדה אותה עובדת. זה שלד העלילה.
החלק הטוב יותר של הסרט מתרחש בירושלים במשך לילה ארוך אחד. זו פתיחת הסרט. דרמה קצבית שיש בה הרבה התרחשויות והרבה גילויים – על הממונה וחייו האישיים, על העובדת הרומניה שגרה בשכונה חרדית וקיבלה שם שם עברי, על מנהל הייצור שהתאהב בה ונאלץ לפטרה ועוד. אולם כבר כאן מתגלה חולשתו של הסרט. אין לדמויות שום נפח, שום ממשות, לא לממונה, לא לאלמנה (גילה אלמגור) בעלת המאפייה, לא לאשתו של הממונה. הבמאי נשען הרבה על מארק איווניר (הממונה) ועל הבעות פניו, אבל זה לא מספיק. אין לאיווניר במה להיאחז כדי לבנות דמות של ממש.
אחר כך העניינים מתחילים להתדרדר במהירות. ברגע שהממונה, המלווה בכתב העיתון המקומי הנודניק (גורי אלפי), מגיע לרומניה, מתחיל מסע הזוי עם הארון שמזכיר קצת את "מבצע סבתא" אבל הרבה פחות מצחיק ובעיקר מביך ומעייף. הקונסולית (רוזינה קמבוס) היא קריקטורה, דמות סטריאוטיפית-קומית שממחזרת הומור של מבטאים וטיפוסים. משהו מעניין קורה בין הילד הפרוע של העובדת הזרה, יוליה, ובין הממונה, משהו שמפרק את הקשיחות של הממונה ומרגיע את הילד (בעצם נער). אבל גם הקשר הזה – הרגע היחידי בסרט שבו קורה משהו אמתי בין שתי דמויות, משהו שמשפיע על שתיהן השפעה עמוקה – נותר אילם ללא התיאור הספרותי, ונשען בעיקר על מבטים "עמוקים" וקלוזאפים שאינם מצליחים לבנות סיפור.
בקיצור, אכזבה.
Posted in הגות, קולנוע, tagged זרים אינטימיים, סנדרין בונאר, פבריס לוקיני, פבריס לקונט on 15 במרץ 2009| 10 Comments »
לעתים אני מדפדף בערוצי הסרטים בכבלים ונתקל בהקרנות חוזרות של סרטים שצפיתי בהם בעבר. אני משתהה דקה או שתיים, ומעביר ערוץ. אבל לפעמים אני נשאב אל הסרט ומתקשה להתנתק ממנו. קורה גם שהתזכורת המקרית שולחת אותי לחפש הקרנות חוזרות, ואף לפשפש באתר האוזן השלישית שב-VOD, כדי לצפות שוב בסרט מתחילתו עד סופו. עם הזמן גיליתי שישנם סרטים שראיתי כך פעמים רבות, ואהיה מוכן לראותם שוב ושוב.
אחד מהם הוא סרטו של פבריס לקונט משנת 2004 "זרים אינטימיים" (Confidences Trop Intimes), סרט קאמרי, כמעט כהצגת תאטרון, שבו שני שחקנים נפלאים, סנדרין בונאר ופבריס לוקיני, מצליחים לרתק ולרגש, אף שלכאורה לא קורה ביניהם דבר. הסרט המאופק, המסתפק ברמזים ומשאיר הרבה לדמיון, מצולם כמעט כולו במשרד מיושן ונשען רק על הדיאלוג ועל המשחק המלווה אותו. לעתים המשחק אומר יותר מהמילים.
מדוע מרתק אותנו המפגש בין רואה החשבון האינטלגנטי, הקר לכאורה, הסגור והילדותי, המאופק והזהיר, ובין ה"מטופלת" שלו, שטעתה ונכנסה אליו במקום אל הפסיכולוג שבמשרד הסמוך? לקונט מצליח לשכנע אותנו שאנו צופים באנשים אמיתיים, שאין כאן שמץ של זיוף או התחכמות. מה שמתחיל כמקרה, כטעות, מתפתח למחול של התקרבות אטית, מהוססת, מגששת. שני הגיבורים בודקים עשר פעמים את הקרקע לפני שהם עושים צעד נוסף. להם עצמם לא ברורה מטרת המפגשים האלה, ועם זה הקשר ביניהם מתהדק, ואף מחזק את שניהם.
הדיוק והאמינות של הסרט חלים גם על היחסים שבין רואה החשבון לבין המזכירה המבוגרת שלו. עולם שלם נרמז שם. היא הייתה מזכירתו של אביו שפרש לגמלאות, ואולי גם אהובתו. היא מתייחסת אל הבוס שלה כאם אל בנה, משיאה לו עצות ומבקרת את התנהגותו. הוא אינו מעיר לה על כך, אך נוהג שלא להתחשב בעצותיה.
התמונה שלמעלה לקוחה מסצנת הסיום של הסרט. זהו המפגש המחודש של הגיבורים. האישה נכנסת עם הפתק שקיבלה. עוד רגע הוא ייתן לה את המצית שאבד ויזמין אותה לשבת. שניהם יודו שהפגישות חסרות להם, והיא תבקש להמשיך מהמקום שבו הפסיקו. לרגע הוא יניף את ידיו, ומיד יתעשת ויצמיד את כפות ידיו זו אל זו, והשיחה ביניהם תימשך.
Posted in נוף חיי, קולנוע, tagged איכות אמנותית, פר פלו, צילום on 16 באוקטובר 2008| 5 Comments »
עשו לעצמכם טובה וחפשו באוזן השלישית את הטרילוגיה של פר פלו הספסל הירושה והריגה. שלושה מבטים חדים על החיים האורבניים המודרניים ועל דילמות של בני מעמדות שונים. שימו לב להתכתבות של הסרטים זה עם זה ולמוטיב הספסל העירוני המופיע בכולם.
לאחרונה הופיעו ברשימות כמה הרהורים על השאלה מהי אמנות אמיתית ואיך מזהים אותה. או איך מרגישים שיצירה אמנותית מדברת אמת, שהיא אמנות של ממש. על כך נשפך הרבה דיו (והיום מתבלות מקלדות רבות). קאנט אמר שעל היופי האמנותי אפשר רק להצביע, ולא יותר. אסתפק אפוא בהצבעה על הטרילוגיה של פר פלו. ובהקשר ספרותי, קראתי עכשיו את 'זבובים' של אהרן מגד. ודאי לא מהספרים הגדולים שלו, אבל מספיק לקרוא עמוד אחד כדי לחוש שכתב אותו סופר אמיתי. סופר של אמת.
מבט אישי 