הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.
גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.
במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.
בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.
במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".
גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.
מבט אישי 