ביקורות ותגובות – לפני שישבתי לכתוב על הסרט המופתי הזה, עברתי במהירות על כמה דברים שנכתבו עליו. חיפוש בגוגל הביא אותי למאמרי ביקורת ולהתרשמויות של צופים. מצאתי תגובות מקוטבות; ישנם כאלה – ואני בתוכם – שמתקשים למצוא מילים לחוויה הגדולה שחוו, משום שהסרט נגע בנקודה פנימית ביותר שלהם. אחרים, שלא קרה להם הנס הזה, נותרים אדישים. בין המתפעלים אזכיר את אורון שמיר ואת אילן שיינפלד. בין האדישים בולט אורי קליין.
המבט מתוך עולם הילדות – דויד גרוסמן הוא סופר של ילדות ונעורים, וניר ברגמן שהעביר את הספר אל מסך הקולנוע הצליח לשמר בצורה מופלאה את המבט הזה, של הילד המחונן והרגיש החרד להתמוטטות עולמו במעבר אל ההתבגרות. הוא רואה היטב מה הבגרות מעוללת לחבריו, להוריו, לשכניו – לכולם. והוא נלחם בזה. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יקפיא את עצמו לעשרים שנה ואז יכתוב על הכול. לקראת סוף הסרט יש תמונה נוגעת ללב שבה משתמש אהרון (רואי אלסברג), הילד שמסרב לגדול, בכל הסימנים שאמורים לאותת לחברו שהוא במצוקה ומבקש את עזרתו – כנפיים לחיצים על המדרכה, בורג הפוך בספסל, אגורה בתוך חריץ בעמוד החשמל. כשהסימנים אינם מביאים אליו את גדעון חברו הוא אומר לעצמו "אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים".
אי אם קופצינג, אי אם אהרונינג – אחד הרגעים החזקים של הסרט (של הספר) הוא כשאהרון מסביר לחברו מהו הווה מתמשך באנגלית. כאן גרוסמן מסגיר את הלב האמנותי שלו, וברגמן ממחיש את הרגע הזה בצורה מופלאה. המבט הילדי נתפס אצל גרוסמן כמבטו של האמן, מבט שעדיין לא התקבע, לא התאבן כמו עולמם של המבוגרים. זהו המבט של ההווה המתמשך, אי אם פליינג, אי אם אהרונינג.
אהרון ואחותו יוכי – רגעים יפים בסרט מתרחשים בין אהרון ואחותו יוכי (יעל סגרסקי). אלה כמעט רגעי הקרבה אמיתית היחידים בעולם המקיף את אהרון, והם משוחקים נהדר על ידי שני השחקנים הצעירים (הקרדיט כמובן גם של הבמאי).
הפרידה מהילדות – היצירה הגרוסמנית-ברגמנית הזו מצליחה להמחיש בצורה מצמררת ממש את כאב הפרידה מהילדות. דימוי המוות בסוף הסרט, ולפניו חלום הסירה והאדמה היבשה, ממחישים את המחיר הנורא של מה שנחתם (אצל רבים לתמיד) ביציאה מהילדות. אהרון, הסופר לעתיד לבוא (זה שיספר את הסיפור בעוד עשרים שנה), מודע לרגע הנורא הזה. רגע לפני שהוא משלים עם מות הילדות הוא ממהר לאסוף זיכרונות מהעולם האבוד. זה רגע חזק מאין כמוהו.
האם המרירה – דמות האם הקשוחה, קשת היום, הקנאית, המלאת כוונות טובות כלפי בנה אך נוהגת בו בגסות רוב הזמן, היא נקודת תורפה בסרט. כל מבט של אורלי זילברשץ הוא סימן קריאה, והיא כולה אגרוף קפוץ ומרמור בלתי פוסק. דמותה מעוצבת כקריקטורה חד-ממדית, וזו נקודת חולשה בולטת של הסרט.
דיוקן האמן כאיש צעיר – הספר והסרט הם סיפורו של האמן כאיש צעיר. גרוסמן העמיד דמויות כאלה בעבר, למשל אורי ב"חיוך הגדי", אף ששם הוא מבוגר יותר. לגיבורים האלה יש כריזמה של אור פנימי ויכולת מילולית, שגורמת להשתאות ולהתפעלות בתוך היצירה ומחוצה לה (אצל הקורא). כאן גם נפתרת חידת הסיום והמוות הסימבולי. השבועה שאהרון נשבע לעצמו לפני סגירת דלת המקרר (בעוד עשרים שנה) קוימה פעמיים. אחרי עשרים שנה בספר של גרוסמן. ואחרי עוד עשרים שנה בסרט של ברגמן.
.
ראו גם
המשולש הגרוסמני – הרהורים בעקבות קריאה ב"חיוך הגדי"
הרומן הסוליפסיסטי והשיעמום הבורגני – כמה הערות על "אשה בורחת מבשורה"
.
Read Full Post »
ראיתי את 
מבט אישי 