שני מאמרים חדשים על 'נוטות החסד', במוסף לספרות של עיתון הארץ, דרבנו אותי למלא את הבטחתי ולכתוב רשימה אחרונה על רשמי מספר זה – אחד הספרים יוצאי הדופן והגדולים שקראתי זה זמן רב.
אני מסתפק בכמה הרהורים העולים מן המילים האחרונות הסוגרות את הספר. מקסימיליאן אואה עומד בגן החיות ההרוס של ברלין, הכבוש על ידי הרוסים, ואומר: 'נוטות החסד השיגוני'. המילים האלה, שמהן גם שמו של הספר, רומזות לאורסטאה. אואה הוא בן דמותו של אורסטס, כמוהו הוא רוצח את אמו ואת בעלה השני. נוטות החסד הן אלות הזעם הרודפות אחרי הרוצח. אבל מדוע אומר זאת אואה בסיום הספר, כשנדמה שדווקא עלה בידו לחמוק מאלות הזעם? השוטרים שרדפו אחריו זמן רב מצאו שניהם את מותם, והתעודות שנלקחו מידידו-מצילו (שאותו רצח אואה מיד אחרי שזה הצילו) יבטיחו את עתידו בצרפת. אם כך, מדוע מסתיים הספר במילים 'נוטות החסד השיגוני'?
כשאואה מבקר במחנות ההשמדה, הוא שואל את עצמו אם יוכלו האנשים העוסקים בכך לחזור ולנהל חיים רגילים, נורמליים. התשובה הנרמזת ביותר ממקום אחד בספר, היא שהמהפכה הנציונל-סוציאליסטית לא התכוונה כלל לחזור לחיים נורמליים במובן המקובל. כפי שהבהיר הרייכספיהרר לקציניו בנאום המפורסם שבו פרס לפניהם את כל סודות ההשמדה, הגשרים אל העבר נשרפו כולם. ההימור הגדול לא היה רק צבאי – היכולת לכבוש ולהשתלט על העולם, לפחות על חלקיו החשובים, המשפיעים – אלא גם, ואולי בעיקר, רעיוני. הנציונל-סוציאליזם התכוון לשים קץ למוסר היהודי-הנוצרי של אירופה. ולכן העוסקים בהשמדה לא היו עתידים להתמודד עוד עם רגשות אשמה הנובעים ממסורת זו. הברבריות החדשה אמורה היתה לשים קץ לכל זה.
ואולי עניין זה עומד ביסוד השנאה הנוראה שכוונה אל היהודים. כל עוד קיים יהודי אחד, קיים המוסר היהודי (שהוא יסוד המוסר הנוצרי), שהוא אלות הנקם – נוטות החסד – הרודפות את הברברים הגרמאניים.
כאשר חרב הרייך בן אלף השנים נגדעה המהפכה הברברית, ושורפי הגשרים נאלצו לעמוד מול המוסר הישן וכלי השיפוט שלו. אואה העומד בלב החורבן מבין זאת. גם אם הוא גופו ימצא מקלט בצרפת, העולם שבו ייאלץ לחיות יהיה עדיין עולם המוסר שבו הוא ודומיו ארורים לעד. נוטות החסד השיגוהו.
מבט אישי 