Feeds:
פוסטים
תגובות

מה שקובע אותנו להניח שהעתיד דומה לעבר הוא ההרגל בלבד. כשאני רואה כדור ביליארד נע לקראת כדור אחר, רוחי מיד נמשכת מכוח ההרגל אל התולדה הרגילה, ומטרימה את חוש הראייה שלי בהשיגה תנועה בכדור השני. אין שום דבר במושאים האלה, כשבוחנים אותם באורח מופשט ובאופן בלתי תלוי בניסיון, שיכול להוביל אותי להסיק מסקנה דומה; וגם אחרי שהתנסיתי שוב ושוב בתולדות מהסוג הזה, אין שום טיעון הקובע אותי להניח שהתולדה תתאים לניסיון בעבר. הכוחות שהגופים מופעלים על ידם הם תעלומה גמורה. אנו תופסים רק את האיכויות המוחשות שלהם; ואיזה טעם יש לנו לחשוב שאותם הכוחות יהיו מחוברים תמיד עם אותן איכויות מוחשות?

מכאן שלא השכל הוא מורה הדרך לחיים, אלא ההרגל. האחרון בלבד קובע את הרוח להניח בכל מקרה פרטי שהעתיד מתאים לעבר. ככל שהצעד הזה נראה פשוט, לא תהיה לשכל עד סוף כל הדורות יכולת לעשות אותו.

דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, תרגם יפתח בריל, שלם תשע"ד, קיצור הספר, עמ' 530.

מתוך האתר של האמן:


Imamyar Hasanov was born in Baku, Azerbaijan.  He started playing the kamancha at the age of 7 and eventually became the youngest soloist in Azerbaijan's National Music Instruments Orchestra. He has a Master's Degree in Art and Music from the Azerbaijan State Conservatory named after Uzeyir Hajibeyov

Imamyar is a dynamic virtuoso who performs Azerbaijani and Middle Eastern traditional improvisations as well as European classics for the first time as a kamancha soloist.   He organized the first tar, kamancha, and piano instrumental trio in Azerbaijan named "Gala" which took first place in competition "Seeking Talents" in Azerbaijan in 1996.Imamyar Hasanov is the winner of various national and classical music competitions in Azerbaijan and has participated in several music festivals all over the world

 

 

הלאה המילים המשומשות עד זרא, אופטימיות ופסימיות! העילה להשתמש בהן הולכת ופוחתת מיום ליום: הן נחוצות היום באופן כה הכרחי רק לפטפטנים. כי למה ומדוע ירצה פלוני להיות אופטימיסט אם אין לו אלוהים להגן עליו, אלוהים שאין ספק כי ברא את הטוב שבעולמות, אם הוא עצמו הטוב והמושלם? אולם מיהו האיש החושב שעודנו זקוק להשערה בדבר קיומו של אל? אבל, בדומה לכך, אין גם כל עילה לעיקרי אמונה פסימיים. אם אין לאדם עניין להרגיז את פרקליטי אלוהים, את התאולוגים  או את הפילוסופים המתעסקים בתאולוגיה, ולהעמיד בחוזק יד את הטענה הנגדית: שהרוע שולט, שהקדרות רבה מן השמחה, שהעולם הוא בדותה, גילו של רצון רע לחיים. אולם מי שת עוד היום לבו לתאולוגים – זולת תאולוגים אחרים? מעבר לתאולוגיה ולמה שנוגד לה, ברור כשמש שהעולם אינו לא טוב ולא רע, לא כל שכן, הטוב או הרע בעולמות, וכי המושגים "טוב" ו"רוע", נודעת להם משמעות אך ורק ביחס לבני אדם.

פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגום יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 54–55.

מאז פסקה האמונה כי אל כלשהו שולט בגורלות העולם בכללותו, וכי חרף כל ההדורים המופיעים בנתיבה של האנושות הוא מוליך אותה בגאון, מוטל על בני האדם עצמם להציב להם מטרות כוללות, חובקות עולם. המוסר הישן, זה של קאנט, דורש מן היחיד מעשים המתבקשים מכל בני האדם: זה היה עניין נאיבי ויפה; כאילו כל אחד ואחד ידע, מניה וביה, איזו פעולה תיטיב עם כלל האנושות, קרי, אילו מעשים רצויים כלל ועיקר. זוהי תאוריה הדומה לזו של הסחר החופשי, אשר מניחה מראש שההרמוניה הכללית תופיע מאליה בהכרח לפי חוקים מולדים של השתפרות. אולי חקר עתידי על מבט צורכי האנושות יגלה כי אין זה כלל רצוי שכל בני האדם יפעלו באותה דרך, וכי דווקא בשירותן של תכליות כוללות יהיה צורך להעמיד לאורך כברות דרך שלמות של האנושות משימות מיוחדות, בנסיבות מסוימות, אולי אף מרושעות. – מכל מקום, כדי שהאנושות לא תהרוס את עצמה על ידי כלל מקיף ומודע מעין זה, עליה להשיג תחילה…

ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגמו יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 52–53.

משמצאו מחוקקי חוקיה של מדינה כי מחובתם להרשות קיומן של דתות אחדות, עליהם גם לחייבן לסבול זו את זו. אמת עקרונית היא, שכל דת שדוכאה, נעשית בעצמה מדכאת; שכן, מיד עם היחלצותה, בחסדו של המקרה, ממצב הדיכוי שבו היתה שרויה, היא תוקפת את הדת שדיכאה אותה – לא כדת בין דתות, אלא כדת רודנית. יש אפוא תועלת בחוקים שדורשים מן הדתות השונות האלה לא רק שלא להטריד את המדינה, אלא גם שלא להטריד זו את זו. אזרח לא ייחשב כנוהג על פי החוקים רק בכך שיימנע מזעזוע המערכת המדינית; מן ההכרח גם שלא יטריד כל אזרח אחר בנוגע לדתו.

(מונטסקיה, על רוח החוקים, תרגם עידו בסוק, הוצאת מאגנס, עמ' 249–250)

 

הבורות והפראות מביאות לעולם את האמונה הטפלה,

הצביעות מטפחת אותה בטקסי שווא,

הקנאות הדתית המדומה מפיצה אותה

והאינטרס מנציח אותה.

.

(דני דידרו, דיאלוגים, תרגם עידו בסוק, הוצאת מאגנס, עמ' 290)

.

"לא, לא […]" אמר אובלומוב, שהשתלהב לפתע פתאום, "תאר גנב, אישה שמשרכת את דרכיה, אוויל נפוח, אבל אל תשכח באותה הזדמנות גם את האדם. הרי איפה האנושיות? אתם רוצים לכתוב מתוך הראש לבדו!" אמר אובלומוב כמעט בלחישה שורקנית. "אתם חושבים שאם יש רעיון, הלב אינו נחוץ? לא, האהבה מפרה אותו. הושיטו יד לאדם שהגיע לשפל המדרגה כדי להרימו, או בכו עליו מרה אם הוא נמצא על סף האבדון, אבל אל תתקלסו בו. אהבו אותו, זכרו בו את עצמכם ונהגו בו כמו שאתם נוהגים בעצמכם – אז אקרא את מה שאתם כותבים וארכין בפניכם את הראש…" אמר ונשכב שוב בנחת על הספה. "הם מתארים גנב, אישה שמשרכת דרכיה", אמר, "אבל את האדם שוכחים או שאינם יודעים לתארו".

.

איבן גונצ'רוב, אובלומוב, תרגמה דינה מרקון, מחברות לספרות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, עמ' 32

.

הערה: מתבשלת סדרת רשימות קצרות על אובלומוב. להכנתן התחלתי לקרוא שוב קטעים מהספר. במהלך קריאה זו אביא ציטוטים נבחרים מכאן ומשם.

.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 66 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: