לחבר שלי יש יאכטה שעוגנת במרינה בהרצליה. כשנפגשנו לראשונה, לפני שנים רבות, היתה לו סירה קטנה בחיפה. פעם הפלגתי אתו עם הסירה ההיא מחיפה עד עכו. מאז עברו שנים והשתנו הרבה דברים. היום יש לו יאכטה שיכולה לחצות ימים, לפחות את הים התיכון. אבל אני מצטרף אליו רק להפלגות שבת קצרות מדי פעם.
נפגשים לקראת הצהריים, בודקים את מצב הבירות והיין והקמפארי, ויוצאים להפלגה של כמה שעות. בצוות יש תמיד כמה יוצאי חיל הים וסקיפרים שהים הוא ביתם השני, אם לא הראשון. עלילות הים שלהם נדמות לי כסיפורים שלא ייאמנו. זה עולם קשה לפענוח, למי שחי את כל חייו על אדמה יציבה. זו אפילו לא אובססיה, פשוט צורת חיים אחרת.
כאורח לרגע אני משתבח במזלי הטוב, שיש לי חבר ששמח להזמין אותי להפלגות האלה. לא רק שאיני יכול אפילו לחלום על יאכטה, גם לא הייתי יכול לסבול את הטרחה שבטיפול המתמיד בכלי השיט. יאכטה, וגם סירה פשוטה, דורשת טיפול מתמיד. אין לזה סוף. כאורח אני משוחרר מכל זה, טועם רק את הקצפת.
כשאני יוצא להפלגות אני חש לרגע כאילו אני אחד מזאבי הים שמסתופפים על סיפון היאכטה. ים התרנים במרינה, צבעי הכחול לבן, הנדנוד הקל שאינו פוסק גם כשהיאכטה קשורה לרציף, כל אלה מעבירים אותי לעולם אחר, רחוק מהשגרה. כשאנו חוצים את קו שובר הגלים ויוצאים אל הים הפתוח, הלב מתמלא ברגשה ובתחושת הרפתקה.
הים הוא מחוז חלומות של רבים. קרוב לפתח הנמל עומדות יאכטות ענקיות ששוויין מיליונים. הן סמל לעושרם וכוחם של אוליגרכים ושועי ארץ. ליד הרציפים עוגנות יאכטות מפוארות וגם גרוטאות מטולאות, זו ליד זו. ביציאה מהמעגן חלפו לידנו כמה סירות דייגים, ילדים הפליגו במפרשיות קטנות וגולשי רוח חצו את נתיבנו. הים הוא של כולם, ולכלים הקטנים יש עדיפות וזכות קדימה.
ביציאה מהמרינה עמדתי בחרטום, אוחז בחבלים, יחף ברוח הקלה, וסימנתי לחברי שליד ההגה שסירה קטנה חוצה את נתיבנו ויש לפנות לה דרך.
מבט אישי 
){kind=link}
