1. עבר קצת זמן ובכל זאת אומר משהו על דן חלוץ ועל הכתבות שהופיעו לאחרונה כדי ליחצן את "הספר שלו" (כל גנרל שנכשל כותב מיד "ספר", שבו הוא מחסל חשבונות עם "אויביו"). הרצפה עקומה – אומר לנו הרקדן הצולע שנפל ונכשל – וכולם אשמים חוץ ממני. אם היינו צריכים הוכחה לאי-כשירותו של חלוץ, הוא מספקה בעצמו. משום מה הוא סבור שהדרך לניקוי שמו מהביזיון שנקרא "מלחמת לבנון השנייה", היא לזרוק בוץ על אחרים. והוא עושה זאת בסדרת השמצות אישיות תמוהה. כולל שלילת הלגיטימיות של מתנגדיו משום שהם פחדנים, שנכשלו בקרב וברחו מהאויב. את זה הוא אומר גם על יפתח ספקטור.
בכתבות היחצנות הסתתר גם סיפור, שמדגים את אי-התאמתו של חלוץ לתפקיד מפקד הצבא. כשחזר חלוץ מאחד מביקוריו בחזית, בזמן מלחמת לבנון השנייה, הוא אמר לאחד האלופים שלידו שהוא חש שהביקור היה מוצלח ושהובהר למפקדים בשטח מה מצופה מהם. על זה השיב לו האלוף, שבצבא הירוק יש דרכים רבות לבצע פקודות, גם כאלה שלמעשה מבטלות אותן. חלוץ לא הבין את הפוליטיקה של הצבא. בסופו של דבר, כמפקד הוא היה טכנוקרט שאינו מבין אנשים ואינו יודע מה מניע אותם. הטענות וההאשמות שלו נשמעות כדבריו של מי שגילה מאוחר מדי, שהעולם מורכב יותר ממה ששיער.
2. ישראל הראל מצטרף למסע נגד הקרן החדשה לישראל. בסגנון דמגוגי ובשפה גבוהה יותר מזו שנקטו המשמיצים הראשיים, הוא חוזר על אותן טענות נבזיות. לדעתו הקרן חתרנית, אנטי-ציונית, תומכת בעיקר בארגונים ערביים הפועלים נגד המדינה וכן הלאה. מגוחכת מכל טענותיו היא הטענה, שהקרן פועלת להעמקת השסעים בין ערבים ויהודים בישראל. הנה בא המתנחל מארץ האפרטהייד שבשטחים הכבושים ומלמד אותנו פרק בשסעים בין יהודים וערבים.
3. יש ברשימות כותב מסוים, שכתיבתו האלימה שוברת לאחרונה שיאים מדי שבוע. הוא פטריוט, ולכן הוא מחרף ומגדף את בר רפאלי שלא התגייסה לצה"ל. הוא פטריוט, ולכן גולדסטון הוא בעיניו אויב האנושות. הוא פטריוט, ולכן הוא ממליץ לעצור ולכלוא את הפוסט-ציונים (אה, את זה הוא מציע מאהבת הפלסטינים התמימים).
ולחשוב שאדם כזה ניסה להנהיג אותנו במעבר ל"רשימות 2" (ברררר… איזה פחד).
4. הערה ספרותית – נגד הזרם. קראתי לא מזמן את "הדרך" של מקארתי ולא התלהבתי. חשבתי שהוא מותח ומותח סיפור קצר כדי להפוך אותו לרומן. הספר כולו מתאר מצב אחד סטטי. אין בו מורכבות של יחסים אנושיים. רבים מתפעלים מתיאור היחסים בין האב ובנו, אך גם שם זה מצב סטטי שאינו יכול להחזיק רומן. מה הרשים קוראים רבים? אני חושב שהאפוקליפסה היא פחד כה חזק היום, החשש שהקרקע תישמט ונצלול לאיזו פראות מוחלטת נוכח בעוצמה כזו, שגם טיפול ספרותי מינימליסטי באימה מעורר התרגשות. אולי דווקא העובדה שמקארתי העמיד שלד של סיפור בלבד, אפשרה לרבים להשלים את החסר בהשלכת כל הסיוטים שלהם אל הספר. כשמתבוננים בו כשלעצמו, הוא אכן לא יותר מפיגום כזה. ודאי לא ספר העשור.
אתמול הפסקתי את הקריאה ב"ספרד" של מולינה בעמוד 250 והחזרתי את הספר למדף בספריה. מי יודע אם אשוב אליו. בכל אופן להפעם זה הספיק לי. הסיפור על הרופא ואהבתו המושלמת לאשתו והחופשה שלו על שפת הים – ובעיקר הסיום המאולץ עם קצין האס-אס הגרמני, שביתו-מקלטו בספרד הוא מוזיאון ומקדש נאצי – זה כבר היה מעיק. מולינה כותב יפה וסיפוריו מגוונים, אבל הם מסופרים באריכות רבה מדי, בשפע עצום של מילים – וחלקם פשוט משעממים.
הנחתי את "ספרד" ולקחתי אתי לטיול האופניים את "אליזבת קוסטלו" של קוטזי. אכן חוויה מתקנת. ישבתי (תיכף תראו היכן) וקראתי וקראתי. תענוג. שפה חסכונית, מדויקת. רמיזות, מצבים אנושיים רבים. כן, כבר הצצתי במה שאנשים כתבו על הספר. כבר ראיתי קטילות. נו, אז מה. בינתיים הוא כמו מים חיים.
ועכשיו למשהו שונה לחלוטין
תמונות מטיול יום שישי בשמורת הנדיב (חוטם הכרמל, ליד זכרון יעקב) – תחילה פרחים
ועכשיו כמה עצי זית
זה הספסל שעליו ישבתי וקראתי ב"אליזבת קוסטלו"
וזה מה שראיתי לפני כשישבתי על הספסל
מבט אישי 