פנים בית כנסת בצ'וויץ שבצ'כיה. פרנץ קפקא ב-1915. מתחתיו: אהובתו מילנה יסנסקה (מתוך אתר 'הארץ')
בסדרה של ארבעה מאמרים, שפורסמו בפסח האחרון ועסקו כולם בסיפורו הקטן של קפקא 'בבית הכנסת שלנו', השלים דן מירון מהלך שעליו הצביע אסף ענברי במאמרו מ-2005: 'דיוקנו הרוחני העדכני של דן מירון'. כבר בקריאה ראשונה של המאמרים חשתי שמטרתם היא ההבחנה בין יהודיות ליהדות. אולם הדברים נותרו קצת מעורפלים וחסרי ממשות. מה פירושה של הבחנה זו? מה היא משרתת?
אלא שמאז הספקתי לקרוא את ספרו של ענברי 'הביתה', ובעקבות זה הגעתי לאתר האישי שלו וקראתי את מאמרו על דן מירון. לפתע התבהר לי מה ניסה מירון לעשות במאמריו אלה.
ענברי שרטט במאמרו את מהלכו המאוחר של מירון כלפי הפוסט-מודרניזם, בעיקר במסתו משנת 2005, 'הרפיה לצורך נגיעה'. מירון טען שם שהמושגים 'ספרות לאומית' ו'ספרות ישראלית' הם פיקציה, ובכלל שהלאומיות עצמה, וממילא גם הישראליות, הן המצאה מלאכותית שאין לה כל אחיזה במציאות.
אין צורך להפריך את הקביעות המוזרות האלה של מירון. ענברי כבר עשה זאת היטב, והוא מפנה גם לדוד פישלוב שחשף סתירות מביכות במבנה שהעמיד מירון. כאן אתייחס רק למהלכו המשלים של מירון – פירוק היהדות עצמה – שאותו הוא משעין על סיפורו של קפקא.
ענברי ציטט את חנן חבר, שהריע למירון על הדקונסטרוקציה שעשה למושג הישראליות והצטער רק על כך, שאחרי ביטול הישראליות עצר מירון ולא השלים את משימתו וביטל מכול וכול גם את היהדות. כי הפוסט-מודרניזם, שאליו הצטרף מירון, מחייב שגם אם יש יהודים כאלה ואחרים אין יהדות כמושג מכליל.
והנה בסדרת מאמריו של מירון על 'בבית הכנסת שלנו' הושלמה משימה זו. אמנם מירון נשען על קפקא ומציג את ביטול היהדות כאילו היתה זו מסקנתו של קפקא עצמו, אך בהקשר הדברים ברור שקפקא אינו אלא משענת שעליה השעין מירון את הפירוק הסופי של היהדות.
הסיפור של קפקא מתאר בית כנסת בעיירה הררית קטנה, שבו קהל המתפללים הולך ופוחת. בבית הכנסת מתגוררת חיה משונה, דומה לנמיה. היא שוכנת בחור בקיר ומתרוצצת לאורך הקירות על בליטה שרוחבה כשתי אצבעות. החיה התגוררה במבנה לפני שהפך לבית כנסת, ונראה שהיא תישאר בו אחרי שיחדל המבנה להיות בית כנסת. כל הניסיונות להיפטר ממנה נכשלו. החיה גם אדישה לפולחן המתרחש בבית הכנסת.
הניתוח של מירון, שהחיה היא קפקא עצמו, משכנע למדי. גם טענתו שקפקא דחה את כל הביטויים הממוסדים של היהדות (בעיקר את היהדות הרפורמית, אך למעשה גם את הציונות) היא נכונה. לעומת זאת הניסיון להכליל את עמדתו של קפקא כלפי היהדות ולעשות ממנה ניתוח מקיף הוא לא יותר ממגוחך. דרכו של קפקא היא פתרון פרטי של אדם שנולד אל מציאות משברית, שבה הולך וגווע העולם היהודי הישן (אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על 'אורח נטה ללון' של עגנון), ויהודים רבים, בעיקר כאלה שנטמעו חלקית בעולם הלא יהודי אך אינם יכולים להתכחש או לבטל את זהותם היהודית, נאלצים להגדיר את עצמם מחדש. הפתרון של קפקא, שמירון מכנה אותו בחירה ביהודיות ולא ביהדות, הוא אפוא אישי ותלוי לחלוטין בזמנו המסוים של קפקא.
מהי היהודיות (להבדיל מהיהדות) אליבא דמירון? הנה תיאורה אצלו: 'אופי, מזג, גוף, תנועה, נעימת דיבור, תנועות ידיים, מראה חוטם, שיער'. בלי להיכנס לדיונים מעייפים דומה שאפשר לדחות את כל זה בקלות. מלבד הרמזים לתורת הגזע, ברור שמאפיינים כגון אופי, מזג, תנועה, נעימת דיבור ותנועות ידיים הם תוצאת התרבות היהודית, לפחות באותה מידה שהם קודמים לה. אשר לתיאור החיצוני של היהודי, די להתבונן ביהודים שחיים במקומות שונים בעולם כדי להתרשם שדמיונם לבני המקום גדול לעתים מדמיונם לאחיהם בקצה אחר של העולם. תכונות הקשורות לתרבות היהודית אכן עשויות לאפיין גם דור שני ושלישי של מתבוללים. והן אמנם העסיקו את קפקא, שמכל בחינה אחרת ראה את עצמו רחוק מאוד מהיהדות.
אבל לטעון שעל עמידתו של קפקא כזר בין כמה עולמות (הוא גם היה סופר 'גרמני' שחי בפראג) אפשר להשעין את שלילת היהדות במובן הפוסט-מודרני המפרק?! הרי היהודיות במובנה הקפקאי היתה רגע היסטורי מסוים של שינוי, רגע פרטי לחלוטין של יציאה מעולם תרבותי אחד ושל תחושת זרות כלפי עולמות תרבותיים אחרים (תחושה ששורשיה גם בכך, שזיכרונות הילדות של קפקא היו קשורים בבית הכנסת, אף שהשתעמם שם).
ומובן שקשה לוותר על עוד פנינה אחת של מירון. נאמן לתאוריה המופרכת שלו, שהיהודיות קדמה ליהדות ותשרוד אחריה, הוא נאלץ להתמודד עם הבת הסוררת של היהדות – הציונות. על כך הוא כותב: 'אם הצליחה המציאות הארץ-ישראלית לעצב "חיה ציונית" זקופה, אתלטית, בעלת חוטם ישר, הרי היא היתה שונה לחלוטין, שוני ביולוגי, מ"החיה היהודית", כפי שראה אותה קפקא'. הציונות, על פי מירון, במובן זה שהצליחה ליצור טיפוס יהודי חדש, היא אינה חלק מהסיפור של היהודיות. היא מין אחר, שונה לחלוטין.
תהא מה שתהא היהודיות שעליה מדבר מירון, ברור שלדעתו כל ביטוי יהודי שחורג ממנה אין לו תוחלת. ומכיוון שכל ביטוי דתי, תרבותי או לאומי הוא בהכרח חריגה ממנה (ראו את הגדרתו המוזרה, המצומצמת, של היהודיות, שצוטטה למעלה), נובע מזה שכל ביטוי יהודי – ובמיוחד הציונות – אין בו ממש. באקורד צורם זה הושלמה משימתו של דן מירון.
מבט אישי 