Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עופרת יצוקה’

היום התפרסמה ידיעה בתקשורת שלפיה מסתמנת הגשת כתב אישום נגד חייל שהרג אזרחים בעופרת היצוקה (מישהו כבר העיר על כך, שהשם שניתן למבצע הזה מעיד היטב על הכוונות שעמדו מאחוריו). המקרה המסוים הזה, שנחקר ויגיע אולי לבית המשפט, נחשף בעדויות חיילים במכינה על שם יצחק רבין באורנים ובדו"חות בצלם, ואחר כך גם בדו"ח גולדסטון.

בזמן הרב שחלף מאז מכת העופרת שהונחתה על עזה, נשפכו הרבה מילים רעות על הגורמים שהוזכרו כאן כחושפי המקרה (וגם על אחרים). נטען כלפיהם שהם עוסקים בשקרים ובחצאי אמיתות, שהם משרתים את אויבי ישראל ושכל מטרתם השמצה וזריקת בוץ על צה"ל. והנה מתברר, שגם הצבא מאשר שאמת דיברו. בהארץ מספרים (עדכון מ-17 ביוני):

הפצ"ר ומצ"ח נשענו, במידה רבה, על העדויות שאסף ארגון 'בצלם'. בלא העבודה המקדימה של ארגונים כמו 'בצלם', בתחקור וראיון של עדים פלסטינים, בירור העובדות לא היה אפשרי.

עוד מתברר שצה"ל ידע על המקרה הזה מלכתחילה, ואף טיפל בו בדרכו (ראו את סוף הפסקה השנייה בהפניה זו). אלא שדווקא הטיפול שהעניק הצבא למקרה, שבו הרג חייל בדם קר שתי נשים, הוא הדבר המדהים ביותר.

אם היה הצבא מכחיש את המקרה וטוען שלא היו דברים מעולם, או שהיה טוען שהתנאים היו כאלה שהצדיקו ירי מכוון, היה טעם להעמיד את הדברים למבחן עובדתי ולהוכיח את הטעות שבתפיסת האירוע. אולם מתברר שהצבא ידע כבר מן הרגע הראשון שקרה משהו חמור שיש לטפל בו מיד. והצבא, בדרכו, אף טיפל באירוע: החייל הורחק מהכוח הלוחם והוצא מרצועת עזה, ולאחר מכן הודח מתפקידו כלוחם. בזה היה מסתיים הטיפול הצבאי (כל אחד יכול להרהר במידתיות של העונש ובאפקט ההרתעתי שלו, אם יש כזה), אלמלא הכריח הפרסום בדו"חות של ארגוני הזכויות ובדו"ח גולדסטון להעביר לפחות את המקרה הבודד והחמור הזה לטיפול משפטי רציני יותר.

הידיעה שפורסמה היום מלמדת עד כמה חשובה העבודה שעושים ארגוני זכויות האדם. בלעדיהם לא היה המקרה הזה מגיע לבית המשפט.

Read Full Post »

תחילה הופיעה הכתבה שפירטה את עלילות המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית. כלומר, כיצד מצאו המשפטנים החרוצים דרכים להכשרה משפטית של מעשים כגון הפצצת מסדר הסיום של קורס השוטרים, וכן הריגת מאות אזרחים בפעולות רבות אחרות (הכשרה או לא הכשרה, כל זה עוד יעמוד למבחן משפטי בינלאומי, כך יש לקוות). על הלוגיקה הנפתלת שאפשרה לפרקליטים הצבאיים "להכשיר" שרצים כאלה כבר נכתבו דברי חידודין, ואין טעם להוסיף.

ואז התברר שאל"מ פנינה שרביט-ברוך, מפקדת המחלקה לדין בינלאומי, עומדת להתמנות כמרצה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עיתון הארץ יצא נגד המינוי במאמר מערכת, ומרצים באוניברסיטה קראו למנוע את המינוי. גדעון לוי כתב היום שיש חשש שהמינוי פסול, ושתלמידיה של שרביט-ברוך ילמדו כיצד לשתוק (מול הרג אזרחים) וכיצד להכשיר (פשעים). לעומתו הזדרזה נעמה כרמי להכריז שעמדת המרצים נגד המינוי היא סטליניזם ומקארתיזם. והצטרף אליה היום שלמה אבינרי, שכינה אף הוא את קריאת המרצים נגד המינוי מקארתיזם, והוסיף (כמו כרמי) שהמרצים מן השמאל הם צבועים בפעולתם נגד מינויה של שרביט-ברוך, משום שהם רודפים את מי שדעתו שונה מדעתם אך צועקים לשמים כשרודפים אותם באותו אופן.

עמדתם של כרמי ואבינרי נראית לכאורה שקולה. הם אנשי שמאל מתונים הנרתעים מכל קיצוניות ורדיפה, המאפיינות את הקצוות הפוליטיים. אלא ששניהם מתעלמים משני דברים.

ראשית, כפי שמציין גדעון לוי, "לא מדובר בדעותיה של הקולונלית-המשפטנית, כפי שטוענים ראשי הפקולטה בדמגוגיות, אלא במעשיה – קיים חשש, כי היא שותפה לביצוע פשעי מלחמה ובשל כך היא פסולה להוראה". כשייחקרו יום אחד פשעי המלחמה שבוצעו לאחרונה בעזה, ייתכן שהפרקליטה תמצא את עצמה על ספסל הנאשמים. בהחלטותיה ובאישורים שהיא סיפקה לצבא, היא שותפה מלאה לפשעים שבוצעו, שותפה בכירה ביותר. חיים גנז הבהיר, במכתב שכתב לדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שהפרקליטה "פירשה עבור הצבא את דיני המלחמה לצורך יישומם במלחמת עזה האחרונה באופן שהכשיר ביצועם של מעשים החשודים כפשעי מלחמה". ופעולתה זו היתה "משפטנות טריק המכשירה הרג המוני למדי של חפים מפשע". כלומר, לא מדובר כלל וכלל ברדיפה בשל דעות אלא בהערכת מעשיה של פרקליטה בכירה, שיש חשש כבד שסיעו להתרחשותם של פשעי מלחמה.

שנית, וזה אולי העיקר המוציא את העוקץ מזעקות השבר של כרמי ואבינרי, באיזו רדיפה מדובר כאן? מי הם הרודפים? לרדוף יכול רק מי שבידו הכוח. מיד אחרי שהתפרסמה מחאת המרצים, כינה אותם ראש הממשלה "כמה צדקנים, מתחסדים וצבועים", והזדרז להזהיר כי מוסדות אקדמיים שלא יקבלו מרצים על רקע זה "לא יקבלו את תמיכתה של מדינת ישראל". הנה לכם מי שבאמת יכול לרדוף ואף מאיים שיעשה כך. כי מה כוחם של קומץ המרצים, מלבד האמת שבלב הנחמץ מול גל הלאומנות הרצחנית השוטף אותנו? האם מפניהם צריך לפחוד כך, ולצעוק מיד "מקארתיזם"? ראו את תגובת השלטון. ממנה צריך לפחוד.

Read Full Post »

גם היום עמדנו בצומת כפר קרע – למען שכנות טובה וחיים של שלום

Read Full Post »

נוכחות שקטה (2)

גם היום עמדנו ליד צומת כפר קרע, ערבים ויהודים בשרשרת אנושית אחת (היו יותר מ-300 נוכחים). נעמוד שם גם בשבוע הבא משעה 12:30 עד 13:30 (כולכם מוזמנים להצטרף).

מעיתוני סוף השבוע

שני דברים שצדו את עיניי.

הראשון – מרדכי קרמניצר על היועץ המשפטי (מוסף הארץ):

אם יש דבר יותר מפחיד מזה שמזוז נשאר איתנו, זה שהממשלה הזאת היתה ממנה יועץ משפטי חדש. תחשוב איזה סוג של יועץ משפטי לממשלה היו ממנים אולמרט ופרידמן. זה כל כך מפחיד שעדיף שמזוז יישאר על כנו.

השני – מאיר ויזלטיר מדבר על הזמן (מוסף 7 לילות של ידיעות):

עשיתי הרבה דברים מאוחר, ולא מספיק, וביזבזתי זמן בנדיבות רבה מאוד. כי בניגוד לכל מיני אמנים ששום דבר לא מעניין אותם חוץ מהאמנות שלהם, אני רציתי גם לחיות. שזו טיפשות גדולה, כי לחיות זה מבזבז המון זמן.

Read Full Post »

לוחץ על כפתור השינה של המחשב ויורד למטבח להכין לי תה. אבל מכיוון שזו שעה של חדשות (מתי זו אינה שעה כזו?) אני פונה שמאלה במקום ימינה ומתיישב מול הטלוויזיה בסלון. דפדוף מהיר בין הערוצים, וכבר אני צופה בדיון מומחים באולפן על "המצב" ומה צריך לעשות. המסך חצוי: הדובר מימין – ומשמאל רצות תמונות. האם אפשר לעקוב גם כאן וגם כאן? התמונות מושכות יותר. מישהו רץ לרוחב הרחוב. אמבולנס, פצועים, היכן? הנה חבלנים. משמר הגבול. טוב, לא הבנתי כלום. ובינתיים גם לא שמעתי מה אמר הדובר שבחצי הימני.

קם והולך למטבח. שופת מים בקומקום חשמלי ורוחץ היטב את קומקום התה החדש שלי. מברזל יצוק. אני מניח אותו, נקי, על בסיס הברזל הכבד. בינתיים רתחו המים ואני יוצק מים רותחים לקומקום הברזל על מנת לחממו.

חוזר לסלון. כתבנו מדבר מהשטח. נפלו טילים. היכן? אסור לומר. בחבל ארץ כלשהו. אשכול? היכן זה? ועכשיו מסביר מפקד חיל האוויר לשעבר, הפוטוגני וחלק הלשון, בחיוך על פניו, את מהלכי המלחמה. הוא מדבר כמה דקות ובסוף דבריו איני יכול לזכור דבר ממה שאמר. נשאר רק החיוך הבוטח, המרוצה מעצמו. ומה קרה בינתיים אצל תושבי עזה? מוטב לא לראות. ובאמת לא רואים – שומעים שיחת טלפון עם רופא עזתי על רקע שקופית.

חוזר למטבח. קומקום הברזל התחמם. אני שופך את המים מתוכו ומניח את המסננת. בינתיים מרתיח שוב את המים בקומקום החשמלי. כעת עלי לבחור עלי תה מקופסאות המתכת. דרג'ילינג, אינגליש ברקפסט או ארל גריי כחול? אני בוחר בארל גריי כחול. כפית וקצת – ועכשיו מים רותחים. אני מחכה כמה דקות ומוציא את המסננת עם עלי התה. הה, תענוגות התה.

חוזר לסלון ורואה שוב את התמונה של האמבולנס והפצועים. כן, התמונה שראיתי קודם. אין לי מושג מה קרה והיכן. אני מניח לזה, מכבה את הטלוויזיה ועולה אל המחשב עם קומקום התה. מעיר אותו מהשינה, צולל לתוכו.

וראו גם את זה: אני אוהב תה

Read Full Post »

המלחמה בעזה נמשכת כבר שבועיים. יותר מ-800 פלסטינים נהרגו, מחציתם אזרחים. מרבית הנפגעים הם מהפצצות חיל האוויר. כבר כתבתי על המלחמה כאן, ועל אחריותם של הטייסים כתבתי גם כאן. בינתיים היו גם מעט פעולות מחאה שכוונו אל הטייסים. משמרות מחאה עמדו גם הבוקר (11 בינואר 2009) בכניסה לשדה דב, ועוד משמרות יעמדו שם גם מחר בבוקר.

אפילו עיתון 'הארץ' התעורר הבוקר וכתב על המכה הכבדה בכנף. הנה משפט מתוך הדברים העגומים שנכתבו שם:

'אם לפני כמה שנים הזדעק הציבור מהפצצה של בית אחד בעזה ומכך שהרמטכ"ל לשעבר, הטייס דן חלוץ, הסביר כי "הוא מרגיש מכה קלה בכנף" כאשר הוא מטיל פצצה על בית, היום הוא מגיב באדישות ואפילו בשביעות רצון על הפגיעה בפלשתינאים'.

אחד הדברים שקרו לנו (על מה שקרה לפלסטינים בעזה איני מעז לומר דבר) במלחמה הזו, הוא שהוסרה מפנינו המסכה, ורבים בתוכנו אומרים בגלוי (ולעתים גם בחיוך) שהם שמחים על אסונם של הפלסטינים, וככל שמספר ההרוגים שם עולה כך טוב יותר. וכדאי להוסיף, שהכתבות ה'מאוזנות' כביכול על שדרות ועזה וכולי, הן היום – מול המתרחש בעזה ומספר הנפגעים האזרחים שם – צביעות מזעזעת.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על השאלה המטרידה: מדוע אין סיכוי שיקומו היום טייסים הנשלחים לבצע את ההרג הזה ויאמרו, עד כאן! לא לזה אומנו אלא להגנה על מדינת ישראל. אל תעשו מאתנו פושעי מלחמה! זה לא יקרה משום שהטייסים של היום ידעו מלכתחילה, עם גיוסם, שאלה יהיו משימותיהם. עלינו לזכור שדור הטייסים החדש התגייס אחרי פרשת המכה הקלה בכנף (בשנת 2002, ובניגוד למה שכתב 'הארץ' לא היה מדובר שם על 'הפצצה של בית אחד' אלא על הרג של 14 אזרחים, חלקם ילדים). יש להניח שהם למדו, בין היתר מפרשה זו ומסירובו של בג"ץ להעניש את האחראים לה, וכן מקידומו של גיבור הפרשה לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל – שגם משימות כאלה הן בין הדברים שמצפים מהם לעשות. הם לא הופתעו מהפקודות של 'עופרת יצוקה', ולכן לא צפוי שהם ינקטו צעדי מחאה.

Read Full Post »

תמונות מההתכנסות השקטה בוואדי ערה,  ליד כפר קרע,  שבת 10 בינואר 12:30–13:30.

מתוך דף ההסבר של הקבוצה:

אנו מוחים בנוכחותנו השקטה על אלימות, סבל ושכול באשר הם.
אנו מוחים על הפחד שמנסים לזרוע בליבנו.
אנו מוחים על הפגיעה במרקם החיים המשותף אותו אנחנו מנסים לברוא כאן.
אנו מוחים על שימוש ציני בשפה, בשמנו, בדתנו ובאמונותינו לצרכים פוליטיים.

עמדנו בשקט, ערבים ויהודים, לבושים בלבן ושחור, מחזיקים ענפי זית. מכוניות האטו ואנשים הביטו בנו. חלקם צפרו – לעידוד או להתנגדות. חמש ניידות משטרה. הכול היה שקט. בתום שעה התפזרנו.

ראו עוד פרטים אצל אביב טטרסקי

Read Full Post »

חברי שואלים אותי, אז מה אתה מציע? לא חוכמה גדולה, הם אומרים, לומר מה לא לעשות. נראה אותך אומר מה כן לעשות.

ראשית, אני משיב להם, זו כן חוכמה גדולה לעמוד מול המכבש הלאומני-מיליטנטי ולומר דעה צלולה אחרת, כזו שזוכה לעתים קרובות לנאצות ובוז.

שנית, יש טעם רב לומר מה לא עושים גם כאשר כועסים מאוד. למשל, לא הורגים משפחות שלמות כשרודפים אחרי איש חמאס אחד. זה לא. וחשוב לומר זאת בקול צלול.

אבל הנה בא לעזרתי ב. מיכאל ונתן רשימה של דברים שצריך לעשות. למי שלא קרא בידיעות אחרונות של סוף השבוע, אני מביא כאן את רשימת הדברים שיש לעשות. אפשר להוסיף או לגרוע, אבל הרוח ברורה ואני מסכים אתה לחלוטין.

הנה הרשימה של ב. מיכאל, מה כן צריך לעשות:

1. להסיר את המצור מעל הרצועה.

2. לפתוח בשיחות עם החמאס.

3. להכריז על נכונות לסגת לגבולות 1967.

4. להתכונן לחלוקת ירושלים.

5. לחדול מכל בנייה בהתנחלויות, ולהודיע ליושביהן כי הם מוזמנים לשוב למולדתם, אך ההתנחלויות כולן תינטשנה.

6. לפרק את הגדר, או להקימה על הקו הירוק.

7. להקצות את הכסף שייחסך מסיום הכיבוש ומסגירת 'מפעל ההתנחלויות' לסיוע למדינה הפלסטינית בשנותיה הראשונות.

8. להחזיר את השב"כ לממדיו השפויים והחוקיים.

9. להחליף לאלתר את הסיסמה 'אין עם מי לדבר' ב'אין עם מי לא לדבר'.

Read Full Post »

גדעון לוי שאל  'מה עובר במוחם' של הטייסים כשהם זורעים הרס ומוות בעזה. על הרלוונטיות של השאלה הצבעתי ברשימה שלי 'המלחמה והדיבור עליה'. והנה בא גיורא רום ומנסה להרים את הכפפה. את תשובתו של רום לשאלה 'על מה חושב הטייס' אפשר לחלק לשתיים:

1. התשובה הראשונה שייכת למקצוענות, שאותה היטיב להגחיך עידן לנדו. רום אומר שהטייסים הם רק 'מתווכים, במיומנותם הייחודית, בין מדיניות שנקבעה על ידי מנהיגים לבין הנמענים של מדיניות זו'. כלומר, אל תבואו אליהם בטענות, הם רק המבצעים. אם יש לכם טענות, הפנו אותן למנהיגים ולא לטייסים-המבצעים.

2. התשובה השנייה שייכת למוסר. 'בצפיפות המיוזעת הזאת אני רוצה לפגוע רק באלה שטוב שייפגעו, וככל שניתן, באף אחד אחר'. כלומר, רום אומר לנו שהטייס רוצה לפעול במוסריות. לפגוע רק באלה ש'טוב שייפגעו' ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחפים מפשע.

על העליבות של התשובה הראשונה אין צורך להרחיב. לכל ברור לאן אפשר להגיע כשמתחילים להתנער מאחריות ולטעון שאנחנו רק המבצעים.

אבל הכשל המהותי בתשובתו של רום הוא אמונתו ששתי התשובות האלה מתלכדות היטב. כלומר שהביצוע המקצועי והמדויק הוא ממילא – ובהכרח – גם מוסרי. רום אינו מעלה על דעתו (האומנם?) מצב, שבו ככל שהביצוע מקצועי יותר כך התוצאה נוראה יותר. למשל, כשהמטרה היא מסגד מלא מתפללים בשעת תפילה. למשל, כאשר המטרה היא בית מגורים שבו ייהרגו עשרים נשים וילדים עם פעיל החמאס שנגדו כוונה התקיפה.

ולכן, כאשר אלה הן הפקודות, מוטב שהטייס יחשוב לא רק על הביצוע המושלם אלא גם על תוצאות מעשיו. הצבא משתדל לשחרר את מבצעי הפקודות מלבטים ומבטיח להם שכל השיקולים נלקחו. אבל כאשר נעשים מעשים שלא ייעשו, אין בררה אלא לפנות גם אל המבצעים עצמם ולבקשם שיחשבו על מה שהם עושים.

Read Full Post »