Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוד פוגל’

IMG_9469

בדרך לבית הקפה, שלובי זרוע כזוג נאהבים, חש גורדוייל את הקרירות הנעימה של האביב, ותחושת האביב מפיחה בו כוחות יצירה ותקווה עצומה. 'ברגע זה הרגיש גורדוייל בחוש, כי נועד לדבר-יצירה כביר-ערך, חדש מתחילתו ועד סופו, כמו שעדיין לא צפה אותו רוח אנוש' (עמ' 187). מובן שרגשות כאלה לא יוכל להביע בפני תיאה. לצד זה של מהותו הוא קובע מדור מיוחד בנפשו שלתיאה אין בו דריסת רגל. אפשר שיגלה דברים אלה בפני לוטי.

בעודו שקוע בזה מופיע לקראתם פרנצל היידלברגר וחוסם את דרכם. כהרגלו הוא מפציר בגורדוייל שיבוא לביתו, שזהו עלבון שלא יבוא וכולי. לבסוף הם מתפשרים על הליכה של שלושתם יחד לקפה, ובדרך מושך אותם היידלברגר לבית המרזח. שם הוא פונה פתאום אל תיאה בתואר ברונית, וגורדוייל תוהה מתי הספיק ללמוד שברונית היא. פרנצל ותיאה מושכים את השיחה לענייני נשים, ומשם מתגלגלת השיחה לגוסטל. גורדוייל חש שהדברים נעים בכיוון לא טוב. המשך…

Read Full Post »

IMG_9440

היידלברגר פרנצל ואשתו גוסטל ממלאים תפקיד חשוב בספר ‘חיי נישואים’. פרנצל מופיע בסיפור מיד אחרי שגורדוייל פוגש את תיאה בפעם הראשונה ומלווה אותה לביתה. ובסיום הסיפור הוא שותף לזוועה האחרונה שמכינה תיאה לגורדוייל, יום אחרי קבורתה של לוטי.

כשהוא חוזר מטיולו הראשון עם תיאה, גורדוייל שיכור משמחה והתרוממות הרוח.

נתעוררה בו תשוקה נמרצה לעשות משהו, ללכת לאיזה מקום שאינו מכירו, לדון עם בני-אדם ולנצחם, להוכיח להם, שהכל יפה ונכון, שאין שום פגם ומעוות, שצריך לשמוח עד כלות הנפש, לשמוח ולהודות על כל נשימת אוויר, על המתנה הגדולה לאין שיעור, שניתנה לבן-האדם, שאינו כדאי לה כלל (עמ’ 26).

וכך הוא מגיע אל בית המרזח ופוגש בו את היידלברגר פרנצל. ‘אל תישא אשה, אדון צעיר’, אומר לו פרנצל עוד לפני שהוא מציג את עצמו. ומיד הוא פותח בנאום שעיקרו הוא: כל הנשים אותו דבר, ולראיה גוסטל אשתו, שאינה טומנת ידה בצלחת. המשך…

Read Full Post »

9fd067c5fc1a79060b94154fadebdde7פרק לג של 'חיי נישואים' – המתאר את קורותיו של גורדוייל מיום חמישי אחר הצהריים, כשקיבל בבית הקפה את הבשורה על מותה של לוטי, ועד למחרת בערב, אחרי שחזר בפעם השנייה מבית הקברות – הוא הישג ספרותי נדיר בעל עוצמה מזעזעת. שלושים השעות האלה, לבד משעות השינה בין יום חמישי לשישי, הן שעות של שוטטות טרופת דעת, קדחתנית. בריחה נואשת מאסון שכבר קרה.

נחוץ היה להגדיל את המרחק בינו ובין דבר ידוע – כה חרץ חפץ-הקיום הנעלם, כדי שלא יכרע תחת נטל האסון האיום, כדי שיוכל לנשום עוד מעט קט.

עולמו של גורדוייל חרב עליו והוא שוקע בהכחשת האירוע האיום, ובשיח פנימי שמבלבל את הזמנים. בדמיונו הטרוף הוא חוזר שוב ושוב אל הרגעים שבהם עוד אפשר היה לתקן, ומסרב להבין את מה שרואות עיניו. המשך…

Read Full Post »

imgresהפגישה הרביעית והאחרונה של גורדוייל עם לוטי מתקיימת בבית הוריה של לוטי, לאחר שלוטי שלחה איגרת והזמינה אותו לבוא אליה לבקרה בתירוץ שהיא נגועת צינה וחוששת לצאת. בפגישה זו, של אישה מיואשת שהגיעה לקצה גבול סבלה, פורסת לוטי את תכנית ההצלה האחרונה. עליה לדעת דברים ברורים לפני הצעד האחרון. היא מקפידה לפרש לגורדוייל את כוונותיה לאחר שנואשה מכל דרך אחרת. אווירה גורלית שורה על פגישה זו. גורלית ומאיימת. רמזים של מוות מציצים פעם אחר פעם. מיד בכניסתו מסתכל גורדוייל בלוטי ומגלה, כאילו בפעם הראשונה, עד כמה היא יפה, יופי שלא מעולם זה. כשלוטי פותחת בדבריה על חוסר התוחלת של חייו עם תיאה אשתו ועל האושר ששמור לו במרחק הושטת יד, עולה לרגע מן הרחוב תקיעת-אוטו פתאומית, הנדמית לגורדוייל כבאה שלא מעולם זה. לקראת סוף השיחה לוטי המיואשת מכסיפה כמתה, ובסוף השיחה היא שוכבת על הספה בלי נוע, עיניה בתקרה והיא דומה לחולה אנושה, נטולת הכרה. המשך…

Read Full Post »

הפגישה השלישית מבין ארבע הפגישות הגורליות בין לוטי לגורדוייל מתקיימת בחדרו של גורדוייל. לגורדוייל ולתיאה נולד בן, מרטין, לפני שלושה חודשים. תיאה ממשיכה להתהולל עם גברים רבים ומזניחה לחלוטין את הטיפול בבנה. כשגורדוייל מעיר לה דבר היא סותרת לו בחוזקה ומאיימת עליו שתזרוק אותו מהבית ככלב (החדר שבו הם גרים הוא חדרו של גורדוייל, שאליו הצטרפה תיאה עם נישואיה).

לוטי מופיעה בפתח החדר ללא הודעה מוקדמת בעת שגורדוייל מכבס את חיתוליו של מרטין. תיאה אינה בבית. גורדוייל מופתע, מתבלבל, נבוך, מסתבך במילים שבפיו. לוטי פותחת בכמה הערות עוקצניות כלפי תיאה:

– ותיאה, נראה שעסוקה היא אף בערבים בלישכה שלה…

– לא – מילמל גורדוייל – אין היא עסוקה בלישכה. אולם יוצאת היא לטייל מעט. אחרי עבודה של יום תמים, כדאית היא לכך. באמת אי אפשר לדרוש ממנה שתהא יושבת בבית ומשגיחה על התינוק, אחרי העמל של כל היום.

– כן, בוודאי – היתלה לוטי – אי אפשר לדרוש ממנה מסירות-נפש כזו… המשך…

Read Full Post »

לוטי בודנהיים היפה והעדינה אוהבת את רודולף גורדוייל בכל לבה וגורדוייל זקוק לה ואוהב אותה בבלי דעת. דוד פוגל יוצר שוב ושוב מצבים שבהם הקורא, מרוט העצבים, רוצה לקפוץ אל תוך הרומן ולנער את הגיבור כהוגן. הרי לא ייתכן שאינו רואה עד כמה בזה לו הברונית תיאה, אשתו, ועד כמה אוהבת אותו לוטי. לא ייתכן שאינו מבין כמה חשובה לו לוטי וכמה הוא חשוב לה. והנה הוא מתנהל כעיוור וענייניו הולכים ומתדרדרים.

גורדוייל ולוטי נפגשים גם בבתי הקפה ומשוטטים ברחובות וינה עם ידידים, אך יחסיהם מתבררים בעיקר בארבע פגישות, שלוש מהן בבית הוריה של לוטי ואחת בחדרו של גורדוייל. ובכל זאת אתחיל בפגישה שקודמת לכל אלה ואף קודמת לפגישתו הראשונה של גורדוייל עם הברונית תיאה. לוטי וד"ר אסטל פוגשים את גורדוייל ברחוב. לוטי נרגשת מאוד: המשך…

Read Full Post »

תשעה ספרים שאני קשור אליהם:

אפלטון, תאיטיטוס – ספר שקראתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, והוא עדיין בעיני ספר הפילוסופיה הגדול מכולם. התרגום שקראנו ממנו היה של אריה סימון, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. עם הערות וניתוח מבנה הדיאלוג בכתב רש"י. אז עוד לא עמדה בספרייתי הסדרה האדומה של כתבי אפלטון בתרגום י"ג ליבס (הוצאת שוקן). הדיאלוג "תאיטיטוס" עוסק בשאלה "מהי ידיעה?" הוא מציב תשובות אפשריות לשאלה ודוחה את כולן. לקראת סוף הדיון אומר סוקרטס "יצא לנו, איפוא, תיאיטיטוס, שלא תחושה ולא דעה נכונה, ולא הסברה הגיונית יחד עם דעה נכונה – אף אחת מאלו אינה יכולה להיות ידיעה…" סוקרטס (מורהו של אפלטון והדובר העיקרי בדיאלוגים האפלטוניים) מלמד אותנו מהי מחשבה ביקורתית, ודבריו רעננים כאילו נכתבו היום.

הרמב"ם, מורה נבוכים – עוד ספר מימי האוניברסיטה שלי, שמלווה אותי עד היום. יש לי בבית מהדורות רבות שלו: תרגום אבן תיבון (עם פירושי אפודי, שם טוב, קרשקש ואברבנאל), מהדורת אבן שמואל המפורשת, תרגום קאפח והתרגום החדש למדי של מיכאל שורץ. בשנתיים הראשונות באוניברסיטה למדתי לצד פילוסופיה כללית גם פילוסופיה יהודית והתאהבתי מיד במחשבתו של הרמב"ם, שמצאתי אותה מתאימה לחלוטין למזג ולאינטואיציה שלי. מחשבה בהירה וחדה, הסבר פשוט שאינו מתרחק מהעיקר, ויכולת מופלאה לדבר במשפט אחד לכל סוגי הקהל. המחויבות של הרמב"ם לפילוסופיה של אריסטו מחד גיסא ולמסורת היהודית מאידך גיסא, והביטחון שלו ביכולתו ליישב את הסתירות בין שני אלה (ביטחונו של מי שניגש לרבע את המעגל) שבו את לבי. הרי הפילוסופיה, כבר הראה לנו אפלטון, אינה עשויה לתת לנו תשובות לשאלות, ואף על פי כן היא הכלי שאין בלתו כדי לבחון את התשובות השונות. המשך…

Read Full Post »

סדרת פוסטים על הרומנים של דוד פוגל – "חיי נישואים" ו"רומן וינאי"

סרט וספר – רישום מהיר

רוסט נזכר באותם בחורים / היה אדם אחד

עכשיו מתחילה תקופה חדשה

שני סיפורים שמתחילים בקפיצה אל הנהר

פרדי והחתולים – הסיוט של גורדוייל

כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (1)

כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (2)

כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (3)

מעכשיו הכל אבוד לאין פדות והצלה

 

Read Full Post »

אווירת האימה שאופפת את הברונית תיאה, אשתו התמוהה והאכזרית של רודולף גורדוייל ברומן "חיי נישואים" של דוד פוגל, מתגברת בביקור שעורך הזוג הצעיר אצל הברון פון טקו, אבי הכלה. כשהזוג הצעיר מגיע לבית הברון הם פוגשים שם את שני אחיה של הכלה, פולדי ופרדי. פרדי נעמד פתאום ליד גורדוייל ומתחיל במין מונולוג שכזה…

האוהב אתה חתולים, רודולף? אני לאו! לא חתולים, לא כלבים ולא שאר חיות הבית! תמהני על אבא, שהוא אוהב אותם. חתול, למשל, תמיד יש בך הרושם, שהוא אורב לך… רובץ הוא לכאורה ומנמנם, האין זאת? אף-על-פי-כן מקשיב… והוא שומע הכל!… מובטחני בזה! גם את מחשבותיך שבקירבך הוא שומע!… אפילו אותן, שלך עצמך אין השגחה עליהן, שאינן מבקיעות  לתחום ההכרה שלך!… (עמ' 166). המשך…

Read Full Post »

דוד פוגל

פרק הפתיחה של "רומן וינאי" (על פי העריכה של כתב היד הלא גמור) מתרחש בפריז, כעשרים שנה אחרי שקרו הדברים המסופרים ברומן עצמו. אחרי הפרולוג הפריזאי מתחיל לפתע הסיפור כדף חלק שמסיט הצידה את הדברים שהובאו קודם לכן.

לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכה כבר ישיש היה […] ומיכאל רוסט היה בן שמונה עשרה, עלם בלונדי רם קומה […] (רומן וינאי, עמ' 26).

כאמור התחלה חדשה. אלא שבדברים שהובאו קודם לכן בפרולוג כבר נרמז עיקרו של הסיפור. על גשר הנטוי על הסינה פוגש רוסט אדם משונה, שמציג את עצמו כשחקן תאטרון שאיבד את יכולת המשחק שלו משום שהחל לגמגם ברגעים המכריעים על הבמה. אותו שחקן מספר לו על עלילותיו בזמן המלחמה:

יודע אתה, הייתי שבוי בגרמניה. עבדתי במסבאה בכפר קטן. בעלת המסבאה שמה היה מרתה. אישה חסונה מאוד. גבוהה כמוך וזרועותיה כשני מטילי ברזל. כתבה מכתבים ארוכים אל אישהּ במערכה ושכבה עמי. מה אתה רוצה – שעת מלחמה! אולם בתה היתה בת תשע עשרה ושכבתי אף עמה. לבסוף גונב הדבר אל האם והיא הדיבקה עלי שתי סטירות ושלחתני בחזרה אל המחנה […] (רומן וינאי, עמ' 14–15). המשך…

Read Full Post »

דוד פוגל. מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית

כאמור, "רומן וינאי" של דוד פוגל מכיל פסיפס של דמויות משנה מרתקות. אחת מהן היא ליובה, חברתו של מישה האנרכיסט. רוסט פוגש אותה בבית החולים, ליד מיטתו של מישה שנפצע בעת ניסיון התנקשות כושל שהיה מעורב בו. ליובה היא "אישה חדשה", מודרנית, משכילה ופמיניסטית. היא מזניחה את הופעתה במתכוון ופוגל כותב עליה "אילו נהגה בעצמה עידון יותר, אולי היתה גם נאה". התיאור שלה דומה קצת לתיאור חלוצות בישראל של אותם זמנים: "הילוכה של ליובה היה קשה, בלתי גמיש, כהילוכו של פועל שחור. רוסט […] תפס את זה מן הצד, הגם שחשד בה שהיא משתדלת להרגיל לעצמה הילוך בלתי טבעי זה בכוונה ברורה". רוסט וליובה יוצאים יחד מבית החולים ומתפתחת ביניהם שיחה חריפה ומשעשעת.

כפי שאומרת שירה סתיו, פוגל כותב בעברית חיה ותוססת, משוחררת ממשקלן של תשתיות לשון הקודש, רעננה וחפה מארכאיות. הנה ראו: המשך…

Read Full Post »

דוד פוגל. מתוך אתר הוויקיפדיה

שני ציטוטים מתוך רומן וינאי

1. הרהור שעולה בראשו של מיכאל רוסט, גיבור הרומן, בעקבות שיחה בינו לבין מישה האנרכיסט (שבמהלך הרומן מעורב בהתנקשות לא מוצלחת ונפצע):

רוסט נזכר באותם בחורים שבעירו, המטיפים מרד באספות חשאים של שוליות חייטים ונגרים וכדומה וקוראים: "חברים, עם העובדים המנוצלים! התקוממו כאיש אחד! נתקו את השלשלאות!" וכולי-וכולי, עד שהם נתפסים לרשות ונשלחים לסיביריה ונעשים קדושי המהפכה. ההורים עושים מסחר ביערות, בתבואה, מספסרים ומסרסרים, פותחים כל מיני חנויות זה בכתף זה ואימת פרעות עליהם. בימי שבתון וחג מסיתים הכמרים בבתי הכנסייה לפרעות, ושמועות מחרידות מתהלכות מפה לפה: "הם מתכוננים…" בני הנוער מחזרים בכפרים לשסות את האיכרים בבעלי האחוזה המנצלים ובקיסר, והאש המלובה על ידי הבנים עושה שמות לבסוף בהוריהם (עמ’ 90).

2. פריץ אנקר, נצר לאריסטוקרטיה הגוועת של וינה, עשיר ומבולבל ודכאוני, בחור פיקח מאוד, בשיחה פילוסופית עם זונה וינאית בחדרה. הוא מספר לה, לא פחות ולא יותר, על אוטו ויינינגר:

את יודעת, היה אדם אחד, סופר, שהמציא המצאה חדשה, מין מכשיר מדידה אם תרצי, למוד יסוד הגברות באישה ויסוד הנשיות בגבר, לא פחות ולא יותר. כך וכך גרמים של נקביות בגבר – פסול! נחות דרגה! כי הנשים לפי סברה שלו, מובן ממילא, יצור שפל הן, מטופל בכל המגרעות, לא יצלח לגאונות. גאונות! המציא המצאה זו והלך ושם קץ לחייו. עד כדי כך! כאילו לא היינו הך לגבי הנקודה המרכזית. אישה, גבר – כלום אינם גם יחד בריות עלובות עד מאוד, טעונות חמלה תמיד, בכל המצבים והתנאים? וגאונות, כוח יצירה, מה ייתנו ומה יוסיפו אלו?! עמהם ובלעדיהם – אין תקנה, אין תקנה עולמית. ושימת קץ לחיים – עניין אחר לגמרי! צריך עיון! על כל פנים לא מנימוקים כגון אלו (עמ’ 241).

.

דוד פוגל, רומן וינאי, עם עובד 2012

.

ראו פרויקט פוגל

.

Read Full Post »

z32 (גרסת 2009)

ראיתי את הסרט הזה מזמן, בהקרנה  בסטודיו "פלסטיק פלוס" בנוכחות הבמאי אבי מוגרבי. לפני שבוע גיליתי להפתעתי שהסרט יוקרן ברצף הסרטים של יום השואה (לפני הספציאליסט). מין אירוניה כזו. הקלטתי וצפיתי בו שוב. הפתעה נוספת הייתה שהגרסה של הסרט שונה מזו שראיתי בפעם הראשונה. בעיקר שונתה שיטת טשטוש הפנים. הסרט עשה עלי רושם עצום בפעם הראשונה, וגם עכשיו שקעתי אתו אל התהומות שאליהם מוביל בחוכמה רבה אבי מוגרבי. שלא כמו בסרטים קודמים שלו (למשל "נקם אחת משתי עיני"), הסרט הזה אינו מתריס ומרגיז בכוונה תחילה, אינו מטיח דברים, אלא להפך – משתדל לקבל את מי שמגדיר בעצמו את מעשיו כפשע מלחמה. אולי זה הגיל. נדמה שמוגרבי מביט בחייל – שהרג שוטרים פלסטינים בפעולת נקם מטומטמת שביצע הצבא – כאילו הוא בנו שעליו ללמוד להתקרב אליו מחדש ולקבל אותו למרות הכול. כפי שהוא כותב בשירים שמלווים את הסרט כמקהלה יוונית, החייל הוא "מטובי בנינו" ואולי גם מטובי בנינו בלי המירכאות. מה שקרה לאותו חייל, ומייסר אותו היום, ולא יניח לו כנראה עד סוף ימיו, הוא תוצאה הכרחית כמעט של ארבעים וחמש השנים האחרונות. זה המקום שאליו מגיעים הבנים שלנו. הטובים שבהם. והחברות (הנשים) שלהם צריכות לחיות עם זה – השיחה המתמשכת עם החברה פשוט קורעת את הלב – ואנחנו צריכים לחיות עם זה, ובעיקר הם עצמם – שרצו לתרום ככל יכולתם, להיות מהטובים שבטובים, וגילו שהדרך אל ההצטיינות הובילה אותם לפשע. נכון, זו עוד גרסה של יורים ובוכים. שוב הקרבן הוא הפושע. ובכל זאת, כשאבי מוגרבי יושב בסלון שלו ושר שירים עצובים על הטרגדיה של Z32 (שם הקוד של העדות שנתן החייל לשעבר לשוברים שתיקה), מכה בנו הכאב. זה קרה, ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם זה. וזה ממשיך קרות.

. המשך…

Read Full Post »