מה שקובע אותנו להניח שהעתיד דומה לעבר הוא ההרגל בלבד. כשאני רואה כדור ביליארד נע לקראת כדור אחר, רוחי מיד נמשכת מכוח ההרגל אל התולדה הרגילה, ומטרימה את חוש הראייה שלי בהשיגה תנועה בכדור השני. אין שום דבר במושאים האלה, כשבוחנים אותם באורח מופשט ובאופן בלתי תלוי בניסיון, שיכול להוביל אותי להסיק מסקנה דומה; וגם אחרי שהתנסיתי שוב ושוב בתולדות מהסוג הזה, אין שום טיעון הקובע אותי להניח שהתולדה תתאים לניסיון בעבר. הכוחות שהגופים מופעלים על ידם הם תעלומה גמורה. אנו תופסים רק את האיכויות המוחשות שלהם; ואיזה טעם יש לנו לחשוב שאותם הכוחות יהיו מחוברים תמיד עם אותן איכויות מוחשות?
מכאן שלא השכל הוא מורה הדרך לחיים, אלא ההרגל. האחרון בלבד קובע את הרוח להניח בכל מקרה פרטי שהעתיד מתאים לעבר. ככל שהצעד הזה נראה פשוט, לא תהיה לשכל עד סוף כל הדורות יכולת לעשות אותו.
דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, תרגם יפתח בריל, שלם תשע"ד, קיצור הספר, עמ' 530.
לא השכל אלא ההרגל
24 ביוני 2014 על-ידי נועם לסטר
Good old Hume (-: