התנצלות – במהלך הקריאה בספרו של גרוסמן חשבתי שאכתוב כמה מילים כשאסיים, אחר כך התחלתי לרשום הערות וכבר חשבתי שאכתוב מאמר גדול, ואז כשצלחתי את כל 632 העמודים הצצתי במה שכבר נכתב על הספר וחלשה דעתי. כבר נכתב כל כך הרבה, מה הטעם להוסיף? ובכל זאת כתבתי משהו. ניסיתי לקצר וגם לוותר על חלק מהתובנות, כדי לא לעייף.
התנצלות 2 – זה רומן גדול שיכול לספוג הרבה. יש במה לנעוץ שיניים. וראיתי שהחריפים במבקרים (במיוחד ראוי לציון המבקר עלום השם מפורום Ynet, שאל דבריו הצביעה אסתי בהערתה לביקורתו של גלסנר, כאן ברשימות) הם גם המעניינים שבהם. עד כאן התנצלויות, ועכשיו חושפים שיניים.
הרומן הסוליפסיסטי – הספר כולו מתרחש בתוך תודעה אחת. אין בו עולם חיצוני כלל. אין אחרים. אין דמויות. אורה ואברם הם תודעה אחת מפוצלת, אברם שרוי בלימבו עשרים וחמש שנה, אילן כמעט שאינו קיים (אלא כהד של אברם או קצת כהיפוך מראה שלו), וגם הילדים, אדם ועופר, הם חסרי ממשות (למעט כמה רגעים, כמו ההליכה הראשונה של עופר, ייסורי ההתבגרות של אדם). מי הם, מה עובר להם בראש, מה עולמם – אנחנו לא יודעים עליהם כלום, אפילו כאשר הם מגיעים לעימות עם אמם, שקורע את המשפחה. הם קיימים רק במידה שבה הם משפיעים על אורה, שמדברת ללא הרף ומספרת כיצד העולם וכל האחרים משפיעים עליה ועליה ועליה. גם הוויכוח הגדול עם עופר על הצבא הוא למעשה ויכוח פנימי של תודעה אחת, זו של היורים ובוכים. כשהיא חותכת סלט בזעם, כאילו היא חותכת את הערבים כולם וגם את מנהיגי ישראל, בני משפחתה שעומדים לידה אינם שותפים להתרחשות. הם רואים את הזעם אבל אינם נחשפים אל השיח הפנימי שלה, שרק בו מתרחש הסיפור. הסצנה הזו ממחישה שאין למעשה התרחשות חיצונית לרומן, כולו דהירה שוצפת של מחשבות המתרוצצות בתוך תודעה אחת סגורה.
השיעמום הבורגני – המשפחה הבורגנית הזו, היפה והמצליחה, המאושרת במלאות החיים שלה, היא השיעמום בהתגלמותו. מעניין שגרוסמן נופל למלכודת הזו. הלוא כבר טולסטוי אמר לנו שכל המשפחות המאושרות דומות. המשפחה הזו, שגרוסמן מדמה אותה לתא מחתרתי, היא באמת אי מנותק מהעולם. היכן הסבים? היכן החברים? הקולגות? כלום. הם חיים על אי בודד. ולא קורה שום דבר בחיים שלהם כל השנים האלה. וכשמשהו קורה – הי, המשפחה מתפרקת – זה מיד יוצא אל מחוץ לרומן. אילן עף לבוליביה, ואדם גם. רגע, כאן מתחוללת דרמה. לא, כלום לא קורה. אין אפילו סצנה אחת של מאבק על המשפחה, על החירות, על הילדים. כלום.
הקול האנושי – שוב ושוב חוזר הדימוי הזה של עולם הנברא בקול האנושי המדבר. אבל לקראת סוף הספר מחכים כבר שיסתיים הלהג המתיש הזה, שאינו פוסק לרגע, שהטון שלו היסטרי בחלקים רבים של הספר, שהוא מרוכז בעצמו עד כדי להקיא. די כבר עם הבכיינות הזו, מתחשק לומר לאורה, מה את תוקעת את הראש שלך באדמת הגליל, לכי תקעי אותו באדמה מול בית ראש הממשלה, מול הכנסת, מול שערי הקריה. שם נחתך גורלו של עופר.
שלישיית המוסקטרים – מה פירוש הדבר, שכל חייהם של אורה ואילן ואברם הם רק המשך מדולדל של התפרצות הנעורים הנפלאה בין הגילאים 16—22? פעם אמר לי חבר שהיגר מכאן לבוסטון, שהישראלים אינם מעניינים, ונדמה לו בכל ביקור שהחיים שלהם הסתיימו אחרי הצבא, שמאז הם רק שוקעים ושוקעים בשיעמום.
גרוסמן כותב רק על ילדות ונעורים – זה לא בהכרח רע. אבל כאן יש מין הטעייה. הגיבורים בני חמישים. כביכול מסופר על כל חייהם הבוגרים. ולמעשה מסופר על נעוריהם, ואחר כך על ילדיהם. על החיים הבוגרים כמעט שלא מסופר כלום. וזה כביכול רומן משפחתי.
לא בורחת מבשורה אלא רצה אל תיקון – אורה אינה בורחת מבשורה. זו הטעייה. היא יוצאת לתקן. לתבוע לעצמה את הדרך שלא נבחרה. אברם הוא האפשרות שנזנחה ולכן הוא מצוי כל השנים במין לימבו, חיים שאינם חיים. כל סיפור השבי הוא עוד הטעייה. כעת אחרי אמצע החיים נזכרת הבורגנית שלנו לתקן את חייה, לחזור לאחור ולבחור אחרת. לברוא שוב במילים את אברם (כלומר את עצמה כפי שהיתה יכולה להיות). אבל גם לזה אין לה (ולגרוסמן) אומץ. שוב ושוב מוזכר לנו שההליכה הזו היא רק פסק זמן. וכבר היא שמה עין על הרופא (הו, הבורגנות) בעל שתי השאלות 'ששום אישה לא תעמוד בפניהן', ומשאירה לו את מספר הטלפון שלה. אם חשבנו לרגע שיש כאן, במסע הזה, איזו התנערות אמיתית מהמלכודת הבורגנית, הנה לנו זה.
שתי השאלות – האיש בעל שתי השאלות מספק לנו הזדמנות להביט על אורה, הדמות היחידה בסיפור הזה. למה הי מתגעגעת? למי שהיא היתה בנעוריה. למה שהיא היתה יכולה להיות אילולי בחרה בחיים הבורגנים המשעממים. על מה היא מתחרטת? על הכול כמעט. ואף על פי כן היא כבר מוותרת שוב על אברם ובוחרת ברופא הבורגני.
יורים ובוכים – כבר הזכרתי את הוויכוח של אורה עם עופר ואת החרדה שלה ממה שיקרה לו אם ייאלץ להרוג במסגרת השירות הצבאי שלו. הוויכוח הזה הוא יצירת מופת קטנה של היורים ובוכים. זה בעצם השיח הפנימי של הישראלי יפה הנפש, שיחד עם הביקורת שלו על מה שמתחולל בשטחים הכבושים, ויחד עם החשש ממה שגורם השירות בצבא לבניו, הנהפכים לקלגסים, הוא ממשיך לתמוך בכיבוש ומוכן לשלם את מחירו. מישהו שאל אותי לא מזמן: מה זה כל עניין טוהר הנשק, הרי יש לנו אויבים אכזריים ועלינו להילחם בהם? ואמרתי לו שטוהר הנשק היה עד לא מזמן ערכת ההצלה של האליטה. הדרך שלה להגן על בניה שנאלצו לצאת ולהרוג, לשמור על נפשם, לאפשר להם את החזרה אל החיים האזרחיים גם אחרי שנאלצו להרוג. הרי אצלנו, בארצנו הקטנטונת, אותם אנשים הם החיילים והמשוררים, הקצינים והפרופסורים.
והערבים? – כל כך מצער שהדמות הערבית-הפלסטינית היחידה בספר (מלבד המקוננת בפתיחה, ואנשי בית החולים הלילי, וסב אחד חכם שקוטע מיד את 'שתי השאלות') היא של נהג אישי, כמעט משרת של המשפחה הבורגנית. כאילו שגרוסמן, איש השמאל, אינו מכיר משוררים ואינטלקטואלים ורופאים פלסטינים. מדוע היה דחוף לו לקבע את הסטריאוטיפ של הערבי הנחות? חבל.
השפה והארץ – הספר הזה הוא חגיגה של עושר לשוני שופע, לעתים שופע מדי. והמסע בטבע הארץ ובנופי הגליל הוא אושר גדול של תיאור ושל יופי.
Read Full Post »
קריאה חוזרת – זכרתי את ספר הדקדוק הפנימי כספרו הטוב ביותר של דויד גרוסמן. את פרטי העלילה לא זכרתי היטב. שלושה דברים זכרתי: את הבית המשותף שהוא מעין קיבוץ קטן, את שבירת הקירות בביתה של עדנה בלום ואת אהרון שמסרב להתבגר ולגדול. עוד דבר זכרתי, שהספר הוא אנציקלופדיה של שנות השישים. כל כך הרבה פרטים ותיעוד, ועוד אחזור לזה.
מבט אישי 
