.
אחרי שנתיים שבהן השתתפתי בטקס יום הזיכרון של "לוחמים לשלום", החלטתי השנה להשתתף ביוזמה מקומית חדשה בפרדס חנה – כרכור. במקום אינטימי נאספו עשרות תושבים שהחליטו לציין את היום הזה בצורה אחרת, שונה מהטקסים הממלכתיים שהמסר שלהם הוא: אנחנו צודקים ותמימים, המלחמות נכפות עלינו, אין ברירה, נמשיך לעמוד בעוז מול איבינו, ידנו מושטת לשלום. לרבים המסר הזה מצלצל חלול ואפילו שקרי. מעיקה על רבים התחושה שהמסר העיקרי הוא שאין לנו כל אחריות למלחמה האינסופית בינינו לבין הפלסטינים. כמו בטקס של לוחמים לשלום, שמחבר את הסבל היהודי-הישראלי עם הסבל הפלסטיני בתקווה לאיחוד כוחות ולפתרון משותף, כך גם בטקס "יום הזיכרון השבור" חיפשו "דרכים לזכור ולהזכיר את הכאב והאבדן הנובעים מהקונפליקט הפלסטיני-ישראלי". ודיברו, לצד הכאב של כל אחד מאתנו, גם על הנכבה ועל "זוכרות". המשך…
מבט אישי 