.
רשימה רביעית מתוך חמש
.
התנצלות
הבטחתי ארבע רשימות ועכשיו יהיו חמש. התלבטתי הרבה אם לכתוב על המוסד החינוכי. ראשית משום שהתיאור שלו בספר רחוק מאוד מהחוויה שלי, שנית משום שלמרות השימוש בלשון רבים הסיפור נעשה כאן אישי מאוד וגם קצת מחתרתי. הסיפור האמתי מתחבא בין השורות.
.
לבנו נשבר מזמן
כשיעל מדברת על הצבא, על הטירונות, היא מזכירה את החוסן של בני הקיבוצים ואת המוכנות שלהם, ואגב כך היא מזכירה גם את המחיר שגבו החיים שהכינו אותם להיות "חיילים טובים".
הצבא היה קטן עלינו… הטירונות שלנו היתה קשה בהרבה. גם התורנויות בחדר האוכל. ידענו כבר לעבוד, לבנו נשבר מזמן, טקסי החניכה שלנו התרחשו לפני מאות שנים (עמ’ 196).
המעבר מיחיעם אל המוסד החינוכי מתואר כגירוש מגן עדן. כבר בעמוד השלישי של הספר כותבת יעל "גורשנו למוסד בעברון". שוב ושוב היא כותבת על הניתוק הפתאומי, האכזרי, מהטבע השופע של ההר ביחיעם ועל השממה המישורית של המוסד בעברון, שאין בו נוף.
הסיפור על החיים במוסד החינוכי הוא תיאור של התערערות והתפוררות. לשון הרבים מתעתעת. אחרי שנים של חינוך אידאולוגי, של סימני קריאה, מופיע הספק.
ישות חדשה – ספק ריקנות, ספק חרדה – הצטרפה אלינו, נדבקת כמו שיבולת לגרב, מאיימת כמו נשיכת נדל ארסי… פתאום פחדנו שאין לחיים משמעות. מזה התחלנו לפחד. והפחד הזה… שום דבר שקשור בשומר הצעיר לא הרגיע אותו (עמ’ 133).
פתאום גם אי-אפשר ללמוד. הלימודים אינם מושכים. אין סיבה להיכנס לכיתה. "לא הצלחנו להתרכז בלימודים", יעל כותבת, וקשה לדעת אם היא מדברת על כולם או בעיקר על עצמה.
המורים ניסו לשכנע אותנו לא לפרוש מהלימודים, לשמור על איזה קשר עם כל נושא, אבל אחרי שראו שאנחנו נחושים, הסכימו איתנו ולא חזרו לדבר על זה (עמ 145).
כאן כבר ברור שהיא מדברת בעיקר על עצמה. הרי השיעורים בכל זאת נמשכו, לא כולם שכבו על הדשא והתבוננו בעצים. מישהו ישב בכיתה. ובכל זאת התפוררות הלימודים היא כללית יותר, וממילא הלימודים לא היו העיקר.
המוסדות נקראו מוסדות חינוך… כדי להדגיש שהלימודים הם לא העיקר, הם רק חלק מסדר היום, הן המעשי והן האידיאולוגי. לא היו בחינות בגרות וגם לא ציוני גמר… חיי החברה והתנועה היו חשובים לא פחות מהלימודים. ומעל כל אלה ריחפה בקדושתה העבודה (עמ’ 129).
דת העבודה רודה בכול. כשהנערים מקבלים עונש של הרחקה מהמוסד לשבוע, וחוזרים לקיבוץ לעבודה מלאה, חברי הקיבוץ רואים בזה אות גבורה ובקושי מתאפקים מלטפוח להם על השכם. "כולם הרי ידעו שעבודה חשובה יותר מלימודים, חשובה יותר מכל דבר" (עמ’ 150). דת העבודה היא "השיטה" שאי-אפשר לרצותה. כולם הולכים בבגדי עבודה. כמעט כל הזמן.
לא הצלחנו לרצות את השיטה, שהיתה לכאורה אילמת ועדינה… "כל אחד לפי יכולתו". אבל מי יודע מהי באמת מידת היכולת, הרי אין לה קצה ואין לה גבול. השיטה שלנו לא רוצתה אף פעם. הרגשנו אשמים (עמ’ 155).
.
שמענו את כל הקונצרטים וראינו את כל ההצגות
כאילו בדרך אגב – הפרטים צפים מן השוליים אל המרכז – מתברר שהלימודים המתפרקים והפחד מחוסר המשמעות מתרחשים בתוך סביבה תרבותית עשירה מאין כמוה. כמעט הכול עוסקים באמנות. מציירים, מנגנים, שרים. בערבי התרבות של המוסד גם מופיעים. פעם בשבועיים יש סרט במוסד: גודאר, ברגמן, היצ’קוק. בלילות קוראים ספרים: פנחס שדה, הרמן הסה, דוסטויבסקי. רמי, שהדריך עם יעל וכמעט שהיה חבר שלה, מנגן בצ’לו, שתי אחיותיו מנגנות בכינור ועוד אחות בוויולה. רביעייה (גם אביו של רמי מנגן בכינור). עידית, חברתה של יעל, היא ציירת (ולומדת גם נגינה ומחול). בעברון יש אולם חדיש עם אקוסטיקה משובחת. כל ההופעות הטובות ביותר מגיעות לשם. יעל, רמי ועידית שומעים את כל הקונצרטים, רואים את כל ההצגות והופעות המחול.
בתוך האנרכיה הלימודית יש גם טיפוסים יוצאי דופן. אחד מהם הוא אלי שגיא, הונגרי ממייסדי געתון שנשאר גם בגיל מבוגר מהפכן ואנרכיסט. הוא מלמד היסטוריה, אבל יותר מכל דבר אחר הוא דוגמה. דוגמה למה? הנה תראו.
הוא הטיח את הספרים שלמדנו מהם בקיר וקילל. הוא קילל כמו קינה, כאילו בכל מחרוזת קללות… הוא באמת מחריב את העולם הבורגני הישן, או מבכה אותו, את אותו עולם שחרב ממילא לכל ההונגרים שהגיעו משם (עמ’ 141).
כשיעל לא מוצאת עניין בלימודים הוא עושה אתה עסקה. קריאת ספרים במקום ישיבה בכיתה.
הוא הציע לי אז "בארטר", לא להיכנס לכיתה, שבין כה לא הקשבתי בה, ולקרוא איזו ספרות שאני רוצה, שעוסקת בהיסטוריה… סיכמנו על "מלחמה ושלום". הוא אמר שישיבה בתוך הכיתה יכולה להרוס אנשים לכל החיים, ושמספר כזה לומדים לחשוב על היסטוריה בכל רגע של קריאה, אפילו אם חושבים לרגע על שמו של הספר עוד לפני שפותחים אותו (עמ’ 142)
אחרי שקראנו את הספרים במקום ללכת לשיעורים, הלכנו עם אלי לסיבוב על המדרכות במוסד ודיברנו על הספרים וקיבלנו רשימה חדשה, לפי מה שעניין אותנו (עמ’ 143).
.
הרשימה החמישית, האחרונה בהחלט, תסכם את דברי על הספר ועל תיאור חיי הילדות והנעורים
.
ראו גם
.
נועם, תודה שהתרצת.
אני מחכה..
ילדותו של אדם, גם בקיבוץ, היא מורכבת ורבת מימדים. רק הדגשים עולים לפי הצורך והעניין של הפרט. כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו.
מצטרף לתור וממתין בדריכות לרשימה החמישית.
נועם, תודה על הרשימת. מענג לקרוא. ויש מן תחושה מתנצלת בסוף כל רשימה, על שעוד אחת נדרשת. למה לא? ככל שירבו הרשימות כך ייטב. בתור 'עירונית', הספר עצמו והדיון שלך – מרתק כפליים.
הלו נועם,
כרגיל – עונג צרוף לקרוא אותך, מעט המחזיק מרובה.
רוצים תגובות של 'עירוניים' !. בקש מאיילה שתרחיב,
אסוף גם נוספות\ים. מרתק לשמוע תגובות של כאלה
שלא נשרפו בילדותם בלהט אישה של דת העבודה
ולא נחרכו בהילת עגל האש הצבאית הקדושה.
מצחקי
תודה לכל המגיבים – איריס, דודו, איילה וצחקי.
אני מקווה שהרשימה החמישית – האחרונה – תעמוד בציפיות, שלכם ושלי.