.
אחת הפרשיות המרתקות בתלמודים היא פרשת אלישע בן אבויה, "אחר". אלישע היה מגדולי חכמי הגליל בדורות שאחרי חורבן בית המקדש, השנים שבהן התגבשה המשנה ונערכו הדיונים שנאספו אחר כך אל התלמודים. תורתו זכתה להיכנס אל המשנה וסיפורים עליו נכסו לתלמודים. תלמידו רבי מאיר (שהיה גם תלמידו המובהק של רבי עקיבא) היה אף הוא מגדולי הדור.
אלישע היה לאחר, הפסיק להאמין. יש דעות שונות על הסיבה לזה, המעניינת שבהן מדברת על אכזבתו מכישלון המרד וצערו על החורבן. אף שעולמו היה עדיין עולם התורה, והוא המשיך להרביץ תורה בתלמידו רבי מאיר, בחייו נהג אלישע כמי שחוקי התורה אינם חלים עליו. חילל שבת בפומבי וכולי. התלמודים נאבקים עם דמותו, ודרכה עם השאלה העקרונית: מה דינה של תורת אמת הבאה מפיו של מי שלכאורה אינו ראוי. האם התורה חזקה מהכלי הפגום המחזיק בה? האם הכלי הפגום עשוי לפגוע בתורה שהוא מוסר? האם התורה היא רק תוכן עיוני או שהיא גם המופת של המורה, וכשמופת זה נפגם נפגמת התורה עצמה?
נטייתם של רוב החכמים היא לפסול תורה שבאה מכלי פגום. רבי מאיר אינו חושב כך. הוא ממשיך להיות תלמידו של אחר, ומוכן לשמוע ממנו שיעור גם בשבת, כשהוא צועד ברגל לצד רבו הרכוב על סוס (חילול שבת מופגן). הסיפור הזה הוא אחד המופלאים ביותר, הנה הוא בשלמותו:
מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.
אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת.
אמר לו: אף אתה חזור בך.
אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בנים שובבים – חוץ מאחר (בבלי, חגיגה טו ע"א).
אלישע רוכב על סוס בשבת, אבל שומר על תלמידו שלא יצא מתחום שבת. את עצמו הוציא מכלל ההולכים בחוקי התורה, אבל הוא מגן על תלמידו (המאמין) מפני החטא. מדוע רבי מאיר אינו מבחין בעצמו שכבר הגיע לקצה תחום השבת?
רבי מאיר היה כולו משוקע בתורה, עד כדי כך שכלי פגום לא יכול היה להסיטו ממנה. נאמרו עליו משלים רבים להוכיח זאת. למשל "רבי מאיר אכל תמר וזרק את הגרעין החוצה", כלומר אכל את תורתו הטובה של אלישע וזרק את מעשיו הרעים. ועוד אחד: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק". אבל רבי מאיר שקוע עד כדי כך בתורה, כשהוא הולך לצדו של אחר, שהוא מאבד את הגבול ועשוי ליפול ולחטוא. יש סכנה בשקיעה המוחלטת בתורה, ודווקא המורה – החוטא ביודעין – הוא שסופר את צעדי הסוס תוך כדי הדיון ההלכתי, ויודע לשים סייג גם למעשים. לא למעשיו שלו אלא למעשי תלמידו.
סימנים רבים מעידים על הקושי הנפשי של עורכי התלמודים בהתמודדותם אם אחר ותלמידו. לכאורה פשוט וקל היה לסלקו, ואף נעשתה בחירה כזו בשם שניתן לו: "אחר" (ויש סבורים שגם בעצם השם אלישע, שאינו שם היסטורי אלא שם ספרותי המתחרז עם רשע). מצד אחר מדובר בגדולי חכמי הדור, לא קל לוותר על תורתם. אבל יש כאן דברים עמוקים יותר. סיפורו של אלישע נותן לעורכי התלמודים הזדמנות להתמודד עם שאלת ההפרדה בין תורה ומעשה, ואף להראות את סופה הרע של תורה ללא מעשה (כלומר ללא המעשה הטוב).
בדרך כלל נהוג לדרוש זהות בין אישיות הרב ובין מעשיו ותורתו. רבי יוחנן אומר שהרב צריך לדמות למלאך ה' צבאות. נאה דורש ונאה מקיים. אבל התלמודים אינם ממהרים לדחות את אלישע, משום שנטיית לבם של החכמים לחוכמה, והם יודעים היטב שזו אינה נחלתם של צדיקים בלבד. רק ברמז אזכיר את חטאו הנורא של רבי מאיר כלפי אשתו ברוריה. עורכי התלמודים לא בחרו בדרך קלה. בסיפוריהם מתערבים לעתים השמים לטובת אלישע. ובכל זאת סיפורו של אלישע הוא טרגי. שמו הוחלף ב"אחר", וגם תלמידו רבי מאיר, שאיבד את חוש המידה המוסרי והמעשי, איבד את שמו. רשב"ג התרצה והכניס את תורתו של רבי מאיר אל בית המדרש, אך לא בשמו. כשירצו לומר דבר מתורת של רבי מאיר יגידו "אחרים אומרים".
.
דברי מסתמכים בין היתר על בנימין לאו, חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות אחרונות 2008; וכן על נורית בארי, יצא לתרבות רעה, ידיעות אחרונות 2007.
.
הרשימה מתפרסמת גם בבלוג רשימות במבט אישי, כחלק מהפוסט-מגזין במחשבה שנייה.
.
לא הכרתי את הסיפור, מעניין ביותר ומעורר מחשבה . קודם כל מחשבה על ההחמצה שלי באי היכרות עם המאגר הזה שממנו דלית את הסיפור וגם נוגע להרבה סוגיות באשר לקשר בין התיאוריה והפרקטיקה, בכל תחום למעשה. שאלות כמו האם המורה אמור להיות מודל שמגלם תורתו או מדריך שמאפשר בחירה? האם למידה היא על ידי השכל והחוכמה לבד או שלמידה כרוכה באמוציה, קשר אישי וחיקוי מודל באופן לא חכם ולא רציונלי? האם זה שונה בלמידות שונות של תורות שונות ?עד כמה התיאוריה היא שיקוף של יוצרה או יוצריה, ועוד ועוד ועוד. בעצם נגעת בזה בהתייחסותך לסיפור. הדיון בשאלות הוא למקום וזמן אחר אבל השאלות שמתעוררת חשובות ומעניינות
אסוציאציה שלי לסוגיה הזו היא לפוסט אחר שלך על טרומן קאפוטה. משהו על האיש ואמנותו במקרה הזה. ( גם הדיון הוא עד כמה הוא עצמו נראה כאדם רע)
למחסנאית – אני שמח על התגובה הזו. השאלה שהעליתי רלוונטית, כפי שאמרת בעצמך, לתחומים רבים ומגוונים של קליטת ידע ותורת חיים. אלה שאלות נצחיות. אין להן תשובות נחרצות.
.
הן מרתקות במיוחד כשנוצר דיסוננס מובהק בין הידע הרב שיש ביד המורה, ושאותו רוצים לרכוש ממנו, ובין הדוגמה האישית שממנה מסתייגים ואף פוחדים (שמא המשך הלימוד יהפוך אף אותנו לבני דמותו).
.
אני ממליץ לך (ולכולם) ללכת אחרי ההפניה שנתתי בסוף הרשימה, להופעתה של הרשימה ב"מחשבה שנייה". התפתח שם דיון מעניין מאוד.
אני מקבל הרבה פעמים תחושה, שהמבריקים ביותר הם הרשעים ביותר, אבל חבל לאבד מתורתם.
לא אומר כמובן הפוך – שהרשעים בהכרח הם המבריקים.
[…] שובו בנים שובבים […]