התופעה – שוב, כמו אחרי פרסומו של "נוטות החסד", יצר ספר על הנאצים מהומה קטנה והתרגשות. "כולם" קראו ורבים כתבו עליו. כצפוי הדעות חלוקות. יש שרואים את הספר כייצוג מעולה של התקופה וכספרות במיטבה, ויש שמצביעים על חולשותיו ועל הבעייתיות שמשתקפת בהתקבלות הנלהבת שלו. מדובר בספר שנכתב מיד אחרי המלחמה והתפרסם בגרמניה המזרחית ב-1947, זמן קצר אחרי מות מחברו הנס פאלאדה – טיפוס משונה, מכור לסמים ולא יציב בנפשו אך גם סופר מיומן של רבי מכר עוד לפני המלחמה (סרט הוליבודי נעשה בשנות השלושים על פי ספרו "איש קטן, לאן?"). הספר "לבד בברלין" נשכח וצץ פתאום לפני שנתיים בתרגום אנגלי, יוזמה של מו"ל אמריקני שמתעניין במיוחד באירופה של בין המלחמות. מיד הפך הספר ל"אירוע הספרותי של השנה", כהגדרת הניו יורק טיימס, והשאר היסטוריה. שוב מתערבבות התחושות החזקות כלפי התקופה, העם הגרמני, הרוע האנושי, המבחן האישי-המוסרי והמחיר שאדם מוכן (או לא מוכן) לשלם כאשר האדמה רועדת – עם שאלות על הספרות ויכולתה לעסוק בכל זה.
הסיפור האמיתי – הרומן "לבד בברלין" מבוסס על סיפור אמיתי. זוג ברלינאי – אוטו ואליזה המפל – ממעמד הפועלים, פעל במשך כשנתיים (בשנים 1941–1942) נגד השלטון הנאצי בצורה עצמאית ומקורית: הם כתבו גלויות בגנות השלטון ובעד התנגדות לו והניחו אותן במקומות שונים בברלין. אחרי מצוד ארוך (המשטרה העבירה את החקירה לגסטפו) הם נתפסו והוצאו להורג.
כתבו על זה – כאמור, רבים הרגישו צורך לכתוב על הספר ועל השאלות שהוא מעורר. אזכיר כמה מהדברים שקראתי לפני שישבתי לכתוב. אסתי סגל כתבה בהתפעלות על הספר ועל תיאור אווירת הפחד בברלין של ימי המלחמה, היא עורכת השוואות ומדברת גם על המסר של הספר בימינו (שווה לקרוא את התגובות של "מקלדת וירטואלית" אצלה). יגאל סרנה התלהב מהספר ונסע להיפגש עם בנו של פאלאדה. מיטל שרון (הסיפור האמיתי והמזעזע של) כתבה על חולשתו של הספר, והדיון שבהמשך הפוסט שלה מלא קטילות על הספר ועל ההתלהבות ממנו. גם עמיחי שלו כתב עליו. עדנה אברמסון (הרפובליקה הספרותית) כתבה בהתלהבות, אבל היא מבקרת את סיפורי המשנה ודמויות המשנה המיותרות לדעתה, ועוד אחזור לזה.
אחרי מאה עמודים – אחרי מאה עמודים הבנתי למה אפשר לצפות ולמה אי-אפשר לצפות מהספר. שקלתי להפסיק את הקריאה בו, והחלטתי להמשיך משום שהוא מסתמך על סיפור אמיתי, ועליו רציתי לדעת כל מה שאפשר. אני לא בטוח שההחלטה היתה נבונה. אני קורא מעט ולאט, ומאות העמודים האלה גזלו ממני הרבה ספרות טובה.
כמה מילים על פרוזה, עלילה וסגנון – אילנה המרמן כתבה השבוע מאמר מרתק על תרגום. בין השאר היא כותבת שם: "הסגנון הוא עניין מכריע. ביצירות מופת הוא שנושא את עיקר המשמעות, הוא ולא סיפור המעשה, העלילה, שאותה אפשר לעתים קרובות לתמצת בקומץ משפטים". ספרו של פאלאדה מתרכז כמעט כולו במה שאפשר "לתמצת בקומץ משפטים", כלומר סיפור המעשה. הוא בנוי כמו הספרות הפופולרית (שנוהגים לכנותה "ספרות טיסה") שמתארת כל דבר במפורש והיא כעין תסריט. ואכן המוצלחים בז’אנר הזה הופכים מיד לסרטים שוברי קופות. דיון מעניין על פרוזה ועל "ספרים עם עלילה" התפתח בפוסט ישן שלי.
עוד הערת ביניים – אפרופו הדיון של המרמן בתרגום, אזכיר בקצרה את העימות המרתק שהתפתח במוסף לספרות של הארץ בין עתליה זילבר לבין שהם סמיט ואמנון כץ, שתרגמו את "אוליבר טוויסט" של צ’ארלס דיקנס. זילבר טוענת שהתרגום אינו נאמן ובמקומות רבים ניסו המתרגמים "לשפר" את המקור. המתרגמים השיבו בין היתר שתרגום טוב צריך להיות יצירתי ושתרגומם כוון לבני הנעורים. זה מזכיר לי – בהערת אגב להערת הביניים – פודקסט ששמעתי אתמול, של הניו יורק בוק רוויו. שם התעורר ויכוח דומה בעקבות מהדורה חדשה של "הקלברי פין" מאת מארק טוויין. המהדירים הרשו לעצמם לשנות מילים וביטויים כדי להתאים את הטקסט ל"בני הנעורים" האמריקנים של היום.
גיבורי המשנה – אני חוזר לברלין, וכדי לא להאריך אזכיר רק במילה את הטענה שהספר משתלב היום (בלי קשר ל"כוונת המחבר" בעת הכתיבה) במגמת טיהור העם הגרמני הפשוט והפרדתו מ"הנאצים הרעים", ובדיבור המפורש על סבלו של העם הגרמני במלחמה (גם גינתר גראס תרם לזה, למשל בספרו "בהילוך של סרטן"). הדמויות בספר הן חד-ממדיות וצבועות בשחור ולבן. משתפי הפעולה עם הנאצים הם אנשים עלובים, גנבים ומהמרים. זה התפקיד של אנו קלוגה ואמיל בורקהאוזן, ולכן מוקדש להם מקום רחב בספר. הנלהבים לשרת את הנאצים ולעשות קריירה במנגנון הרשע הם פושעים ורוצחים (בלדור פרסיקה) שבאים מבתים מפוקפקים של שיכורים. אנשים הגונים (טרודל וחבריה, השופט) מסתייגים מהשלטון ומנסים לשרוד עד יעבור זעם.
הרוע הרבה יותר מעניין – גיבורים טובים הם משעממים. טולסטוי תימצת את זה במשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו". לכן פאלאדה נשען הרבה על תיאור הרוע בתוך הגסטפו וגם על תיאור המלשינים והמהמרים. גם בתיאורו של הגיבור אוטו הוא נשען על תכונות שליליות כדי לעשותו מעניין. הוא מכוער בצורה יוצאת דופן, לא חברתי, מסתייג מקרובי משפחה, אינו מדבר עם הפועלים במפעל וכמעט שאינו מדבר גם עם אשתו.
קומיסר אשריך – הקרימינולוג אשריך הוא דמות שהיתה יכולה להיות מעניינת אם פאלאדה היה מרשה לעצמו להתמודד עם הבחירה של אדם נורמטיבי פחות או יותר לשרת את הרוע. כאן מורגש הפער בין הזמן שבו נכתב ספרו של פאלאדה ובין הזמן שבו נכתב, למשל, "נוטות החסד" של ג’ונתן ליטל. אשריך הוא אדם משכיל וקרימינולוג מעולה. הוא בז לפראים מהגסטפו שהכוח מעבירם על דעתם. הוא משתף אתם פעולה מתוך הסתייגות, תחושת עליונות ופחד, אבל מוכן לנצל את "הזמנים החדשים" שנקלע אליהם כדי לפשוע (רצח קלוגה) ולהציל את עצמו ואת הקריירה שלו. ברגע שהוא מתפכח, בעקבות חקירתו של אוטו קוונגל, הוא מתאבד. הפתרון הפשוט מבחינת המחבר. כך נשמרת החד-ממדיות: הגסטפו הוא רוע טהור ללא שום יוצא מן הכלל.
הגיבורים הזקנים – אוטו ואליזה המפל היו בני 46 ו-40 בעת שהוצאו להורג בגליוטינה. הנס פאלאדה מתייחס אל גיבוריו כל הזמן כאל "זקנים". היום אנשים בגילים האלה נחשבים לצעירים. מעניין, תפיסת הגיל השתנתה כל כך.
אפשר לאמר את חלק מהדברים על הסרט Sophie Scholl – The Final Days שגם הוא מבוסס על מקרה אמיתי.
סופי שול ואחיה היו מחתרת השושנה הלבנה. שני סטודנטים שחילקו עלונים נגד השלטון, נתפסו, עונו והוצאו להורג.
גם סיפור גבורה מופלא שלא הצליח לעשות שום שינוי. הקרבה מיותרת של חיים צעירים.
יוסי – לא ראיתי את הסרט ואיני יכול לומר דבר עליו
.
אסתי – את אומרת דבר והיפוכו. אם זה סיפור גבורה מופלא, זו לא הקרבה מיותרת של חיים צעירים
נועם, מעניין הפוסט וההבחנות שעלו בו. ונדמה לי שהוא מעלה טענה חשובה בדבר הרצון להרחיב את נקודת המבט על חשבון מבחן התוצאה, כפי שהתרחשה במציאות, באמצעים של פוטו-רומן וע"י כך "לתקן" את התוצאה.
אולי משהו בדומה למה ש'החיים יפים' של בניני עשה למושג 'מחנה ריכוז'. וכמו מה שרשימת שפילברג (זה בכוונה) עושה לשאלה 'האם הגרמנים הצילו יהודים'. התשובה היא כמובן מורכבת: היו כמובן גרמנים שהצילו יהודים אך הם היו היוצא מן הכלל שאיננו מעיד בכלל על הכלל. כמו גם העובדה המרה שבמחנות ריכוז "חיו" גרמנים לצד יהודים. אלא בעוד שאלה חיו אלה מתו.
דודו – אני מתקשה להבין את כוונתך.
אם הזכרת את "החיים יפים", הוא אינו שייך לז'אנר הפופולרי שנשען על קלישאות. בניני הלך לכיוון פנטסטי-הומוריסטי ויצירתו, המלאה שאר רוח, היא ניסיון להראות שרוח האדם על כל יופיה שרדה גם את הגרוע מכל. התחושות שלי כלפי הסרט היו מעורבות. הבנתי ואהבתי את האופטימיות הזאת, אבל התקשתי לחבר בינה ובין מה שידוע לנו על החיים והמוות במחנות הריכוז. מצד שני, אני מזכיר לעצמי שאימרה קרטש ("ללא גורל"!) אהב את הסרט.
טוב נועם, אני לא חושב שכדאי להתווכח על זה, אבל רוברטו בניני עשה פיקשן ממחנה ריכוז. זה פחות או יותר מה שעשו בחוברות הסטאלאג של ילדותי. מקום רווי מין ולא מוות. אין סוף לאופציות ההדחקה של התרבות את מחנות המוות. אבא של אישתי יצא מהסרט נאנח ואמר: "אחחח כמה חבל שזה לא היה באמת ככה". מין הכחשת שואה שכזו. תאר לך שבעוד מאתיים שלוש מאות שנה (כמו באגדה על הקיסר קנדי של קישלובסקי) העדות היחידה שתיוותר אודות השואה תהיה "החיים יפים" של בניני, ואנשים "יבינו"את השואה באמצעות הסרט. כמה חבל שלא אהיה שם בשביל לחזות בזה.