Posted in ספרות, tagged דוד פוגל, חיי נישואים, ספרות, רומן וינאי on 7 ביוני 2012| Leave a Comment »
סדרת פוסטים על הרומנים של דוד פוגל – "חיי נישואים" ו"רומן וינאי"
רוסט נזכר באותם בחורים / היה אדם אחד
שני סיפורים שמתחילים בקפיצה אל הנהר
פרדי והחתולים – הסיוט של גורדוייל
כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (1)
כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (2)
כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (3)
מעכשיו הכל אבוד לאין פדות והצלה
Posted in ספרות, tagged דוד פוגל, חיי נישואים, רומן וינאי on 27 במאי 2012| 3 Comments »
דוד פוגל
פרק הפתיחה של "רומן וינאי" (על פי העריכה של כתב היד הלא גמור) מתרחש בפריז, כעשרים שנה אחרי שקרו הדברים המסופרים ברומן עצמו. אחרי הפרולוג הפריזאי מתחיל לפתע הסיפור כדף חלק שמסיט הצידה את הדברים שהובאו קודם לכן.
לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכה כבר ישיש היה […] ומיכאל רוסט היה בן שמונה עשרה, עלם בלונדי רם קומה […] (רומן וינאי, עמ' 26).
כאמור התחלה חדשה. אלא שבדברים שהובאו קודם לכן בפרולוג כבר נרמז עיקרו של הסיפור. על גשר הנטוי על הסינה פוגש רוסט אדם משונה, שמציג את עצמו כשחקן תאטרון שאיבד את יכולת המשחק שלו משום שהחל לגמגם ברגעים המכריעים על הבמה. אותו שחקן מספר לו על עלילותיו בזמן המלחמה:
יודע אתה, הייתי שבוי בגרמניה. עבדתי במסבאה בכפר קטן. בעלת המסבאה שמה היה מרתה. אישה חסונה מאוד. גבוהה כמוך וזרועותיה כשני מטילי ברזל. כתבה מכתבים ארוכים אל אישהּ במערכה ושכבה עמי. מה אתה רוצה – שעת מלחמה! אולם בתה היתה בת תשע עשרה ושכבתי אף עמה. לבסוף גונב הדבר אל האם והיא הדיבקה עלי שתי סטירות ושלחתני בחזרה אל המחנה […] (רומן וינאי, עמ' 14–15). המשך…
Posted in ספרות, tagged דוד פוגל, רומן וינאי on 4 במאי 2012| 9 Comments »
דוד פוגל. מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית
כאמור, "רומן וינאי" של דוד פוגל מכיל פסיפס של דמויות משנה מרתקות. אחת מהן היא ליובה, חברתו של מישה האנרכיסט. רוסט פוגש אותה בבית החולים, ליד מיטתו של מישה שנפצע בעת ניסיון התנקשות כושל שהיה מעורב בו. ליובה היא "אישה חדשה", מודרנית, משכילה ופמיניסטית. היא מזניחה את הופעתה במתכוון ופוגל כותב עליה "אילו נהגה בעצמה עידון יותר, אולי היתה גם נאה". התיאור שלה דומה קצת לתיאור חלוצות בישראל של אותם זמנים: "הילוכה של ליובה היה קשה, בלתי גמיש, כהילוכו של פועל שחור. רוסט […] תפס את זה מן הצד, הגם שחשד בה שהיא משתדלת להרגיל לעצמה הילוך בלתי טבעי זה בכוונה ברורה". רוסט וליובה יוצאים יחד מבית החולים ומתפתחת ביניהם שיחה חריפה ומשעשעת.
כפי שאומרת שירה סתיו, פוגל כותב בעברית חיה ותוססת, משוחררת ממשקלן של תשתיות לשון הקודש, רעננה וחפה מארכאיות. הנה ראו: המשך…
Posted in ספרות, tagged דוד פוגל, רומן וינאי on 26 באפריל 2012| 2 Comments »
דוד פוגל. מתוך אתר הוויקיפדיה
שני ציטוטים מתוך רומן וינאי
1. הרהור שעולה בראשו של מיכאל רוסט, גיבור הרומן, בעקבות שיחה בינו לבין מישה האנרכיסט (שבמהלך הרומן מעורב בהתנקשות לא מוצלחת ונפצע):
רוסט נזכר באותם בחורים שבעירו, המטיפים מרד באספות חשאים של שוליות חייטים ונגרים וכדומה וקוראים: "חברים, עם העובדים המנוצלים! התקוממו כאיש אחד! נתקו את השלשלאות!" וכולי-וכולי, עד שהם נתפסים לרשות ונשלחים לסיביריה ונעשים קדושי המהפכה. ההורים עושים מסחר ביערות, בתבואה, מספסרים ומסרסרים, פותחים כל מיני חנויות זה בכתף זה ואימת פרעות עליהם. בימי שבתון וחג מסיתים הכמרים בבתי הכנסייה לפרעות, ושמועות מחרידות מתהלכות מפה לפה: "הם מתכוננים…" בני הנוער מחזרים בכפרים לשסות את האיכרים בבעלי האחוזה המנצלים ובקיסר, והאש המלובה על ידי הבנים עושה שמות לבסוף בהוריהם (עמ’ 90).
2. פריץ אנקר, נצר לאריסטוקרטיה הגוועת של וינה, עשיר ומבולבל ודכאוני, בחור פיקח מאוד, בשיחה פילוסופית עם זונה וינאית בחדרה. הוא מספר לה, לא פחות ולא יותר, על אוטו ויינינגר:
את יודעת, היה אדם אחד, סופר, שהמציא המצאה חדשה, מין מכשיר מדידה אם תרצי, למוד יסוד הגברות באישה ויסוד הנשיות בגבר, לא פחות ולא יותר. כך וכך גרמים של נקביות בגבר – פסול! נחות דרגה! כי הנשים לפי סברה שלו, מובן ממילא, יצור שפל הן, מטופל בכל המגרעות, לא יצלח לגאונות. גאונות! המציא המצאה זו והלך ושם קץ לחייו. עד כדי כך! כאילו לא היינו הך לגבי הנקודה המרכזית. אישה, גבר – כלום אינם גם יחד בריות עלובות עד מאוד, טעונות חמלה תמיד, בכל המצבים והתנאים? וגאונות, כוח יצירה, מה ייתנו ומה יוסיפו אלו?! עמהם ובלעדיהם – אין תקנה, אין תקנה עולמית. ושימת קץ לחיים – עניין אחר לגמרי! צריך עיון! על כל פנים לא מנימוקים כגון אלו (עמ’ 241).
.
דוד פוגל, רומן וינאי, עם עובד 2012
.
ראו פרויקט פוגל
.
Posted in ספרות, קולנוע, tagged Z32, אבי מוגרבי, דוד פוגל, חיי נישואים, ספרות, קולנוע, רומן וינאי on 23 באפריל 2012| 4 Comments »
ראיתי את הסרט הזה מזמן, בהקרנה בסטודיו "פלסטיק פלוס" בנוכחות הבמאי אבי מוגרבי. לפני שבוע גיליתי להפתעתי שהסרט יוקרן ברצף הסרטים של יום השואה (לפני הספציאליסט). מין אירוניה כזו. הקלטתי וצפיתי בו שוב. הפתעה נוספת הייתה שהגרסה של הסרט שונה מזו שראיתי בפעם הראשונה. בעיקר שונתה שיטת טשטוש הפנים. הסרט עשה עלי רושם עצום בפעם הראשונה, וגם עכשיו שקעתי אתו אל התהומות שאליהם מוביל בחוכמה רבה אבי מוגרבי. שלא כמו בסרטים קודמים שלו (למשל "נקם אחת משתי עיני"), הסרט הזה אינו מתריס ומרגיז בכוונה תחילה, אינו מטיח דברים, אלא להפך – משתדל לקבל את מי שמגדיר בעצמו את מעשיו כפשע מלחמה. אולי זה הגיל. נדמה שמוגרבי מביט בחייל – שהרג שוטרים פלסטינים בפעולת נקם מטומטמת שביצע הצבא – כאילו הוא בנו שעליו ללמוד להתקרב אליו מחדש ולקבל אותו למרות הכול. כפי שהוא כותב בשירים שמלווים את הסרט כמקהלה יוונית, החייל הוא "מטובי בנינו" ואולי גם מטובי בנינו בלי המירכאות. מה שקרה לאותו חייל, ומייסר אותו היום, ולא יניח לו כנראה עד סוף ימיו, הוא תוצאה הכרחית כמעט של ארבעים וחמש השנים האחרונות. זה המקום שאליו מגיעים הבנים שלנו. הטובים שבהם. והחברות (הנשים) שלהם צריכות לחיות עם זה – השיחה המתמשכת עם החברה פשוט קורעת את הלב – ואנחנו צריכים לחיות עם זה, ובעיקר הם עצמם – שרצו לתרום ככל יכולתם, להיות מהטובים שבטובים, וגילו שהדרך אל ההצטיינות הובילה אותם לפשע. נכון, זו עוד גרסה של יורים ובוכים. שוב הקרבן הוא הפושע. ובכל זאת, כשאבי מוגרבי יושב בסלון שלו ושר שירים עצובים על הטרגדיה של Z32 (שם הקוד של העדות שנתן החייל לשעבר לשוברים שתיקה), מכה בנו הכאב. זה קרה, ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם זה. וזה ממשיך קרות.
. המשך…
מבט אישי 