Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רוברט ואלזר’

"אדוני הנכבד מאוד, אבקשך להימנע ברוב טובך מכל העלאות המס שהודעת לי עליהן, ובשם אלוהים, לאמוד את יכולת התשלום שלי כנמוכה ככל האפשר".

המפקח או המוכס אמר: "אבל תמיד רואים אותך מטייל!"
"לטייל", עניתי, "אני פשוט מוכרח כדי להתמלא חיים ולשמור על קשר עם העולם, שבלי לחוש אותו לא אוכל לכתוב אפילו חצי אות וגם לא לחבר שיר בחרוזים או בפרוזה. בלי לטייל הייתי מת, ועל המקצוע שלי, שאני אוהב אותו בכל לבי, הייתי נאלץ לוותר מזמן. בלי לטייל ולקלוט רשמים לא הייתי יכול לספר שום רשמים וגם לא לחבר חיבור, לא כל שכן נובלה. בלי לטייל לא הייתי יכול לאסוף לי שום חקירות ושום הסתכלויות. אדם פיקח ונבון כמוך יכול להבין זאת בן-רגע […] בלי החקירה הזאת, המלבבת ולגם מאלפת, המרעננת וגם מתריעה בלי הפוגות, אני מרגיש אבוד ואכן אני אבוד. על המטייל לחקור ולבחון במלוא תשומת הלב והחיבה כל דבר חי קטן שבקטנים, אם ילד ואם כלב, אם יתוש ואם פרפר, דרור, תולעת, פרח, איש, בית, עץ, לול, שבלול, עכבר, ענן, הר, עלה או אפילו רק פיסת נייר עלובה, זרוקה, שתלמיד בית ספר טוב וחביב אולי כתב עליה את האותיות המגושמות הראשונות שלו […] כל מיני מחשבות ורעיונות מתגנבים להם בחשאי בעקבות המטייל, עד שבאמצע ההליכה החרוצה והערנית הוא מוכרח לעמוד תחתיו ולהאזין מפני שמעוצם המהומה והתדהמה של רשמים מוזרים ורפאים אימתניים אוחזת אותו פתאום התחושה המכשפת שהוא צונח מטה אל בטן האדמה […] הוא שואל בלבו "איפה אני?" […] אף על פי שאני אולי עושה רושם עליז ושאנן ביותר, אני אדם רציני וקפדן מאין כמוני, וגם אם נדמה שאינני אלא ברייה רגשנית ועדינה, אני בעצם איש מקצוע מהימן […]"
הפקיד אמר: "יפה!" והוסיף: "בקשתך בגין אישור שומת מס נמוכה ככל האפשר תיבדק בעיון".

מתוך רוברט ואלזר, "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגום טלי קונס, עם עובד 2013, עמ' 158–163

.

Read Full Post »

 

"האם יורשה לי", שאלתי בביישנות, "לראות ולהכיר , ובן-רגע גם להעריך כערכה את היצירה הכי ראויה, הכי רצינית, ועל כן בלי ספק גם הכי נקראת ומיד מתפרסמת ונקנית? […] אותו ספר החביב על הקהל, שקרוב מאוד לוודאי שברגע שאראנו אהיה לקונה זריז ועליז ונלהב […] יצירת המופת […] שהכול מעריצים אותה ומריעים לה […]"
"ברצון", אמר מוכר הספרים […]
"אתה יכול להישבע שזהו הספר הנפוץ ביותר השנה?"
"בלי שום ספק".
"אתה יכול לטעון שאת הספר הזה כל אחד חייב לקרוא?"
"בהחלט".
"האם הספר באמת טוב?"
"איזו שאלה מיותרת […]"
"אם כך אני מודה לך מקרב לב", אמרתי בדם קר, ואת הספר, שבלי ספק זכה לתפוצה הגדולה ביותר שכן כל אדם חייב לקרוא אותו ויהי מה, בחרתי להניח במקומו והסתלקתי לי בלי אומר ודברים, דהיינו בחרישיות גדולה ככל האפשר.
"בור ועם הארץ!" קרא אחרי המוכר בתרעומת מוצדקת, כמובן. אבל אני התעלמתי ממנו והלכתי לי לדרכי בנחת.

מתוך "הטיול", שבתוך "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגמה טלי קונס, ערכה אילנה המרמן, עם עובד 2013

.

Read Full Post »

עטיפה_-_אפר_מחט(1)"אני מנגן על לָאוּטת הזיכרון", כותב רוברט ואלזר בסיפור הקצר שנקרא בפשטות "לאוטה". הוא מסביר שזהו כלי נגינה שמיתריו דקים ועדינים לאין שיעור. הכלי הזה מפיק קול אחד ויחיד, אבל אין סוף לגיוון שעולה ממנו. כשהוא מתאר את הכלי ואת הנגינה בו, הופך לפתע המספר, כלומר ואלזר, למתבונן, והמנגן הוא עתה נער שהמספר מתבונן בו. הנער מנגן יומם וליל ולא חושב לא על אוכל ולא על משקה, "מנגן עמוק לתוך הלילה ועמוק לתוך היום. מהיום עד הלילה ומהלילה עד היום".

בסוף הספר "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מובאים ארבעה קטעים קצרים תחת הכותרת "קורות חיים אחדים". כל אחד מהם הוא מין ניסיון לכתוב "קורות חיים", פעמיים בגוף ראשון ופעמיים בגוף שלישי. באחד הקטעים האלה, הקטע הראשון משנת 1920, מסביר ואלזר מה פירוש הדבר לכתוב שירים. הוא כותב על עצמו בגוף שלישי כך:

ואת זאת, יש לומר, לא עשה כעיסוק צדדי, אלא בכל פעם דאג קודם כול להיות מחוסר משרה לשם כך, מעשה שנעשה ככל הנראה באמונה שהאמנות היא דבר גדול. אכן, כתיבת שירים היתה כמעט קדושה בעיניו. יהיו מי שיחשבו שזה מוגזם (עמ' 188).

המשך…

Read Full Post »

תשעה ספרים שאני קשור אליהם:

אפלטון, תאיטיטוס – ספר שקראתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, והוא עדיין בעיני ספר הפילוסופיה הגדול מכולם. התרגום שקראנו ממנו היה של אריה סימון, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. עם הערות וניתוח מבנה הדיאלוג בכתב רש"י. אז עוד לא עמדה בספרייתי הסדרה האדומה של כתבי אפלטון בתרגום י"ג ליבס (הוצאת שוקן). הדיאלוג "תאיטיטוס" עוסק בשאלה "מהי ידיעה?" הוא מציב תשובות אפשריות לשאלה ודוחה את כולן. לקראת סוף הדיון אומר סוקרטס "יצא לנו, איפוא, תיאיטיטוס, שלא תחושה ולא דעה נכונה, ולא הסברה הגיונית יחד עם דעה נכונה – אף אחת מאלו אינה יכולה להיות ידיעה…" סוקרטס (מורהו של אפלטון והדובר העיקרי בדיאלוגים האפלטוניים) מלמד אותנו מהי מחשבה ביקורתית, ודבריו רעננים כאילו נכתבו היום.

הרמב"ם, מורה נבוכים – עוד ספר מימי האוניברסיטה שלי, שמלווה אותי עד היום. יש לי בבית מהדורות רבות שלו: תרגום אבן תיבון (עם פירושי אפודי, שם טוב, קרשקש ואברבנאל), מהדורת אבן שמואל המפורשת, תרגום קאפח והתרגום החדש למדי של מיכאל שורץ. בשנתיים הראשונות באוניברסיטה למדתי לצד פילוסופיה כללית גם פילוסופיה יהודית והתאהבתי מיד במחשבתו של הרמב"ם, שמצאתי אותה מתאימה לחלוטין למזג ולאינטואיציה שלי. מחשבה בהירה וחדה, הסבר פשוט שאינו מתרחק מהעיקר, ויכולת מופלאה לדבר במשפט אחד לכל סוגי הקהל. המחויבות של הרמב"ם לפילוסופיה של אריסטו מחד גיסא ולמסורת היהודית מאידך גיסא, והביטחון שלו ביכולתו ליישב את הסתירות בין שני אלה (ביטחונו של מי שניגש לרבע את המעגל) שבו את לבי. הרי הפילוסופיה, כבר הראה לנו אפלטון, אינה עשויה לתת לנו תשובות לשאלות, ואף על פי כן היא הכלי שאין בלתו כדי לבחון את התשובות השונות. המשך…

Read Full Post »

רוברט ואלזר

הכותרת הזו מסקרנת, תודו. האם היא תמימה? האם היא אירונית? ובעיקר, האם יבוא בהמשכה הסבר טרחני על האדם ועל הרגש? אל חשש, זהו משפט הפתיחה בחיבור הראשון מבין עשרים החיבורים שכתב לכאורה ילד בכיתה ח1. ניחשתם נכון, שוב אנו עוסקים ברוברט ואלזר.

בסופו של ספר הסיפורים שראה אור לאחרונה בתרגום עברי, "איש שלא הבחין בשום דבר", נחבא ספר נוסף שהיה הראשון שפרסם ואלזר בגיל עשרים ושש. "החיבורים של פריץ קוֹכֶר", אוסף חיבורים שכתב כביכול ילד בשיעורי החיבור בבית הספר, ראה אור בשנת 1904 – ונחל כישלון מוחלט. ואלזר מעולם לא קיבל בגינו כל תמלוגים. ספר החיבורים המוזר מכיל מבוא קצר שבו משתמש ואלזר בתחבולה ספרותית המייחסת את החיבורים לנער שמת בדמי ימיו, ועשרים חיבורים שנכתבו כביכול בכיתה לפי נושאים שהוכתבו לתלמידים. החיבורים מקיפים את עולמו של התלמיד: בית הספר, העיר, הטבע שמקיף את העיר, עונות השנה, אמנות וכולי.

סגנון החיבורים חידתי. מצד אחד הם ילדותיים ותמימים. רבים מהם נפתחים במשפטים טריוויאליים. החיבור על "האדם" פותח במשפט שבחרתי לכותרת הפוסט "האדם הוא יצור רגיש". החיבור על הסתיו פותח במשפט "כשבא הסתיו, נושרים העלים מן העצים ארצה". החיבור על "חברוּת" פותח במשפט "איזה פרח יקר ערך היא החברוּת". החיבור על עוני מתחיל כך: "עני הוא מי שבא לבית הספר במעיל קרוע". הפתיחות טריוויאליות ועם זה כבר מהמשפט הראשון חש הקורא במהלך נסתר שמלווה את התמימות. הילד שיושב בכיתה בשיעור החיבור ומנסה לרצות את המורה ולהשיג ציון "מעולה", הוא קונפורמיסט מושלם שמשתדל, כביכול בלב שלם, לקבל את העולם שמוטמע בו בבית הספר. הוא משתדל באמת ובתמים "ללמוד". אלא שככל שהוא מתמיד בזה גוברת אי-הנחת, ולמקרא שורות כמו "אני רוצה להיות חרוץ ולציית לאלה הראויים שיצייתו להם. הורים ומורים ראויים לכך ללא ספק", חש הקורא בפירוש בכוונה חתרנית נסתרת.

ואולי אין כאן רק כוונה נסתרת אחת אלא שתיים. אחת היא הזרות המוחלטת של הכותב, שכביכול מתאר את העולם שסביבו במבט מבחוץ, ממש כמו היה זה מבטו של איש מהירח המנסה להתאים את עצמו לכללים שאין בינו ובינם כלום. כביכול הכותב אינו חלק מהטבע, מהעיר, מהכיתה שהוא מתאר. השנייה היא שמכלל הן שומעים לאו, הקבלה המוחלטת של עולם המבוגרים והניסיון הילדותי להסכים לכל מוסכמה כאמת ללא עוררין, מעוררים ספקות במקום לספק אישור. אין כאן הפנמה של נורמות. כשהילד כותב "אני רוצה לציית לאלה שראויים שיצייתו להם" נדמה שהוא רוצה בעיקר להתאים את עצמו, להסתגל. הוא אינו מקבל דבר ואינו דוחה דבר. הוא לומד לחיות בעולם כפי שהוא.

בתוך התמימות והזרות מסתתרת גם ראיה מפוקחת וחודרת. הנה קטע מהחיבור "המקצוע": "להיות רופא אין לי חשק, להיות כומר אין לי כישרון, להיות משפטן אין לי ישבן ולהיות מורה… הייתי מעדיף למות. לפחות כל המורים שלנו אינם מאושרים, רואים זאת עליהם".

דוגמה לסגנונו הכפול של ואלזר, התמים והמפוכח, הוא החיבור ששמו "החיבור". ההתחלה היא כרגיל טריוויאלית: "חיבור יש לכתוב בקפידה ובאותיות קריאות. רק מחבר חיבורים גרוע אינו שוקד על טיפוח בהירותן של המחשבות ושל האותיות גם יחד". ועכשיו שימו לב היטב: "יש לחשוב בטרם כותבים. רשלנות שלא תסולח לעולם היא להתחיל משפט במחשבות לא בשלות. אולם עצלנותם של התלמידים סבורה שמילים נולדות ממילים. אין זו אלא אשליה מסוכנת וריקה". בום, הבחנה חדה כתער של כותב מיומן של קטעים קצרים, מהודקים. ושוב גלישה אל הילדותי, האירוני: "בעת כתיבת החיבור אין להניע את המרפק אנה ואנה בפראות יתרה. הדבר מכביד על שכנך…", ומיד אחר כך קפיצה מעלה מעלה אל המשפטים האלה: "כתיבה היא עניין של התלהבות שקטה. מי שאינו יכול לשבת בשקט, אלא מוכרח לגשת תמיד לעבודה ברוב המולה וחשיבות עצמית כדי לבצעה, לעולם לא יוכל לכתוב כתיבה יפה וחיונית".

ואלזר מודע היטב לכוחו וליכולתו ככותב. בחיבור שנקרא "במקום חיבור" הוא מביא מכתב מאחיו של התלמיד. האח כותב: "אתה ממזר גדול בסגנון. אתה כותב כמו שני פרופסורים גם יחד. סופר מקצועי לא היה מיטיב להתבטא. מהיכן קיבלת את זה?" בחיבור "האדם" הוא קורא תגר על שיפוטו של המורה: "על הסגנון הזה זכיתי בציון מספיק בקושי. אבל אני מכריז: זהו בכל זאת החיבור הטוב ביותר שכתבתי אי-פעם". אבל שוב, בקריאה נוספת מגלים שאולי ואלזר הוא שנותן כאן ציון נמוך לילד מכיתה ח1, שבמשפטים שקדמו לשיפוט הזה כתב קטע מתלהם וילדותי.

אני מסיים בחיבור שחותם את הספר "החיבורים של פרנץ קוֹכֶר" וגם את הספר המתורגם "איש שלא הבחין בשום דבר". זהו החיבור "הכיתה". יש משהו סמלי בזה שוואלזר מסיים במיקרוקוסמוס שהוא עולמו של התלמיד. כשיודעים להתבונן, גם כיתה אחת היא עולם שלם: "כיתתנו היא העולם המצומצם, המוקטן. הרי בקרב שלושים איש יכולים ודאי להתקיים כל הרגשות והתשוקות כמו בקרב שלושים אלף. אהבה ושנאה, רדיפת כבוד ותאוות נקם, אופי אצילי ושפל ממלאים תפקיד חשוב בינינו. יש בקרבנו עוני ועושר, ידע וטפשות, הצלחה וכישלון על כל טלטלותיהם והבדליהם הדקים. בכיתה יש לעתים הזדמנות לשחק את הגיבור, את הבוגד, את הקורבן, את הקדוש המעונה. אילו היה משורר חודר במבטו אל יחסינו, היה מוצא חומר בשפע ליצירות מרתקות". עד כאן. ומשורר כזה דווקא חדר לשם, ולכל מקום שבו הביט ואלזר.

וראו גם כאן וגם כאן.

Read Full Post »

רוברט ואלזר - תמונה מהוויקיפדיה

קטע נוסף מתוך קובץ הסיפורים של רוברט ואלזר איש שלא הבחין בשום דבר, בתרגומו של רן הכהן. הפעם מתוך "סיפורו של הֶלְבְּלִינְג".

אם חברי לעבודה סבורים שמשעמם לי, הם צודקים בהחלט, כי אני משתעמם נורא. אין אפילו גירוי קל שבקלים! להשתעמם, ולהרהר איך אוכל אולי לקטוע את השעמום: זהו למעשה העיסוק שלי. אני מבצע כל כך מעט, שאני בעצמי חושב על עצמי: "באמת, אתה לא עושה כלום!" לעתים קרובות קורה שאני מוכרח לפהק, לגמרי שלא בכוונה, ואני פוער את פי אל תקרת האולם הגבוהה ואז שולח לאטי את ידי לכסות על הפה הפעור. אחר כך אני רואה לנכון לסלסל את שפמי בקצות אצבעותי ולהקיש אולי על המכתבה במשטח הפנימי של אחת מאצבעותי, ממש כמו בחלום. לפעמים כל זה נראה לי כמו חלום לא מובן. אז אני מרחם על עצמי ורוצה לבכות על עצמי. אבל כשמתפוגג הפן החלומי, אני רוצה להטיל את עצמי ארצה מלוא רוחבי וקומתי, אני רוצה ליפול, להכאיב לעצמי כהוגן באחת מפינות המכתבה, שאוכל להרגיש את העונג מעביר-הזמן של הכאב…

האם המחשבה שיפטרו אותי ממשרתי אם אמשיך כך, אינה עשויה לעורר בי פחד? ככל הנראה לא, ושוב, ככל הנראה: כן! אני פוחד קצת, ושוב איני פוחד קצת. אולי אני מדי לא-אינטליגנטי בשביל הפחד, כן, נראה לי כמעט שהעיקשות הילדותית המשמשת אותי לעמידה על שלי נוכח עמיתי היא סימן לרפיון שכל. אבל: הדבר הולם להפליא את אופיי, המורה לי תמיד להתנהג בצורה קצת יוצאת-דופן, גם אם לרעתי. כך למשל אני מביא איתי, על אף האיסור, ספרים קטנים אל המשרד, וכאן אני חותך ומפריד את דפיהם וקורא בהם, בלי ליהנות למעשה מן הקריאה. אבל זה נראה כמו מרדנות עדינה של איש משכיל הרוצה להתעלות על האחרים. אני רוצה תמיד להתעלות, ואני נלהב להצטיין כמו כלב ציד. אם אני קורא בספר, ואחד מעמיתי ניגש אלי ובפיו השאלה, שאפשר שהיא לגמרי במקומה: "מה אתה קורא שם, הלבלינג?", הדבר מרגיז אותי, מפני שבמקרה הזה נאה להראות פנים נרגזות המבריחות את השואל המבקש להתחבב. אני עוטה ארשת של חשיבות עצומה כשאני קורא, מציץ לכל עבר ותר אחר אנשים המתבוננים בי ורואים כמה חכם אותו אדם היושב שם ומרחיב את דעתו ואת שנינותו, חותך ומפריד באטיות מפוארת עמוד אחר עמוד, אפילו איני קורא עוד אלא מסתפק באימוץ יציבתו של אדם השקוע בקריאה…

.

ראו גם אני חבר חביב, שקט ומסודר בחברה האנושית

.

Read Full Post »

.

מתוך "וזהו זה" של רוברט ואלזר. הסיפור מופיע בקובץ איש שלא הבחין בשום דבר שראה אור בספרית פועלים, בתרגומו של רן הכהן.

אני חבר חביב, שקט ומסודר בחברה האנושית, מה שקוראים אזרח טוב, אוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלי, ולא חושב הרבה. מובן מאליו שאני אוהב לאכול טוב, ומובן גם שרעיונות רחוקים ממני. מחשבה מחודדת רחוקה ממני לגמרי דעות רחוקות ממני לחלוטין, ולכן אני אזרח טוב, כי אזרח טוב לא חושב הרבה. אזרח טוב אוכל את האוכל שלו, וזהו זה!

את הראש אני לא מאמץ במיוחד, אני משאיר את זה לאחרים. מי שמאמץ את הראש משניא את עצמו; מי שחושב הרבה נחשב אדם לא-נעים…

לשבור את הראש יותר מדי זה לא בשבילי, כי מי שחושב הרבה, כואב לו הראש, וכאב ראש זה עניין מיותר לגמרי. עדיף לישון ולנחור מאשר לשבור את הראש, והרבה יותר טוב לשתות כוס בירה בנחת מאשר לחשוב ולהתפלסף. דעות רחוקות ממני לגמרי, ואת הראש אני לא רוצה לשבור בשום פנים ואופן, את זה אני משאיר לפוליטיקאים מובילים.

מחשבה מחודדת מפחידה אותי. כשאני חושב בחדות, אני רואה כוכבים. אני מעדיף לשתות כוס בירה טובה ולהשאיר את כל המחשבות המחודדות לפוליטיקאים מובילים. מצדי, פוליטיקאים יכולים לחשוב באיזו חדות שהם רוצים ולהמשיך בזה עד שיישבר להם הראש…

אני משאיר בשלוות נפש גמורה את החשיבה המחודדת והשוברת-ראש לפוליטיקאים בולטים, כי אחד כמוני הוא רק חבר סולידי וחסר חשיבות בחברה האנושית, ומה שקוראים אזרח טוב או זעיר-בורגני, שאוהב לשתות בנחת את כוס הבירה שלו ולאכול את האוכל הטוב, השמן והטעים ככל האפשר, וזהו זה!…

ביום זה-וזה נולדתי, שמי כך-וכך, אין לי שום אחריות ובשום אופן אני לא יחיד במיני. למרבה המזל יש די הרבה אנשים שנהנים כמוני בנחת מכוס הבירה שלהם, שממעטים כמוני לחשוב ושכמוני לא אוהבים לשבור את הראש, ששמחים להשאיר את זה לאחרים, למשל לפוליטיקאים.

עמוד הספר באתר ההוצאה לאור

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: