Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קפקא’

פנים בית כנסת בצ'וויץ שבצ'כיה. פרנץ קפקא ב-1915. מתחתיו: אהובתו מילנה יסנסקה (מתוך אתר 'הארץ')

בסדרה של ארבעה מאמרים, שפורסמו בפסח האחרון ועסקו כולם בסיפורו הקטן של קפקא 'בבית הכנסת שלנו', השלים דן מירון מהלך שעליו הצביע אסף ענברי במאמרו מ-2005:  'דיוקנו הרוחני העדכני של דן מירון'. כבר בקריאה ראשונה של המאמרים חשתי שמטרתם היא ההבחנה בין יהודיות ליהדות. אולם הדברים נותרו קצת מעורפלים וחסרי ממשות. מה פירושה של הבחנה זו? מה היא משרתת?

אלא שמאז הספקתי לקרוא את ספרו של ענברי  'הביתה', ובעקבות זה הגעתי לאתר האישי שלו וקראתי את מאמרו על דן מירון. לפתע התבהר לי מה ניסה מירון לעשות במאמריו אלה.

ענברי שרטט במאמרו את מהלכו המאוחר של מירון כלפי הפוסט-מודרניזם, בעיקר במסתו משנת 2005, 'הרפיה לצורך נגיעה'. מירון טען שם שהמושגים 'ספרות לאומית' ו'ספרות ישראלית' הם פיקציה, ובכלל שהלאומיות עצמה, וממילא גם הישראליות, הן המצאה מלאכותית שאין לה כל אחיזה במציאות.

אין צורך להפריך את הקביעות המוזרות האלה של מירון. ענברי כבר עשה זאת היטב, והוא מפנה גם לדוד פישלוב שחשף סתירות מביכות במבנה שהעמיד מירון. כאן אתייחס רק למהלכו המשלים של מירון – פירוק היהדות עצמה – שאותו הוא משעין על סיפורו של קפקא.

ענברי ציטט את חנן חבר, שהריע למירון על הדקונסטרוקציה שעשה למושג הישראליות והצטער רק על כך, שאחרי ביטול הישראליות עצר מירון ולא השלים את משימתו וביטל מכול וכול גם את היהדות. כי הפוסט-מודרניזם, שאליו הצטרף מירון, מחייב שגם אם יש יהודים כאלה ואחרים אין יהדות כמושג מכליל.

והנה בסדרת מאמריו של מירון על 'בבית הכנסת שלנו' הושלמה משימה זו. אמנם מירון נשען על קפקא ומציג את ביטול היהדות כאילו היתה זו מסקנתו של קפקא עצמו, אך בהקשר הדברים ברור שקפקא אינו אלא משענת שעליה השעין מירון את הפירוק הסופי של היהדות.

הסיפור של קפקא מתאר בית כנסת בעיירה הררית קטנה, שבו קהל המתפללים הולך ופוחת. בבית הכנסת מתגוררת חיה משונה, דומה לנמיה. היא שוכנת בחור בקיר ומתרוצצת לאורך הקירות על בליטה שרוחבה כשתי אצבעות. החיה התגוררה במבנה לפני שהפך לבית כנסת, ונראה שהיא תישאר בו אחרי שיחדל המבנה להיות בית כנסת. כל הניסיונות להיפטר ממנה נכשלו. החיה גם אדישה לפולחן המתרחש בבית הכנסת.

הניתוח של מירון, שהחיה היא קפקא עצמו, משכנע למדי. גם טענתו שקפקא דחה את כל הביטויים הממוסדים של היהדות (בעיקר את היהדות הרפורמית, אך למעשה גם את הציונות) היא נכונה. לעומת זאת הניסיון להכליל את עמדתו של קפקא כלפי היהדות ולעשות ממנה ניתוח מקיף הוא לא יותר ממגוחך. דרכו של קפקא היא פתרון פרטי של אדם שנולד אל מציאות משברית, שבה הולך וגווע העולם היהודי הישן (אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על 'אורח נטה ללון' של עגנון), ויהודים רבים, בעיקר כאלה שנטמעו חלקית בעולם הלא יהודי אך אינם יכולים להתכחש או לבטל את זהותם היהודית, נאלצים להגדיר את עצמם מחדש. הפתרון של קפקא, שמירון מכנה אותו בחירה ביהודיות ולא ביהדות, הוא אפוא אישי ותלוי לחלוטין בזמנו המסוים של קפקא.

מהי היהודיות (להבדיל מהיהדות) אליבא דמירון? הנה תיאורה אצלו: 'אופי, מזג, גוף, תנועה, נעימת דיבור, תנועות ידיים, מראה חוטם, שיער'. בלי להיכנס לדיונים מעייפים דומה שאפשר לדחות את כל זה בקלות. מלבד הרמזים לתורת הגזע, ברור שמאפיינים כגון אופי, מזג, תנועה, נעימת דיבור ותנועות ידיים הם תוצאת התרבות היהודית, לפחות באותה מידה שהם קודמים לה. אשר לתיאור החיצוני של היהודי, די להתבונן ביהודים שחיים במקומות שונים בעולם כדי להתרשם שדמיונם לבני המקום גדול לעתים מדמיונם לאחיהם בקצה אחר של העולם. תכונות הקשורות לתרבות היהודית אכן עשויות לאפיין גם דור שני ושלישי של מתבוללים. והן אמנם העסיקו את קפקא, שמכל בחינה אחרת ראה את עצמו רחוק מאוד מהיהדות.

אבל לטעון שעל עמידתו של קפקא כזר בין כמה עולמות (הוא גם היה סופר 'גרמני' שחי בפראג) אפשר להשעין את שלילת היהדות במובן הפוסט-מודרני המפרק?! הרי היהודיות במובנה הקפקאי היתה רגע היסטורי מסוים של שינוי, רגע פרטי לחלוטין של יציאה מעולם תרבותי אחד ושל תחושת זרות כלפי עולמות תרבותיים אחרים (תחושה ששורשיה גם בכך, שזיכרונות הילדות של קפקא היו קשורים בבית הכנסת, אף שהשתעמם שם).

ומובן שקשה לוותר על עוד פנינה אחת של מירון. נאמן לתאוריה המופרכת שלו, שהיהודיות קדמה ליהדות ותשרוד אחריה, הוא נאלץ להתמודד עם הבת הסוררת של היהדות – הציונות. על כך הוא כותב: 'אם הצליחה המציאות הארץ-ישראלית לעצב "חיה ציונית" זקופה, אתלטית, בעלת חוטם ישר, הרי היא היתה שונה לחלוטין, שוני ביולוגי, מ"החיה היהודית", כפי שראה אותה קפקא'. הציונות, על פי מירון, במובן זה שהצליחה ליצור טיפוס יהודי חדש, היא אינה חלק מהסיפור של היהודיות. היא מין אחר, שונה לחלוטין.

תהא מה שתהא היהודיות שעליה מדבר מירון, ברור שלדעתו כל ביטוי יהודי שחורג ממנה אין לו תוחלת. ומכיוון שכל ביטוי דתי, תרבותי או לאומי הוא בהכרח חריגה ממנה (ראו את הגדרתו המוזרה, המצומצמת, של היהודיות, שצוטטה למעלה), נובע מזה שכל ביטוי יהודי – ובמיוחד הציונות – אין בו ממש. באקורד צורם זה הושלמה משימתו של דן מירון.

Read Full Post »

כמה הערות קצרות בבוקר שבת, אחרי טיול האופניים היומי בסביבה הקרובה. חלק מן ההערות יורחבו לפוסטים עצמאיים בעתיד. עכשיו רק תזכורת מהירה.

דוסטוייבסקי

אני קורא עכשיו את 'המתבגר'. לפני שנים קראתי את התרגום הישן שנקרא 'עול ימים'. לפני שבוע, במסגרת פרויקט של השוואת תרגומים, הופיע במוסף 'ספרים' של 'הארץ' פרק של המתבגר בתרגום הישן של הרברג ומולו התרגום החדש של קריקסונוב. קראתי את שניהם ולא מצאתי הבדלים משמעותיים, מלבד עדכון השפה. כשאני קורא את קריקסונוב (אני בעמוד 200), לפעמים מפריע לי שהוא מנסה להיות עכשווי מדי, משתמש בסלנג מיותר. אבל בדרך כלל התרגום זורם היטב.

אסף ענברי

כמי שגדל בקיבוץ, מובן שספרו של אסף ענברי 'הביתה' מעניין אותי מאוד. קניתי אתמול, וכבר הנחתי את דוסטוייבסקי בצד והתחלתי לקרוא על לוניה ולסיה וקלרה ושאר גיבוריו של ענברי ושל קיבוץ אפיקים. בינתיים אני בענייני המחתרת של הנערים הגימנזיסטים בברית המועצות. כבר נתקלתי בכך שהמנהיגים שלחו לבית הסוהר האכזרי (שממנו לא כולם חוזרים!) חלוצים 'פשוטים' במקומם (החליפו תעודות), כי להם אין תחליף.

הצבא המוסרי ביותר

ב'ידיעות אחרונות' לא מסתפקים בשאלה אם אנחנו מוסריים. שם עוסקים רק בשיאים, 'הצבא המוסרי ביותר בעולם', לא פחות. בגוף הכתבה יש שורה של מקרים מזעזעים שהתרחשו בצבאות אחרים בעולם. עכשיו אפשר להרגיש נוח עם זה שלא אנסנו ובזזנו בעזה, רק הרגנו כמה מאות אזרחים. היחיד שאומר משהו מעניין הוא אלכס פישמן. מתברר מדבריו שהצבא דחה בשלב מסוים את תורתו הבזויה של אסא כשר, אבל במלחמה האחרונה בעזה אימץ אותה דה-פקטו. פירושה בקיצור הוא שלא מסכנים חיילים שלנו, גם אם מחיר השמירה על חיי החיילים הוא הרג רב של אזרחים.

קפקא

קראתי במוספי הספרות של 'הארץ' את ארבעת המאמרים של דן מירון על סיפורו של קפקא  בבית הכנסת שלנו, המספר על בית כנסת בעיירה הררית נידחת ועל החיה המוזרה המתגוררת בו. התגובה הראשונה שלי היא שאפשר היה לקצר לשני מאמרים ואולי לאחד. בכל זאת יש דברים מעניינים. בעיקר מעניינת ההבחנה בין יהודיות ליהדות, והבחירה החד-משמעית של קפקא ביהודיות.

טיול בוקר

את השבת פתחתי בטיול אופניים קצר ליד הבית. התמונות האלה צולמו במצלמת הטלפון שלי. אביב בישראל.

Read Full Post »

ישבתי הבוקר על אבן מוצלת בפסגת הר חורשן ושלפתי מתרמילי את ספרוני קפקא שלי. תחילה קראתי מעט במכתביו אל פליצה, ונתקלתי בפסקה הזו:

מכתבים אל פליצה

בין ה-9.2 ל-10.2 1913

אתמול בערב לא כתבתי לך, כי השעה התאחרה בגלל מיכאל קולהאז (את מכירה אותו? אם לא, אל תקראי אותו! אני אקרא לך אותו!), שקראתי בנשימה אחת, מלבד חלק קטן שכבר קראתי שלשום. בפעם העשירית, מן הסתם. זה סיפור שאני קורא בחרדת-קודש ממש, שוב ושוב אני משתומם, לולא הסוף, החלש יותר, שנכתב בחלקו ביד גסה ורשלנית, זה היה דבר מושלם, אותו דבר מושלם שאני נוטה לכפור בקיומו.

(בתרגומה של אילנה המרמן, עם עובד 2003)

באותו מכתב מספר קפקא לפליצה שיותר מוקדם, בערב, קרא באוזני אחותו "משהו מן התקופה הטובה שלי" (כנראה "המסיק", הפרק הראשון של הרומן "הנעדר" [אמריקה]). מעניין שקפקא הביישן, החששן, מספר במכתביו על הזדמנויות רבות שבהן נהנה מאוד לקרוא מסיפוריו באוזני חבריו ובני משפחתו.

אחר כך הנחתי את המכתבים ופתחתי את "רופא כפרי: סיפורים קטנים לאבי", שבתוך "גזר-הדין וסיפורים אחרים", דפדפתי והגעתי אל הסיפור הזה, המובא כאן בשלמותו:

הכפר הסמוך

סבי היה אומר: "החיים קצרים להפליא. עכשיו, בזיכרוני, הם נדחסים ומצטמצמים כל-כך, עד שאני מתקשה לתפוש, למשל, איך אדם צעיר יכול להחליט לרכוב אל הכפר הסמוך ואינו חושש – גם בלי להביא בחשבון תקלות מקריות – שאפילו פרק הזמן של חיים רגילים, העוברים בשלום, לא יספיק בשום אופן למסע רכיבה כזה."

(בתרגומה של אילנה המרמן, עם עובד 1997)

Read Full Post »

בטיול האופניים, בשבת, ישבתי לנוח על ספסל תחת עץ יפהפה ברמת הנדיב. אחרי ששתיתי קצת מים ונגסתי בחטיף האנרגיה, שלפתי מתרמיל השתייה את הספרון "גזר-הדין וסיפורים אחרים" וקראתי את הסיפור "דף ישן". בשלושה עמודים מסרטט קפקא תחושה מאיימת של התמוטטות הציוויליזציה בפני נוודים פראים שפלשו עד הכיכר שלפני ארמון הקיסר, ואיש אינו מעז לעמוד מולם.

קראתי ונזכרתי בספרו של קוטזי "מחכים לברברים", שם תחושת ההתפוררות והפחד מפני הברברים נפרשת על פני עמודים רבים של מועקה. ופתאום נדמה היה לי שספרו של קוטזי הוא מעין הרחבה של הסיפור התמציתי של קפקא.

חשבתי עוד, שהיום אנו חוגגים שישים שנה למדינה וסוד אפל מרחף מעל ראשו של מנהיגנו. הוא עצמו יושב ספון בחדריו ואינו יוצא אלינו לדבר אתנו דברים של חג. דומה שהפחד מפני הנוודים בסיפורו של קפקא ומפני הברברים אצל קוטזי, התגלגל אצלנו בפחד מפני עצמנו. שכן אנו, או מנהיגינו הנבחרים, או אלי הכסף החדשים שלנו – ולא נוודים או ברברים – שועטים בכיכר העיר ודורסים את ההמון.

אבל בחג אניף דגל ואטאטא את הרוח הרעה. אקרא לרוחות הטובות שהניעו את ענפי העץ שתחתיו קראתי את הדף הישן, ואחשוב על כל הטוב שישנו ועוד יהיה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: