Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קיבוץ’

גדלתי בקיבוץ חצור. עבורי היה סדר פסח, מאז ומתמיד, מסכת ענקית (בממדים קיבוציים) שבה השתתפו כמחצית מחברי וילדי הקיבוץ, ואולי גם יותר. לפחות חודש לפני הפסח השתלטה על הקיבוץ הפקת המסכת, כולל הכנת הבמה וציורים לקישוט הבמה וחדר האוכל, שצוירו מדי שנה על ידי ציירי הקיבוץ – יצירות גדולות ויפות שלא שרדו משום שצוירו שנה אחרי שנה על אותם דיקטים וקרטונים. לדוגמה, ראו כמה ציורים כאלה שנשמרו סקיצות שלהם, של הציירת לאה צימרמן.

המשך…

Read Full Post »

פסח בקיבוץ לפני שנים רבות

פסח בקיבוץ של פעם – נדידה

סדר פסח בקיבוץ בשנות השישים

פסח בקיבוץ 1966

.

מדריך לעורך הסדר ומדרש קצר

מדריך קצר לעורך הסדר

משועבדים היינו לפרעה במצרים

.

ועוד הפניה שימושית

הגדה של פסח באתר "דעת"

.

Read Full Post »

סיפור קטן לפני שנגיע לעיקר

לפני ימים ספורים, לקראת ראש השנה והימים הנוראים, ליהגה ליאת רגב בתוכנית הבוקר שלה על השאלה "האם יש אלוהים?" אל חשש, היא הזמינה משיבים שהחזירו מיד את הסדר על כנו. יש אלוהים, הבטיח לנו מיכה גודמן (שכתב לפני שנה את "סודותיו של מורה הנבוכים" והוא ראש מדרשת "עין פרת" בפלסטין הכבושה). עובדה – רוב בני האדם מאמינים בכך היום והאמינו בכך בעבר. זו אינטואיציה אנושית בסיסית. מי שמטיל בכך ספק, מוציא את עצמו מהכלל האנושי. החילונים, התעקש גודמן להוסיף משפט אחרון, מזלזלים באינטואיציה אנושית בסיסית.

על זה אפשר לומר, נו טוב, אמר אז אמר. ולמה לעשות מזה עניין? אלא שדבריו אינם קשורים רק לעמדתו שלו כלפי האלוהים. מן הסתם הוא מאמין, ויחיה אדם באמונתו. אלא שאין הוא מסתפק בכך והוא אץ-רץ לבטל מכל וכל את החילוניות ולהציגה כעמדה שמחוץ לאנושי. לא פחות. דברים חריפים כאלה נגד החילוניות מתקבלים היום גם על ידי מי שמתנהגים בחיי היומיום שלהם כחילונים כמעט בברכה. מדוע? לדעתי, משום שנחלשה מאוד ההצדקה העקרונית של החיים החילוניים. חילונים של ממש כמעט שאין בינינו, והרוב הגדול רק מתנהגים כחילונים, כלומר אינם מקפידים על המצוות, אך בתוכם הם משוועים להטפות מוסר כמו אלה ששמח להעניק להם מיכה גודמן. ועכשיו לעיקר.

. המשך…

Read Full Post »

.

הכתיבה – כישרון הכתיבה של יעל נאמן ניכר בצירופי המילים המפתיעים, בעלי העוצמה, ובדימויים שבהם היא לוכדת את חוויותיה מהשנים הרחוקות בקיבוץ. הילדים והמבוגרים נעים בדמיונה אלה מול אלה כלהקות כנף, ויש בספר ביטויים רבים כאלה. אך בדרך כלל לשון הספר קצרה ועניינית. המון עובדות. משפטים קצרים. כך היה. כך היינו. זה מספיק כדי ללכוד את דמיונם של בוגרי הקיבוצים, כי באמת הזיכרונות דומים.

האחידות והמוסיקה – הקיבוצים היו דומים מאוד זה לזה. בכל זאת, הדגשת האחידות הנשלטת מלמעלה מותירה טעם רע של לעג. אין בספר ניסיון להבין ולהזדהות עם בנייתה של תנועה גדולה ועם המחירים של מפעל כזה. מובן גם שיש אנכרוניזם חריף בתלונות, כלומר זהו מבט מאוחר שמבקר בכלים של היום את העולם האידיאולוגי של פעם. המוסיקה של הספר היא מינורית, אין בה אפילו הד קל של האקורדים המז’וריים רבי התנופה שאפיינו את עלייתה של התנועה הקיבוצית. המשך…

Read Full Post »

.

רשימה רביעית מתוך חמש

.

התנצלות

הבטחתי ארבע רשימות ועכשיו יהיו חמש. התלבטתי הרבה אם לכתוב על המוסד החינוכי. ראשית משום שהתיאור שלו בספר רחוק מאוד מהחוויה שלי, שנית משום שלמרות השימוש בלשון רבים הסיפור נעשה כאן אישי מאוד וגם קצת מחתרתי. הסיפור האמתי מתחבא בין השורות.

.

לבנו נשבר מזמן

כשיעל מדברת על הצבא, על הטירונות, היא מזכירה את החוסן של בני הקיבוצים ואת המוכנות שלהם, ואגב כך היא מזכירה גם את המחיר שגבו החיים שהכינו אותם להיות "חיילים טובים".

הצבא היה קטן עלינו… הטירונות שלנו היתה קשה בהרבה. גם התורנויות בחדר האוכל. ידענו כבר לעבוד, לבנו נשבר מזמן, טקסי החניכה שלנו התרחשו לפני מאות שנים (עמ’ 196). המשך…

Read Full Post »

.

רשימה שלישית מתוך חמש

.

לא ידענו כלום על חיי מבוגרים

את הילדות בקיבוץ מתארת יעל נאמן כיקום נפרד, מנותק מעולם המבוגרים. כאילו הוטלו 16 ילדים בני גיל אחד, קבוצת "נרקיס", אל אי בודד. החוויה הזאת לא מתוארת כעצובה או מפחידה אלא כבריאת עולם של ילדים בעל חוקים משלו, כמו בסיפורי אגדה. בלילות, למשל, אחרי טקס ה"השכבה" של ההורים ואחרי שהמטפלת סיפרה סיפור ואמרה לילה טוב והלכה, היה נפתח פרק שלם של חיים ללא מבוגרים.

לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות (עמ 14).

בקיץ החם טבלנו את הסדינים במים קרים, צעקנו אחד לשני "אנחנו יוונים", ורצנו במסדרון בטוגות מטפטפות… אחד מאיתנו תמיד היה בתורנות של צופה לעבר המדרכה… המשך…

Read Full Post »

רשימה שנייה מתוך חמש

.

לפעמים היינו קופאים לשנייה באוויר

אחד ההישגים של "היינו העתיד" הוא הדיבור הכפול שמצליח להיות נוסטלגי ומתגעגע לגן העדן האבוד, ובאותה עת גם מאשים ולעגני. מי שקשוב רק לרובד אחד, עשוי להחמיץ לחלוטין את האחר. כך מצאתי להפתעתי רשימות שקראו את הספר כתיאור חיים של התעללות, ואחרים – בעיקר בוגרי החינוך המשותף – התמוגגו מהנוסטלגיה ומהתיעוד המדויק של ילדות חופשייה ומאושרת.

נתחיל במתיקות ובזוהר.

לפעמים היינו קופאים לשנייה באוויר מרוב אושר, דואים. הדאייה התרחשה פתאום, תוך כדי תנועה. דאינו בכל יום בעשר וחצי בבוקר, כשרצנו למגרש הכדורגל בדרך הקיצור אחרי שגמרנו לעבוד. דאינו כשהלכנו על הקורה בצד המגרש, מרחפים תוך כדי שמירת שיווי משקל מעל האדמה (עמ' 115). המשך…

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: