Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קולנוע’

לפני יומיים בסינמטק שדרות שתיתי בירה טובה, קיפצתי מול הבמה עם כל באי הפסטיבל (ובעיקר חגגתי עם המצלמה), ואפילו ראיתי הצגת טרום בכורה של סרט עם הרבה מוסיקה טובה. שני דברים משכו אותי דרומה: ראשית, הבן שלי, יובל (צוקי) לסטר, לומד קולנוע במכללת ספיר, ושנית הוא היה עוזר תאורן בסרט "בלדה לאביב הבוכה" שאת הקרנתו באתי לראות (בעוד חודש יוקרן בפסטיבל ירושלים, בתחרות הראשית, סרט שבו הוא היה התאורן הראשי, אבל על כך יבוא פוסט נפרד).

כאמור, אחרי כוס בירה ראשונה, כבר שמענו את כלי הנשיפה מריעים והשתלבנו בקהל, באוהל הגדול, מול הבמה.

.

. המשך…

Read Full Post »

z32 (גרסת 2009)

ראיתי את הסרט הזה מזמן, בהקרנה  בסטודיו "פלסטיק פלוס" בנוכחות הבמאי אבי מוגרבי. לפני שבוע גיליתי להפתעתי שהסרט יוקרן ברצף הסרטים של יום השואה (לפני הספציאליסט). מין אירוניה כזו. הקלטתי וצפיתי בו שוב. הפתעה נוספת הייתה שהגרסה של הסרט שונה מזו שראיתי בפעם הראשונה. בעיקר שונתה שיטת טשטוש הפנים. הסרט עשה עלי רושם עצום בפעם הראשונה, וגם עכשיו שקעתי אתו אל התהומות שאליהם מוביל בחוכמה רבה אבי מוגרבי. שלא כמו בסרטים קודמים שלו (למשל "נקם אחת משתי עיני"), הסרט הזה אינו מתריס ומרגיז בכוונה תחילה, אינו מטיח דברים, אלא להפך – משתדל לקבל את מי שמגדיר בעצמו את מעשיו כפשע מלחמה. אולי זה הגיל. נדמה שמוגרבי מביט בחייל – שהרג שוטרים פלסטינים בפעולת נקם מטומטמת שביצע הצבא – כאילו הוא בנו שעליו ללמוד להתקרב אליו מחדש ולקבל אותו למרות הכול. כפי שהוא כותב בשירים שמלווים את הסרט כמקהלה יוונית, החייל הוא "מטובי בנינו" ואולי גם מטובי בנינו בלי המירכאות. מה שקרה לאותו חייל, ומייסר אותו היום, ולא יניח לו כנראה עד סוף ימיו, הוא תוצאה הכרחית כמעט של ארבעים וחמש השנים האחרונות. זה המקום שאליו מגיעים הבנים שלנו. הטובים שבהם. והחברות (הנשים) שלהם צריכות לחיות עם זה – השיחה המתמשכת עם החברה פשוט קורעת את הלב – ואנחנו צריכים לחיות עם זה, ובעיקר הם עצמם – שרצו לתרום ככל יכולתם, להיות מהטובים שבטובים, וגילו שהדרך אל ההצטיינות הובילה אותם לפשע. נכון, זו עוד גרסה של יורים ובוכים. שוב הקרבן הוא הפושע. ובכל זאת, כשאבי מוגרבי יושב בסלון שלו ושר שירים עצובים על הטרגדיה של Z32 (שם הקוד של העדות שנתן החייל לשעבר לשוברים שתיקה), מכה בנו הכאב. זה קרה, ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם זה. וזה ממשיך קרות.

. המשך…

Read Full Post »

ראיתי היום את הסרט "סראפין". הקלטתי אותו פעם והיום ישבתי לראות. רק אחרי הצפייה התברר לי שלפני שנתיים גרף הסרט שבעה פרסי סזאר. הצילום בסרט נהדר. הנה הטריילר של הסרט.

.

. המשך…

Read Full Post »

ביקורות ותגובות – לפני שישבתי לכתוב על הסרט המופתי הזה, עברתי במהירות על כמה דברים שנכתבו עליו. חיפוש בגוגל הביא אותי למאמרי ביקורת ולהתרשמויות של צופים. מצאתי תגובות מקוטבות; ישנם כאלה – ואני בתוכם – שמתקשים למצוא מילים לחוויה הגדולה שחוו, משום שהסרט נגע בנקודה פנימית ביותר שלהם. אחרים, שלא קרה להם הנס הזה, נותרים אדישים. בין המתפעלים אזכיר את אורון שמיר ואת אילן שיינפלד. בין האדישים בולט אורי קליין.

המבט מתוך עולם הילדות – דויד גרוסמן הוא סופר של ילדות ונעורים, וניר ברגמן שהעביר את הספר אל מסך הקולנוע הצליח לשמר בצורה מופלאה את המבט הזה, של הילד המחונן והרגיש החרד להתמוטטות עולמו במעבר אל ההתבגרות. הוא רואה היטב מה הבגרות מעוללת לחבריו, להוריו, לשכניו – לכולם. והוא נלחם בזה. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יקפיא את עצמו לעשרים שנה ואז יכתוב על הכול. לקראת סוף הסרט יש תמונה נוגעת ללב שבה משתמש אהרון (רואי אלסברג), הילד שמסרב לגדול, בכל הסימנים שאמורים לאותת לחברו שהוא במצוקה ומבקש את עזרתו – כנפיים לחיצים על המדרכה, בורג הפוך בספסל, אגורה בתוך חריץ בעמוד החשמל. כשהסימנים אינם מביאים אליו את גדעון חברו הוא אומר לעצמו "אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים".

אי אם קופצינג, אי אם אהרונינג – אחד הרגעים החזקים של הסרט (של הספר) הוא כשאהרון מסביר לחברו מהו הווה מתמשך באנגלית. כאן גרוסמן מסגיר את הלב האמנותי שלו, וברגמן ממחיש את הרגע הזה בצורה מופלאה. המבט הילדי נתפס אצל גרוסמן כמבטו של האמן, מבט שעדיין לא התקבע, לא התאבן כמו עולמם של המבוגרים. זהו המבט של ההווה המתמשך, אי אם פליינג, אי אם אהרונינג.

אהרון ואחותו יוכי – רגעים יפים בסרט מתרחשים בין אהרון ואחותו יוכי (יעל סגרסקי). אלה כמעט רגעי הקרבה אמיתית היחידים בעולם המקיף את אהרון, והם משוחקים נהדר על ידי שני השחקנים הצעירים (הקרדיט כמובן גם של הבמאי).

הפרידה מהילדות – היצירה הגרוסמנית-ברגמנית הזו מצליחה להמחיש בצורה מצמררת ממש את כאב הפרידה מהילדות. דימוי המוות בסוף הסרט, ולפניו חלום הסירה והאדמה היבשה, ממחישים את המחיר הנורא של מה שנחתם (אצל רבים לתמיד) ביציאה מהילדות. אהרון, הסופר לעתיד לבוא (זה שיספר את הסיפור בעוד עשרים שנה), מודע לרגע הנורא הזה. רגע לפני שהוא משלים עם מות הילדות הוא ממהר לאסוף זיכרונות מהעולם האבוד. זה רגע חזק מאין כמוהו.

האם המרירה – דמות האם הקשוחה, קשת היום, הקנאית, המלאת כוונות טובות כלפי בנה אך נוהגת בו בגסות רוב הזמן, היא נקודת תורפה בסרט. כל מבט של אורלי זילברשץ הוא סימן קריאה, והיא כולה אגרוף קפוץ ומרמור בלתי פוסק. דמותה מעוצבת כקריקטורה חד-ממדית, וזו נקודת חולשה בולטת של הסרט.

דיוקן האמן כאיש צעיר – הספר והסרט הם סיפורו של האמן כאיש צעיר. גרוסמן העמיד דמויות כאלה בעבר, למשל אורי ב"חיוך הגדי", אף ששם הוא מבוגר יותר. לגיבורים האלה יש כריזמה של אור פנימי ויכולת מילולית, שגורמת להשתאות ולהתפעלות בתוך היצירה ומחוצה לה (אצל הקורא). כאן גם נפתרת חידת הסיום והמוות הסימבולי. השבועה שאהרון נשבע לעצמו לפני סגירת דלת המקרר (בעוד עשרים שנה) קוימה פעמיים. אחרי עשרים שנה בספר של גרוסמן. ואחרי עוד עשרים שנה בסרט של ברגמן.

.

ראו גם

המשולש הגרוסמני – הרהורים בעקבות קריאה ב"חיוך הגדי"

הרומן הסוליפסיסטי והשיעמום הבורגני – כמה הערות על "אשה בורחת מבשורה"

.

Read Full Post »

סרט שנעשה לפי רומן שרבים מהצופים כבר קראו ואהבו (או לא אהבו) הוא מסקרן ומאתגר. הציפיות ממנו גדולות, אך לצד התקווה שהוא יעמיק את החוויה שהותיר בנו הספר מקנן החשש שההמרה ממדיום למדיום לא תעלה יפה. לאחרונה נעשו בארץ כמה וכמה סרטים לפי רומנים של סופרים ישראלים מפורסמים, והסרטים שאני חושב עליהם כשאני כותב את הרשימה הזו הם בעיקר שלושה: סרטו של ניר ברגמן שנעשה לפי ספרו של דוד גרוסמן "הדקדוק הפנימי", סרטו של דובר קוסאשווילי לפי ספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים", וסרטו של ערן ריקליס לפי ספרו של א"ב יהושע "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". שניים מהם עדיין מחכים לי.

לפני כשבוע צפיתי בסרטו של ערן ריקליס "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" והתאכזבתי. הוא זכה בחמישה פרסי אופיר, נבחר לסרט הטוב ביותר לשנת 2010, ואיני מבין למה.

את הספר של א"ב יהושע על שליחות הממונה לא קראתי (הוא מחכה בערימה שעל שולחני)  ונחסכה ממני ההשוואה אתו. זה לא אומר שלא היו לי ציפיות וחששות מן ההיבט הספרותי, כי קראתי ספרים אחרים של יהושע ואני מכיר את הדמויות המורכבות, מלאות השיח הפנימי, שהוא מעמיד, ואת הקושי שבהעתקת הסגנון התיאורי העשיר שלו אל המסך הגדול. אבל מכיוון שלא קראתי את הספר אני מתייחס אל הסרט כיצירה לעצמה שאינה תלויה בו.

מה יש בסרט? עובדת זרה נהרגת בפיגוע, בימי האינתפאדה השנייה, מתברר שהיא פוטרה לפני חודשיים מעבודתה במאפייה גדולה בירושלים אבל מסיבות כלשהן ממשיכה לקבל משכורת ולכן פורמלית היא עובדת המאפייה. בעלת המאפייה מחליטה לממן את קבורתה והיא שולחת את הממונה על משאבי אנוש עם הארון לרומניה, והוא מגיע עד לכפר שבו נולדה אותה עובדת. זה שלד העלילה.

החלק הטוב יותר של הסרט מתרחש בירושלים במשך לילה ארוך אחד. זו פתיחת הסרט. דרמה קצבית שיש בה הרבה התרחשויות והרבה גילויים – על הממונה וחייו האישיים, על העובדת הרומניה שגרה בשכונה חרדית וקיבלה שם שם עברי, על מנהל הייצור שהתאהב בה ונאלץ לפטרה ועוד. אולם כבר כאן מתגלה חולשתו של הסרט. אין לדמויות שום נפח, שום ממשות, לא לממונה, לא לאלמנה (גילה אלמגור) בעלת המאפייה, לא לאשתו של הממונה. הבמאי נשען הרבה על מארק איווניר (הממונה) ועל הבעות פניו, אבל זה לא מספיק. אין לאיווניר במה להיאחז כדי לבנות דמות של ממש.

אחר כך העניינים מתחילים להתדרדר במהירות. ברגע שהממונה, המלווה בכתב העיתון המקומי הנודניק (גורי אלפי), מגיע לרומניה, מתחיל מסע הזוי עם הארון שמזכיר קצת את "מבצע סבתא" אבל הרבה פחות מצחיק ובעיקר מביך ומעייף. הקונסולית (רוזינה קמבוס) היא קריקטורה, דמות סטריאוטיפית-קומית שממחזרת הומור של מבטאים וטיפוסים. משהו מעניין קורה בין הילד הפרוע של העובדת הזרה, יוליה, ובין הממונה, משהו שמפרק את הקשיחות של הממונה ומרגיע את הילד (בעצם נער). אבל גם הקשר הזה – הרגע היחידי בסרט שבו קורה משהו אמתי בין שתי דמויות, משהו שמשפיע על שתיהן השפעה עמוקה – נותר אילם ללא התיאור הספרותי, ונשען בעיקר על מבטים "עמוקים" וקלוזאפים שאינם מצליחים לבנות סיפור.

בקיצור, אכזבה.

Read Full Post »

בימים של בחירות, של תככים והבטחות, של מעקשים והכשלות, של ספינים ושל חול בעיניים, של תקוות גדולות – עשו לעצמכם טובה ושבו שעתיים לראות את הסרט הדני "משחק המלכים" (Kongekabale) משנת 2004. כאילו נכתב עלינו, על מה שהיה ומה שהווה.

אפשר להשיג באוזן השלישית. מומלץ ביותר, במיוחד בימים אלה.

הנה טעימה:

.

ואם כבר הגעתם, ראו גם את זה

Read Full Post »

.

סוף סוף ראיתי את הסרט המדובר 'ואלס עם באשיר', שהגיע השבוע לפרובינציה שלי. אכן, סרט גדול. הרעש סביבו (שעדיין לא שקע, ה'ואלס' מועמד עתה לפרסי האקדמיה האירופית) מוצדק לחלוטין.

בהקרנה שבה צפיתי היתה הפסקה באמצע הסרט. לטעמי יש לראותו בצפייה אחת רצופה. המחצית הראשונה היתה בעיני מופתית. החלק השני, שעסק בטבח סברה ושתילה, היה חלש יותר. הבחירה של פולמן לסיים את הסרט בצילום 'רגיל' של תוצאות הטבח היא בעיני טעות.

הכוח העצום של הסרט הוא בהתעוררות האיטית של הזיכרון, בהליכה הזהירה ממחיקת הטראומה אל ההתמודדות הגלויה עם האשמה. המהלך הזה הוא בעל עוצמה דווקא כשהוא מתנהל בין אנשים 'רגילים', חבריו של הגיבור, המתייחסים אל חוויות המלחמה כאל סיפור אישי, אירוע בעל עוצמה שקרה בחייהם, ולא כאל נרטיב ישראלי, עניין פוליטי וכדומה. למשל הסיפור הלא ייאמן של החייל שקפץ מהטנק הפגוע, רץ עד שנותר לבדו, התחבא מאחורי תלולית עפר וחיכה לחושך, שחה בים דרומה עד אפיסת כוחות והגיע חזרה אל יחידתו. אחרי עשרים שנה הוא עדיין מרגיש שחבריו מאשימים אותו בפחדנות ובנטישה, והוא עצמו חש רגשי אשמה.

חיפשתי קצת ביקורות על הסרט ונתקלתי בטענה, שהסרטים הישראלים ו'ואלס' בתוכם, מנקים את החייל הפשוט מכל אשמה. הוא הופך בהם לקרבן. נדמה לי שטענה זו אינה תופסת לגבי 'ואלס עם באשיר'. כי כמו שאמרתי, יש כאן מהלך עדין, אטי ומשכנע מאוד של היזכרות. הצופה נלכד בתוך המרדף הזה אחרי הזיכרון כשהתכנים עדיין תמימים, וכשמתחילה להתברר הזוועה, והמעורבות האישית של הגיבורים בפשע המלחמה המפלצתי, כבר מאוחר להתנתק ולהתכחש. זה מהלך מתוחכם ורב כוח.

מבחינה זו מצאתי קשר בין 'ואלס' ובין סרטו האחרון של אבי מוגרבי 'z32'. גם מוגרבי בחר ללכת בעדינות, לתת יד לחייל פושע המלחמה – ולא להתעמת אתו. דווקא המהלך השקט הזה מקבל עומק רב. ביציאה מהסרט, ועוד יותר מזה אחר כך במחשבות חוזרות עליו, יש תחושה של ירידה לתהום שצעקות והתרסות אינן יכולות להגיע אליה.

מהסיבות האלה, סיום ה'ואלס' הוא טעות בעיני. בהתבוננות הישירה בזוועה, פתאום ללא אנימציה, פולמן מתחיל לצעוק. ובצעקה הוא מאבד מכוחו.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: