Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ציור’

ראיתי היום את הסרט "סראפין". הקלטתי אותו פעם והיום ישבתי לראות. רק אחרי הצפייה התברר לי שלפני שנתיים גרף הסרט שבעה פרסי סזאר. הצילום בסרט נהדר. הנה הטריילר של הסרט.

.

. המשך…

Read Full Post »

לחיצה על התמונות תפתח אותן לגודל גדול יותר

Read Full Post »

ציור הקיר של אברהם אופק הקיף אותי לפתע משלושה כיוונים. ובכלל הגעתי לבית העם הישן של כפר אוריה במקרה, במסגרת משחק ניווט על פי חידות, ולא ידעתי כלל שבמקום הצנוע הזה מסתתרת שכיית חמדה שכזו. הרגשתי כאילו התגלגלתי לכנסייה איטלקית, ופתאום מציצות אלי מקירותיה יצירות שהכרתי עד היום מרפרודוקציות ומספרים.

מזלי שכותבי החידה ידעו גם ידעו על הציור בבית העם, וכך הוביל אותי כתב החידה דרך פסוקי ספר שמואל וסיפור אוריה החִתי אל כפר אוריה – ושם נגלה לי המחזה המפואר של אופק. שמונה חודשים ארכה עבודתו של אופק על ציור הקיר המונומנטלי, הממלא שלושה קירות שלמים. הציור, משנת 1970, עשוי תמונות-תמונות המספרות על חיי יצירה, ועל מסע שנדמה כדרכם של העולים לארץ ישראל. נראים בו רגעים בחייהם של בוני הארץ, ובהם חתונה ובתי עיר ואנשים המסבים אל שולחן.

אין שמחה רבה בציור הקיר הזה. הוא רציני וחמוּר. האנשים המשובצים בו לוקחים חלק במפעל גדול, אך הם חסרי אפיון כפרטים ואין שמחה במבטם ובתנועתם. דומה שחייהם כאינדיבידואלים אינם העיקר כלל. הם משתתפים, כנמלים עמלות, בסיפור היסטורי גדול שאין הם הוגיו, ואולי משום כך אין בהם חדווה והתלהבות.

גדול המעשה יותר מן העושה (וכאן – מן העושים), תחושה זו עולה בעוצמה רבה מציור הקיר של אברהם אופק בכפר אוריה. עשרים ושתים שנה אחרי קום המדינה עדיין היה האתוס הזה שליט בחברה הישראלית, וציור זה מבטאו היטב.

שתי תמונות בוויקיפדיה

שתי תמונות שצילמתי בכפר אוריה, ביניהן התמונה שבפוסט הזה, נבחרו על ידי עורכי הוויקיפדיה ושולבו בערך "אברהם אופק".

הנה הקישור לדף בוויקיפדיה

Read Full Post »

בחדר השינה שלי תלויה תמונה שנעשתה מפוסטר שנקנה ברייקסמוזיאון באמסטרדם: ציור "הרועה היפה" של פאולוס מורילסה מאוטרכט, מתחילת המאה השבע עשרה. אני אוהב להביט בתמונה הזו. יש בה שלמות נפלאה של טכניקה וסגנון. היא ריאליסטית במובן שהפנים הניבטות אלינו עשויות בפרופורציות מדויקות, ההצללות מעניקות אשליה של אור טבעי הנופל מכיוון מוגדר והפנים בעלות הבעה חיה ומדברות אלינו.

אולם אין זו תמונה ריאליסטית, ורמז לכך הוא שמה: "הרועה היפה". הרועה המעודנת הזו, הלבושה מחלצות ומעוטרת בפרחים, לא השכימה עם שחר ופתחה שערי מכלאות והובילה עדר למרעה כשהיא מבוססת בבוץ. כל כולה דימוי מיתי-פנטסטי של רועה כבת אצילים יפהפייה, ענוגה ושמימית כמלאך. כך ראו בעיני רוחם האירופים בני מאה השבע עשרה את "הרועות" של ימי קדם – ימי תור הזהב האידילי, הדמיוני, שבו עדיין לא נסגרה הדלת בין שמים לארץ ואלים התערבו בחיי בני האדם והיופי היה אלוהי.

מושך אותי המבט האניגמטי, החידתי שבתמונה. על מה חושבת הרועה היפה? האם היא מאוהבת? האם היא עומדת לפרוץ בצחוק? האם מבטה מביע טינה? אירוניה? דומה שסוד קסמו של הציור בכך שהוא לוכד הבעה של רגש בלתי מובחן, ומעניק לצופה יכולת לפרשו באופנים רבים לאינספור. הרועה מביטה אל עינינו, היא אינה מניחה לנו, היא דורשת פענוח. ועם זה היא מאפשרת לנו להשליך על מבטה קשת רחבה של רגשות.

Read Full Post »

הסתכלו בציור הקיר הזה של יוחנן סימון, התלוי עתה בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל, לאחר שהוצל מקיר שנועד להריסה בבית הספר "התחייה" בסאו פאולו ובמבצע מורכב פורק, טופל בידי רסטורטורים מומחים, נשלח לישראל והורכב מחדש בקיבוץ שנתן לו את השראתו. סגנונו תמים ואופטימי, כמעט ילדותי, והוא מבטא את כל התקוות של שנות החמישים הראשונות (הוא צויר בשנת 1954), מיד לאחר קום המדינה, כאשר הנוער בקיבוץ (זה שם התמונה) היה מקור לגאווה והמדינה הצעירה נדמתה בעיני רבים לאותם נערים יחפים וחופשיים.
ראו אותם במשחקיהם, בעבודתם, בנגינתם ובריקודם. ראו אותם קוראים ספר, שותלים עץ, קוטפים תפוזים ומניפים דגלים. ראו את האור ואת השמחה הפעילה האופפת אותם, וחשבו על מה שהיה כאן פעם. אילו תקוות גדולות, איזו שמחה.
אם הציור נראה לנו היום מעט ילדותי, אולי זה משום שאת האופטימיות הפתוחה ללא סייגים, את השמחה המוארת, אנו שומרים לחדר הילדים, ובעולם שמחוצה לו אנו עוטים את המסכה האפורה של המאבק העיקש שאין בו חיוך. הציור הזה, מתקופה של תקווה גדולה, מזכיר לנו שיכולנו להיות אחרים ועדיין אנו יכולים.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: