Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פילוסופיה’

הלאה המילים המשומשות עד זרא, אופטימיות ופסימיות! העילה להשתמש בהן הולכת ופוחתת מיום ליום: הן נחוצות היום באופן כה הכרחי רק לפטפטנים. כי למה ומדוע ירצה פלוני להיות אופטימיסט אם אין לו אלוהים להגן עליו, אלוהים שאין ספק כי ברא את הטוב שבעולמות, אם הוא עצמו הטוב והמושלם? אולם מיהו האיש החושב שעודנו זקוק להשערה בדבר קיומו של אל? אבל, בדומה לכך, אין גם כל עילה לעיקרי אמונה פסימיים. אם אין לאדם עניין להרגיז את פרקליטי אלוהים, את התאולוגים  או את הפילוסופים המתעסקים בתאולוגיה, ולהעמיד בחוזק יד את הטענה הנגדית: שהרוע שולט, שהקדרות רבה מן השמחה, שהעולם הוא בדותה, גילו של רצון רע לחיים. אולם מי שת עוד היום לבו לתאולוגים – זולת תאולוגים אחרים? מעבר לתאולוגיה ולמה שנוגד לה, ברור כשמש שהעולם אינו לא טוב ולא רע, לא כל שכן, הטוב או הרע בעולמות, וכי המושגים "טוב" ו"רוע", נודעת להם משמעות אך ורק ביחס לבני אדם.

פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגום יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 54–55.

Read Full Post »

מיד אחרי סוכות התקיים באוניברסיטת תל אביב הכנס השנתי של 'אגודת הפילוסופיה הישראלית החדשה'. ביליתי שנים רבות באוניברסיטה הזו, ואני מחזיק בשני תארים שקיבלתי ממנה. מתוך נוסטלגיה וגם מתוך רצון לשמור על קשר עם העשייה הפילוסופית העכשווית, פיניתי לי זמן ונסעתי לכנס. שמחתי שאת ההרצאה הפותחת התכבד לשאת המנחה שלי בעבודת המאסטר בפילוסופיה, חתן פרס ישראל בן-עמי שרפשטיין.

הנה הוא בתמונה, בן שמונים ותשע ועדיין פורה ומחכים יותר מהרבה קולגות צעירים שלו. הוא עומד על הבמה של אולם גילמן 144, שבו שמעתי את הרצאות המבוא בפילוסופיה בשנה הראשונה ללימודי, לפני שנים רבות. הדברים שהוא אומר הם פשוטים, הוא מפציר בפילוסופים הצעירים ממנו לא להסתגר מפני העולם ומפני שיטות מחקר אחרות שמחוץ לפילוסופיה, להיות פתוחים לכל רעיון ולהימנע מקביעות נחרצות. הוא מפציר בהם להיות ספקנים – גם כלפי מסקנותיהם שלהם עצמם.

ביליתי בכנס חצי יום ודילגתי קצת בין ההרצאות. רציתי לקבל רושם מהדיונים בנושאים שונים. נקלעתי לאולם שבו התקיימו הרצאות שעסקו בפילוסופיה צרפתית בת ימינו. כמי שהתחנך על ברכי הפילוסופיה האנליטית (היא היתה באופנה בשנים שבהן למדתי), וכמי שנטייתו הטבעית היא ללוגי ולבהיר, אני מתייחס בספקנות רבה למבנים הלשוניים הסבוכים ולערפול המכוון של הפילוסופיה הצרפתית המודרנית. מה ששמעתי בכנס לא סתר את חששותי אלה. עזבתי את אולם בחיפזון, לפני הרצאתו של מי שלמד אתי פעם והיום הוא מראשי הכת הזו, שהשיח שלה הוא תסבוכת בלתי אפשרית של שפה מפותלת, מעורפלת ומסוגרת.

אחר כך שמעתי עוד מספר הרצאות בתחומים שונים. באחת מהן ניסה פילוסוף צעיר לבחון את המוסר בכלים לוגיים, אבל קו המחשבה שלו נעצר אחרי מהלך לוגי אחד, והוא הסתבך לגמרי לפני שהספיק לטעון אפילו טענה מעניינת אחת. בדרכי חזרה הביתה חשבתי על כך, שמוטב היה לו האזינו הקולגות הצעירים ביתר תשומת לב לדברי הפילוסוף הזקן. אחד המבחנים למחשבה בהירה הוא היכולת להסבירה להדיוטות, כפי שעשה סוקרטס באגורה של אתונה. פילוסופיה שאינה ניתנת לביטוי בהיר בשפה פשוטה ומובנת, מסתכנת באיבוד הקשר עם המציאות ובהסתבכות בכשלים פנימיים מביכים.

Read Full Post »

זהב, זהב! הזהב הוא הכול, וכל השאר, ללא זהב הוא כאין וכאפס. כך שבמקום לדחוס לראשו [של בני] אמרות מוסר שהיה עליו בהכרח לשכוח… הרי כשיש ברשותי לואי… אני מתייצב לפניו. אני שולף את הלואי מכיסי. אני מראה לו אותו בהתפעלות. אני נושא עיניי לשמים. אני נושק את הלואי לפניו. וכדי להעמידו טוב עוד יותר על חשיבות המטבע המקודש, קולי מרטט; אני מורה לו באצבע על כל מה שניתן להשיג במטבע הזה – מלבוש נאה, כובע נאה, עוגייה טובה. לאחר מכן אני מניח את הלואי בכיסי. אני משוטט לי בגאווה, אני מפשיל את כנף מעילוני, אני טופח בידי על ארנקי – וכך אני פוקח את עיניו להבין שמן הלואי הזה נובעת כל תחושת הביטחון שהוא רואה אותי שרוי בה.

דידרו, 'אחיינו של ראמו', בתוך דיאלוגים, עמ' 117–118.

עוד מדבריו של דידרו  ראו כאן

וגם כאן

Read Full Post »

דידרו (מעטיפת הספר)

"אני מדבר גרוע.

אינני יודע אלא לומר את האמת,

ולא תמיד קוצרים כך הצלחה,

כידוע לך."

דני דידרו, "אחיינו של ראמו",

בתוך דיאלוגים, תרגם עידו בסוק,

מאגנס, תשס"ה, עמ' 119.

Read Full Post »

בימים שבהם מעיבות על שמחת העצמאות נבואות-חורבן, וישנו מי שמסרב-לתלות-את-דגל-המדינה בחזית ביתו, אני נזכר בשלושה מורים שלי לפילוסופיה.

בסוף שנות השבעים היו הרצאותיו של אסא כשר בקורס "פילוסופיה ונושאים אקטואליים" ההצגה הטובה ביותר בעיר. אז, בימים שעוד היה טעם לשמוע את דבריו, הוא סיפר לנו שהחליט להוריד את הכיפה הסרוגה מראשו, כדי להבדיל את עצמו מחבורת המתנחלים-המתנחבלים שהכיפה היא חלק מ"המדים" שלהם. מאז הזדמן לי לפגוש חובשי כיפות סרוגות גם בין התומכים ב"מכתב הטייסים", ולעומת זאת כשר נעשה לפילוסוף הבית של הכיבוש, ואף כתב את "הקוד המוסרי" המצדיק פגיעה באזרחים. מזה אפשר ללמוד, שהזריזות לוותר על סמל שכביכול הוכתם על ידי אחרים, אינה מעידה על עמידה איתנה דווקא ואינה מבטיחה מפני מעידות איומות.

מורה אחר מאותן שנים הוא יוסף בן שלמה, שהלך לעולמו לפני ימים ספורים. בן שלמה הנלהב הצטרף לגוש אמונים והעתיק את מגוריו לקדומים. כשפרש מהאוניברסיטה נעשה למורה בכיר במכינות הקדם-צבאיות. אבל ההתלהבותו הכמו-ציונית (על כך שהיא נתפסה כציונית יעיד מעמדו במכינות הקדם-צבאיות) הובילה אותו להתכחשות למדינה. בריאיון לרדיו שנתן לפני כשנתיים טען בן שלמה שהוא יעדיף לחיות בקדומים תחת שלטון פלסטיני ולא לחיות במדינת ישראל שוויתרה על שטחי הגדה המערבית. באנו ארצה, הוא אמר, כדי לחיות בארץ ישראל – לא במדינת ישראל.

מורה שלישי, שזכיתי לשמוע רק הרצאות בודדות שלו ולא הייתי תלמידו ממש, הוא ישעיהו ליבוביץ. כולם זכרו לו שאמר פעם שדגל המדינה הוא סמרטוט על מוט, אולם ליבוביץ היה עקבי וחכם מכשר ומבן שלמה. הוא נלחם במלחמת העצמאות כמפקד מחלקה בעיר העתיקה בירושלים, ועצמאות וריבונות היו בעיניו עיקר היותו ציוני. בלשונו הבוטה הוא אמר, שפשוט נמאס לנו משלטון הגויים עלינו. ולמרות ביקורתו הארסית על שפל המדרגה אליו הידרדרנו מאז הניצחון הגדול ב-1967, ונבואתו הקשה (המתממשת לנגד עינינו) על הפיכת המדינה למנגנון שתכליתו היא שליטה על עם אחר – מעולם לא חדל להיות ציוני. שכן הגדרתו המינימליסטית את הציונות (כהגדרתו את איש האמונה: מקיים המצוות) לא נפגעה מכל אלה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: