Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עמוס עוז’

תשעה ספרים שאני קשור אליהם:

אפלטון, תאיטיטוס – ספר שקראתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, והוא עדיין בעיני ספר הפילוסופיה הגדול מכולם. התרגום שקראנו ממנו היה של אריה סימון, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. עם הערות וניתוח מבנה הדיאלוג בכתב רש"י. אז עוד לא עמדה בספרייתי הסדרה האדומה של כתבי אפלטון בתרגום י"ג ליבס (הוצאת שוקן). הדיאלוג "תאיטיטוס" עוסק בשאלה "מהי ידיעה?" הוא מציב תשובות אפשריות לשאלה ודוחה את כולן. לקראת סוף הדיון אומר סוקרטס "יצא לנו, איפוא, תיאיטיטוס, שלא תחושה ולא דעה נכונה, ולא הסברה הגיונית יחד עם דעה נכונה – אף אחת מאלו אינה יכולה להיות ידיעה…" סוקרטס (מורהו של אפלטון והדובר העיקרי בדיאלוגים האפלטוניים) מלמד אותנו מהי מחשבה ביקורתית, ודבריו רעננים כאילו נכתבו היום.

הרמב"ם, מורה נבוכים – עוד ספר מימי האוניברסיטה שלי, שמלווה אותי עד היום. יש לי בבית מהדורות רבות שלו: תרגום אבן תיבון (עם פירושי אפודי, שם טוב, קרשקש ואברבנאל), מהדורת אבן שמואל המפורשת, תרגום קאפח והתרגום החדש למדי של מיכאל שורץ. בשנתיים הראשונות באוניברסיטה למדתי לצד פילוסופיה כללית גם פילוסופיה יהודית והתאהבתי מיד במחשבתו של הרמב"ם, שמצאתי אותה מתאימה לחלוטין למזג ולאינטואיציה שלי. מחשבה בהירה וחדה, הסבר פשוט שאינו מתרחק מהעיקר, ויכולת מופלאה לדבר במשפט אחד לכל סוגי הקהל. המחויבות של הרמב"ם לפילוסופיה של אריסטו מחד גיסא ולמסורת היהודית מאידך גיסא, והביטחון שלו ביכולתו ליישב את הסתירות בין שני אלה (ביטחונו של מי שניגש לרבע את המעגל) שבו את לבי. הרי הפילוסופיה, כבר הראה לנו אפלטון, אינה עשויה לתת לנו תשובות לשאלות, ואף על פי כן היא הכלי שאין בלתו כדי לבחון את התשובות השונות. המשך…

Read Full Post »

הספר "ויינסברג, אוהיו", שזכה לאחרונה לתרגום חדש, משך את תשומת לבי בחנות הספרים. על הכריכה מופיע צילום יפה של עדה רוטנברג. במרכזו בית עץ גדול, צבוע בחום אדמדם, שנראה כמו אסם כפרי. לידו עצים בשלכת על רקע שמים אפורים ובחזית דשא רחב ידיים, צהבהב. אחרי קריאת הספר אני קצת משתומם על הבחירה בצילום הזה. הבית הבודד רומז לאווירה שונה מזו שממלאת את הספר, העוסק בחייהם של אנשי עיירה קטנה ונידחת בארצות הברית של תחילת המאה העשרים. ובכל זאת הצילום משך את עיניי, ויותר ממנו משך אותי שֵׁם הספר שמופיע בו שמה של מדינה בארצות הברית – אוהיו.

אבי נולד בקליבלנד, אוהיו. הוריו היו מהגרים מאירופה שהתיישבו תחילה בקנדה, ואחר כך חצו את ימת אירי והתיישבו בארצות הברית. אמי, שנולדה בברלין, הגיעה לקליבלנד, אוהיו אחרי שאביה כרע על ברכיו בשגרירות האמריקנית בברלין והשיג ויזה לו ולשתי בנותיו. זה היה בשנת 1936. על שנות השלושים בברלין, מנקודת מבטו של נער שהיה מבוגר מאמי בשנה אחת בלבד, ושכמוה נולד למשפחה יהודית-פולנית שעברה לברלין, אני קורא עכשיו בספרו של מרסל רייך-רניצקי "החיים והספרות".

אבל נחזור לאוהיו. גם לי יש קשר אליה, כי בזכות הורי שהיו תושבי קליבלנד, גם אני נחשב בעיני הבירוקרטיה האמריקנית כשייך לאזור Cuyahoga של אוהיו. זה "אזור ההצבעה" שלי. עד כאן על הקשר שלי לאוהיו.

הספר של שרווד אנדרסון הוא שזירה של סיפורים קצרים למעין רומן של מקום קטן ונידח. לא פלא שעמוס עוז הצעיר, בהיותו בקיבוץ, התאהב בספר הזה (ראו את הדברים שהוא כותב עליו ב"סיפור על אהבה וחושך", עמ’ 544–549). יש משהו דומה מאוד בין העיירה האמריקנית של תחילת המאה העשרים ובין הקיבוץ של סוף שנות החמישים. ויינסברג היא מקום קטן שבו כולם מכירים זה את זה ולכל אחד יש אפיון מקובע בעיני הכלל. אנדרסון הצליח להתבונן בטיפוסים של עיירתו. הוא צמצם את עצמו והתבונן היטב, וידע לצייר אותם בקו דק, בצמצום ובענווה. עוז הצעיר התפעל מזה, ראה בזה גילוי "ששחרר את ידו הכותבת", אבל בסופו של דבר פנה לדרך אחרת, וגדולתו ניכרת דווקא כשהוא מספר על עצמו (ומשפחתו) ולא על אחרים.

כל המקומות הפרובינציאלים דומים. בעיקר כשבניהם כותבים עליהם ממרחק, אחרי שראו עולם. לאחרונה קראתי את ספרו של ג’יימס ג’ויס "דבלינאים". אף שג’ויס כותב על הוויה עירונית מתוחכמת יותר, מבטו על דבלין דומה למבטו של שרווד אנדרסון על ויינסברג. גם גיבוריו של ג’ויס לכודים בהוויה סגורה ומחניקה, ונדמה להם שהעולם האמיתי הוא במקום אחר. וגם ב"דבלינאים", כמו ב"ויינסברג, אוהיו", יכולתו של המספר לדובב את גיבוריו ולשרטט את הסיפורים הקטנים של מי שחשים שחייהם "לא מעניינים", יוצרת יצירה גדולה שהיא גם מחווה של אהבה.

.

הרשימה התפרסמה תחילה במחשבה שנייה.

Read Full Post »

בשבועות האחרונים קשה היה להתרכז בים כלשהו מלבד הים של עזה, והנה דווקא בימים אלה קראתי את ספרו של עמוס עוז 'אותו הים'. אני מביט בציור היפה של מונה על כריכת הספר – סירות בחוף נורמנדי – וחושב על סירות הדייגים של עזה.

משום מה לא קראתי עד היום את אותו הים. והסיבה שהגעתי אליו עכשיו, אל העותק הבלוי שקניתי פעם בחנות יד שנייה, היא ערב שירה עם רונית אופיר שבו שולבו שני שירים מתוך פרויקט שהיא מכינה עם עמוס עוז – שיהפוך גם לתקליטור – ובו שירים מולחנים מתוך אותו הים, וגם עמוס עוז יקרא בו מספרו.

זמן קצר אחרי אותו ערב נתקלה עיני במודעה בעיתון, המזמינה למופע מוסיקלי שהלחין שאול בסר לטקסטים מאותו הים, וגם בו יופיע עמוס עוז ויקרא. ובחיפוש קצר באינטרנט מצאתי שהתזמורת הקאמרית הקיבוצית מופיעה עם יצירה של חיים פרמונט, המבוססת אף היא על אותו הים. כל זה קשור ליום הולדתו השבעים של עוז, הקרב ובא. נזכרתי בראיון ישן עם עוז, שהושמע ברדיו, ובו בתשובה לשאלה הבנאלית איזה ספר מבין ספריו הוא אוהב ביותר, הוא השיב שצר לו שספרו אותו הים לא זכה להתקבלות הראויה לו. והנה עכשיו כולם שרים ומנגנים אותו.

כשסיימתי את קריאת הספר, מעין רומן בשירים, חשבתי שהוא מיוחד מאוד ומעט משונה. המחבר משתעשע בו עם גיבוריו, מנהל אתם דיאלוג, מתבונן בהם מקרוב… וכמעט אוהב אותם. כן, רק כמעט. כי במחשבה נוספת הדמויות בספר אפורות מדי, חסרות ממשות, ונדמה שהסיבה לכך היא שהמספר נותר מרוחק וכותב עליהן מבחוץ, וקצת מלמעלה. הוא מגיח אליהם לבת ים ממערת הנביא במדבר, משולחן הכתיבה הכבד שהכין הנגר אלימלך, וסקרנותו וכישרונו להתבונן מספיקים רק כדי לתאר. הוא אינו צולל אל מתחת לעורם ואינו מעניק להם את מתק לשונו. והוא גם קצת לועג להם.

בספרו Mimesis as Make-Believe שואל קנדל וולטון שאלת תם: איך זה שאותלו, המצביא השחור שאינו איש ספר, מדבר בלשון שירה שאין יפה ממנה, כיצד עולה בידיו לבטא עולם של רגש בעוצמה כזו? התשובה ברורה, שקספיר העניק לו את לשונו וכך עולמו הפנימי של אותלו נחשף בפנינו בעומק ובעוצמה וביופי. עמוס עוז שומר באותו הים את הכוח הרטורי בידו של המספר הבדוי, המעט מרוחק, ולכן ריקו ואלבר, ודיתה ונדיה ובטין, וגיגי בן גל ודובי דומברוב נותרים קצת אילמים ודהויים.

Read Full Post »

מיכאל גלוזמן כתב רשימה מעוררת השראה על ספרו החדש של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" ועל דברים אחרים הנקשרים בו. ברצוני להוסיף משהו על אותם דברים אחרים, ועליהם בלבד, משום שאת ספרו של גרוסמן עדיין לא קראתי.

גלוזמן כותב כי "אם מדינת ישראל תימחה מן העולם, אפשרות שהרומן הזה שב ומהרהר בה, אפשר יהיה לשחזר – באמצעות ספרו של גרוסמן – את הנפש הישראלית על פחדיה, חששותיה, חרדותיה, אהבותיה, עיוורונה, גזענותה, רגישותה, והקונפליקטים האתיים הבלתי פתורים שלה". ודבריו אלה הם פרפראזה על דברי דוד פרישמן על מנדלי מוכר ספרים – שגם אותם מביא גלוזמן ברשימתו. אם נניח, אומר פרישמן, כי בא איזה מבול ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים עם כל החיים אשר שם ומחה גם כל זכר וכל פליט וכל שריד להם, ניתן היה לשחזר את העולם שנמחה מעל פני האדמה באמצעות כתביו של מנדלי.

דברים אלה, המובאים בתהודה כפולה (של מנדלי ושל גרוסמן), מזכירים לי את דבריו של עמוס עוז בספרו הגדול "סיפור על אהבה וחושך" ובראיונות הרבים שנתן עם פרסום הספר. עוז לא חיכה שמישהו יאמר על ספרו דברים כאלה, וטען בעצמו שהוא העלה על הכתב את הדיסק הקשיח של הזיכרון שלנו. כלומר, פירט ודקדק בסיפור תולדות משפחתו באירופה, ובתיאור ירושלים שלפני קום המדינה וכן הלאה, כדי שספרו יוכל לשמש בדיוק למטרה שעליה מצביע גלוזמן – מקור לשחזור אפשרי של הווית חיים שלמה.

ההרהור הקודר במקצת שעולה מתחושת הדחיפות הזו של הסופרים הגדולים שלנו להזדרז ולתעד את מה שהיה כאן, הוא שחושיהם המחודדים שולחים אותם לשחזר את מבצעו של מנדלי כל עוד לא מאוחר לעשות זאת לגבי ההוויה הישראלית.

אפרופו הדברים שלעיל והדיסק הקשיח של עמוס עוז

הבוקר (יום שישי, 9 במאי) ראיתי שהמאמר הראשי במוסף "תרבות וספרות" של הארץ (של גליה בנזימן) נקרא דיסקט גיבוי לחיים. ראו שם גם את מאמרו של יצחק לאור.

וראו גם הפניות מבארות לגבי הטקס של לוחמים לשלום בהערתי שם בתגובות

הנה כאן

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: