Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ספרות’

"לא, לא […]" אמר אובלומוב, שהשתלהב לפתע פתאום, "תאר גנב, אישה שמשרכת את דרכיה, אוויל נפוח, אבל אל תשכח באותה הזדמנות גם את האדם. הרי איפה האנושיות? אתם רוצים לכתוב מתוך הראש לבדו!" אמר אובלומוב כמעט בלחישה שורקנית. "אתם חושבים שאם יש רעיון, הלב אינו נחוץ? לא, האהבה מפרה אותו. הושיטו יד לאדם שהגיע לשפל המדרגה כדי להרימו, או בכו עליו מרה אם הוא נמצא על סף האבדון, אבל אל תתקלסו בו. אהבו אותו, זכרו בו את עצמכם ונהגו בו כמו שאתם נוהגים בעצמכם – אז אקרא את מה שאתם כותבים וארכין בפניכם את הראש…" אמר ונשכב שוב בנחת על הספה. "הם מתארים גנב, אישה שמשרכת דרכיה", אמר, "אבל את האדם שוכחים או שאינם יודעים לתארו".

.

איבן גונצ'רוב, אובלומוב, תרגמה דינה מרקון, מחברות לספרות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, עמ' 32

.

הערה: מתבשלת סדרת רשימות קצרות על אובלומוב. להכנתן התחלתי לקרוא שוב קטעים מהספר. במהלך קריאה זו אביא ציטוטים נבחרים מכאן ומשם.

.

Read Full Post »

עטיפה_-_אפר_מחט(1)"אני מנגן על לָאוּטת הזיכרון", כותב רוברט ואלזר בסיפור הקצר שנקרא בפשטות "לאוטה". הוא מסביר שזהו כלי נגינה שמיתריו דקים ועדינים לאין שיעור. הכלי הזה מפיק קול אחד ויחיד, אבל אין סוף לגיוון שעולה ממנו. כשהוא מתאר את הכלי ואת הנגינה בו, הופך לפתע המספר, כלומר ואלזר, למתבונן, והמנגן הוא עתה נער שהמספר מתבונן בו. הנער מנגן יומם וליל ולא חושב לא על אוכל ולא על משקה, "מנגן עמוק לתוך הלילה ועמוק לתוך היום. מהיום עד הלילה ומהלילה עד היום".

בסוף הספר "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מובאים ארבעה קטעים קצרים תחת הכותרת "קורות חיים אחדים". כל אחד מהם הוא מין ניסיון לכתוב "קורות חיים", פעמיים בגוף ראשון ופעמיים בגוף שלישי. באחד הקטעים האלה, הקטע הראשון משנת 1920, מסביר ואלזר מה פירוש הדבר לכתוב שירים. הוא כותב על עצמו בגוף שלישי כך:

ואת זאת, יש לומר, לא עשה כעיסוק צדדי, אלא בכל פעם דאג קודם כול להיות מחוסר משרה לשם כך, מעשה שנעשה ככל הנראה באמונה שהאמנות היא דבר גדול. אכן, כתיבת שירים היתה כמעט קדושה בעיניו. יהיו מי שיחשבו שזה מוגזם (עמ' 188).

המשך…

Read Full Post »

IMG_9469

בדרך לבית הקפה, שלובי זרוע כזוג נאהבים, חש גורדוייל את הקרירות הנעימה של האביב, ותחושת האביב מפיחה בו כוחות יצירה ותקווה עצומה. 'ברגע זה הרגיש גורדוייל בחוש, כי נועד לדבר-יצירה כביר-ערך, חדש מתחילתו ועד סופו, כמו שעדיין לא צפה אותו רוח אנוש' (עמ' 187). מובן שרגשות כאלה לא יוכל להביע בפני תיאה. לצד זה של מהותו הוא קובע מדור מיוחד בנפשו שלתיאה אין בו דריסת רגל. אפשר שיגלה דברים אלה בפני לוטי.

בעודו שקוע בזה מופיע לקראתם פרנצל היידלברגר וחוסם את דרכם. כהרגלו הוא מפציר בגורדוייל שיבוא לביתו, שזהו עלבון שלא יבוא וכולי. לבסוף הם מתפשרים על הליכה של שלושתם יחד לקפה, ובדרך מושך אותם היידלברגר לבית המרזח. שם הוא פונה פתאום אל תיאה בתואר ברונית, וגורדוייל תוהה מתי הספיק ללמוד שברונית היא. פרנצל ותיאה מושכים את השיחה לענייני נשים, ומשם מתגלגלת השיחה לגוסטל. גורדוייל חש שהדברים נעים בכיוון לא טוב. המשך…

Read Full Post »

IMG_9440

היידלברגר פרנצל ואשתו גוסטל ממלאים תפקיד חשוב בספר ‘חיי נישואים’. פרנצל מופיע בסיפור מיד אחרי שגורדוייל פוגש את תיאה בפעם הראשונה ומלווה אותה לביתה. ובסיום הסיפור הוא שותף לזוועה האחרונה שמכינה תיאה לגורדוייל, יום אחרי קבורתה של לוטי.

כשהוא חוזר מטיולו הראשון עם תיאה, גורדוייל שיכור משמחה והתרוממות הרוח.

נתעוררה בו תשוקה נמרצה לעשות משהו, ללכת לאיזה מקום שאינו מכירו, לדון עם בני-אדם ולנצחם, להוכיח להם, שהכל יפה ונכון, שאין שום פגם ומעוות, שצריך לשמוח עד כלות הנפש, לשמוח ולהודות על כל נשימת אוויר, על המתנה הגדולה לאין שיעור, שניתנה לבן-האדם, שאינו כדאי לה כלל (עמ’ 26).

וכך הוא מגיע אל בית המרזח ופוגש בו את היידלברגר פרנצל. ‘אל תישא אשה, אדון צעיר’, אומר לו פרנצל עוד לפני שהוא מציג את עצמו. ומיד הוא פותח בנאום שעיקרו הוא: כל הנשים אותו דבר, ולראיה גוסטל אשתו, שאינה טומנת ידה בצלחת. המשך…

Read Full Post »

9fd067c5fc1a79060b94154fadebdde7פרק לג של 'חיי נישואים' – המתאר את קורותיו של גורדוייל מיום חמישי אחר הצהריים, כשקיבל בבית הקפה את הבשורה על מותה של לוטי, ועד למחרת בערב, אחרי שחזר בפעם השנייה מבית הקברות – הוא הישג ספרותי נדיר בעל עוצמה מזעזעת. שלושים השעות האלה, לבד משעות השינה בין יום חמישי לשישי, הן שעות של שוטטות טרופת דעת, קדחתנית. בריחה נואשת מאסון שכבר קרה.

נחוץ היה להגדיל את המרחק בינו ובין דבר ידוע – כה חרץ חפץ-הקיום הנעלם, כדי שלא יכרע תחת נטל האסון האיום, כדי שיוכל לנשום עוד מעט קט.

עולמו של גורדוייל חרב עליו והוא שוקע בהכחשת האירוע האיום, ובשיח פנימי שמבלבל את הזמנים. בדמיונו הטרוף הוא חוזר שוב ושוב אל הרגעים שבהם עוד אפשר היה לתקן, ומסרב להבין את מה שרואות עיניו. המשך…

Read Full Post »

sun-sister460אחרי קריאה שנייה של ‘אחות שמש’ וקריאה שלישית של החלק הראשון, נדמה לי שהתרחקתי מהאפשרות לכתוב משהו שמקיף את הספר כולו, ונשאבתי אל הפרטים המסחררים שמרכיבים אותו. ואכן הספר הוא קלידוסקופ שמתעתע בדמיונו של הקורא בשפע  הנושאים הנדחסים אל דפיו. אביו של הגיבור המספר, בחלק הראשון של הספר, הוא מעין ארכאולוג ומתברר שהבית שלו בירושלים יושב על תל מלא ממצאים, אבל לא מתקופת התנ"ך (עיר דויד למשל), אלא מימי קדומים הרבה יותר. בדילוג קל על פני ההיסטוריה כולה ואחורה אל הפרה-היסטוריה, אנו נזרקים אל האדם הקדמון. חמישים אלף שנה, חמש מאות אלף שנה. ואל אבני היד שלו, הלדרמן של פעם. הכלי המשוכלל הזה שעושה הכול, והוא חד היום כפי שהיה אז ואפשר להקיז בו דם או לחתוך סלט או לחתוך ח’ מסביב למשקוף הדלת שכוסתה בשיח מטפס גדול. ואת המים לתה מרתיח עמוס, אביו של המספר אורי אולמן, בקומקום בן מאתיים שחיילי נפוליאון הביאו וזנחו כאן. המשך…

Read Full Post »

IF

דרור בורשטיין. מתוך אתר הוצאת כתר

החלק הראשון של "אחות שמש" הוא מעין חלום, שסיפור המסגרת שלו הוא ביקור שעורך המספר, עורך הדין אורי אולמן, בבית אביו בירושלים. הוא מגיע לבית לפני כניסת השבת והחלק מסתיים באור ראשון של שבת בבוקר. בין זה לזה משוטט אורי ברחובות העיר ונפרשים פרקים שונים מחייו. עורך הדין אורי אולמן, שאוהב שיש בכיסו שטרות רבים של עשרים שקל המחממים זה את זה, שאוהב להפקיד כסף לחשבון ולראותו תופח, מחליט פתאום לפרוש מעריכת הדין ולהתמסר לספרות. הרומן הקצר שלו עם הספרות מתחיל בראיון עם ראש החוג לספרות. המשך…

Read Full Post »

רק שני משפטים. נתקלתי בהם בקריאה השנייה. שימו לב למשפט השני. סיפור שלם במשפט.

פעם לא היה מקום במכונית, ולכן שם אותי אבא בתא המטען והותיר לי סדק לאוויר, ונסענו באחד מכבישי הנגב. שכבתי שם בדממה בתא המטען על שמיכה מקופלת, ורק מעט אור חזק וחם חדר מבעד לחריץ הפתוח, והכביש היה חלק וישר והוביל כמדומה אל מרחק אינסופי, ומעט עננים כהים היו תלויים בשמים בהירים, אך אותם לא ראיתי ממקומי בפנים אלא רגע לפני שנכנסתי, כשהאהלתי על ידי וכביכול צללתי פנימה אל תא המטען, וחשבתי כי הנסיעה תימשך שעות, וכשנגיע למכתש יפתחו אבי או אמי את תא המטען ואני אתגלה להם איכשהו שונה לגמרי, כמו במופע הקסמים שבו נידב אותי אבי שנים לאחר אותה נסיעה, והקוסם הכניס אותי לתיבה מרופדת קטיפה ומצדה השני הגיחה אישה שחורה, לתדהמת הקהל, בעוד אני יושב, צמא, בתיבה המרופדת שעד היום איני יודע היכן הייתה, כלומר היכן הייתי אני בשעת הקסם (עמ' 18).

.

דרור בורשטיין, אחות שמש, כתר 2012.

Read Full Post »

imgresהפגישה הרביעית והאחרונה של גורדוייל עם לוטי מתקיימת בבית הוריה של לוטי, לאחר שלוטי שלחה איגרת והזמינה אותו לבוא אליה לבקרה בתירוץ שהיא נגועת צינה וחוששת לצאת. בפגישה זו, של אישה מיואשת שהגיעה לקצה גבול סבלה, פורסת לוטי את תכנית ההצלה האחרונה. עליה לדעת דברים ברורים לפני הצעד האחרון. היא מקפידה לפרש לגורדוייל את כוונותיה לאחר שנואשה מכל דרך אחרת. אווירה גורלית שורה על פגישה זו. גורלית ומאיימת. רמזים של מוות מציצים פעם אחר פעם. מיד בכניסתו מסתכל גורדוייל בלוטי ומגלה, כאילו בפעם הראשונה, עד כמה היא יפה, יופי שלא מעולם זה. כשלוטי פותחת בדבריה על חוסר התוחלת של חייו עם תיאה אשתו ועל האושר ששמור לו במרחק הושטת יד, עולה לרגע מן הרחוב תקיעת-אוטו פתאומית, הנדמית לגורדוייל כבאה שלא מעולם זה. לקראת סוף השיחה לוטי המיואשת מכסיפה כמתה, ובסוף השיחה היא שוכבת על הספה בלי נוע, עיניה בתקרה והיא דומה לחולה אנושה, נטולת הכרה. המשך…

Read Full Post »

התחושה החזקה ביותר בסיום הקריאה בספרו החדש של דרור בורשטיין "אחות שמש" היא שחייבים, אבל מיד, לקרוא בו שוב. פשוט, כדי להבין את כל מה שקרה לנו ולגיבורים ב-180 העמודים האלה. אז ניפגש אחרי הקריאה השנייה. אבל בינתיים אומר כמה מילים על אפיזודה שולית כביכול בספר המופלא הזה, המסופרת בפרק ששמו "האסטרונאוט".

imgresאורי ואחותו הגדולה דורית נוסעים לכנרת יומיים אחרי שדורית השתחררה מהצבא. הנסיעה לכנרת, ועוד ברכבת העמק המשוחזרת, זורקת אותנו לתקופה הארץ ישראלית של הגליל. הדבר מודגש עוד יותר כשהסיפור קופץ אל המסילה העותמאנית, והתרבושים של בן גוריון וש"י עגנון, ולוח הרכבות משנת 1944 שתצלומו מופיע בעמוד 123 של הספר, וסבא שרגא ששתה תה בדמשק והמשיך משם לעיראק ופרס. כל זה מכין את הקורא כביכול לפגישה עם הסיפור הציוני על שפת הכנרת, אבל לא.

כל זה נגוז מזמן. הגבולות נסגרו, והרכבת בוטלה, והקרונות פורקו, והקווים נמחקו, ועל פסי הרכבת צמחו עשבים וקרקע כיסתה את התוואי, שבעמל גדול הונח. נופים שהיו רחוקים ומזמינים הפכו לארצות אויב, ערים שהגישו לך תה עם בואך הן עכשיו שדה קרב וקטל. המשך…

Read Full Post »

הפגישה השלישית מבין ארבע הפגישות הגורליות בין לוטי לגורדוייל מתקיימת בחדרו של גורדוייל. לגורדוייל ולתיאה נולד בן, מרטין, לפני שלושה חודשים. תיאה ממשיכה להתהולל עם גברים רבים ומזניחה לחלוטין את הטיפול בבנה. כשגורדוייל מעיר לה דבר היא סותרת לו בחוזקה ומאיימת עליו שתזרוק אותו מהבית ככלב (החדר שבו הם גרים הוא חדרו של גורדוייל, שאליו הצטרפה תיאה עם נישואיה).

לוטי מופיעה בפתח החדר ללא הודעה מוקדמת בעת שגורדוייל מכבס את חיתוליו של מרטין. תיאה אינה בבית. גורדוייל מופתע, מתבלבל, נבוך, מסתבך במילים שבפיו. לוטי פותחת בכמה הערות עוקצניות כלפי תיאה:

– ותיאה, נראה שעסוקה היא אף בערבים בלישכה שלה…

– לא – מילמל גורדוייל – אין היא עסוקה בלישכה. אולם יוצאת היא לטייל מעט. אחרי עבודה של יום תמים, כדאית היא לכך. באמת אי אפשר לדרוש ממנה שתהא יושבת בבית ומשגיחה על התינוק, אחרי העמל של כל היום.

– כן, בוודאי – היתלה לוטי – אי אפשר לדרוש ממנה מסירות-נפש כזו… המשך…

Read Full Post »

לוטי בודנהיים היפה והעדינה אוהבת את רודולף גורדוייל בכל לבה וגורדוייל זקוק לה ואוהב אותה בבלי דעת. דוד פוגל יוצר שוב ושוב מצבים שבהם הקורא, מרוט העצבים, רוצה לקפוץ אל תוך הרומן ולנער את הגיבור כהוגן. הרי לא ייתכן שאינו רואה עד כמה בזה לו הברונית תיאה, אשתו, ועד כמה אוהבת אותו לוטי. לא ייתכן שאינו מבין כמה חשובה לו לוטי וכמה הוא חשוב לה. והנה הוא מתנהל כעיוור וענייניו הולכים ומתדרדרים.

גורדוייל ולוטי נפגשים גם בבתי הקפה ומשוטטים ברחובות וינה עם ידידים, אך יחסיהם מתבררים בעיקר בארבע פגישות, שלוש מהן בבית הוריה של לוטי ואחת בחדרו של גורדוייל. ובכל זאת אתחיל בפגישה שקודמת לכל אלה ואף קודמת לפגישתו הראשונה של גורדוייל עם הברונית תיאה. לוטי וד"ר אסטל פוגשים את גורדוייל ברחוב. לוטי נרגשת מאוד: המשך…

Read Full Post »

תשעה ספרים שאני קשור אליהם:

אפלטון, תאיטיטוס – ספר שקראתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, והוא עדיין בעיני ספר הפילוסופיה הגדול מכולם. התרגום שקראנו ממנו היה של אריה סימון, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. עם הערות וניתוח מבנה הדיאלוג בכתב רש"י. אז עוד לא עמדה בספרייתי הסדרה האדומה של כתבי אפלטון בתרגום י"ג ליבס (הוצאת שוקן). הדיאלוג "תאיטיטוס" עוסק בשאלה "מהי ידיעה?" הוא מציב תשובות אפשריות לשאלה ודוחה את כולן. לקראת סוף הדיון אומר סוקרטס "יצא לנו, איפוא, תיאיטיטוס, שלא תחושה ולא דעה נכונה, ולא הסברה הגיונית יחד עם דעה נכונה – אף אחת מאלו אינה יכולה להיות ידיעה…" סוקרטס (מורהו של אפלטון והדובר העיקרי בדיאלוגים האפלטוניים) מלמד אותנו מהי מחשבה ביקורתית, ודבריו רעננים כאילו נכתבו היום.

הרמב"ם, מורה נבוכים – עוד ספר מימי האוניברסיטה שלי, שמלווה אותי עד היום. יש לי בבית מהדורות רבות שלו: תרגום אבן תיבון (עם פירושי אפודי, שם טוב, קרשקש ואברבנאל), מהדורת אבן שמואל המפורשת, תרגום קאפח והתרגום החדש למדי של מיכאל שורץ. בשנתיים הראשונות באוניברסיטה למדתי לצד פילוסופיה כללית גם פילוסופיה יהודית והתאהבתי מיד במחשבתו של הרמב"ם, שמצאתי אותה מתאימה לחלוטין למזג ולאינטואיציה שלי. מחשבה בהירה וחדה, הסבר פשוט שאינו מתרחק מהעיקר, ויכולת מופלאה לדבר במשפט אחד לכל סוגי הקהל. המחויבות של הרמב"ם לפילוסופיה של אריסטו מחד גיסא ולמסורת היהודית מאידך גיסא, והביטחון שלו ביכולתו ליישב את הסתירות בין שני אלה (ביטחונו של מי שניגש לרבע את המעגל) שבו את לבי. הרי הפילוסופיה, כבר הראה לנו אפלטון, אינה עשויה לתת לנו תשובות לשאלות, ואף על פי כן היא הכלי שאין בלתו כדי לבחון את התשובות השונות. המשך…

Read Full Post »

סדרת פוסטים על הרומנים של דוד פוגל – "חיי נישואים" ו"רומן וינאי"

סרט וספר – רישום מהיר

רוסט נזכר באותם בחורים / היה אדם אחד

עכשיו מתחילה תקופה חדשה

שני סיפורים שמתחילים בקפיצה אל הנהר

פרדי והחתולים – הסיוט של גורדוייל

כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (1)

כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (2)

כמה פגישות עם לוטי בודנהיים (3)

מעכשיו הכל אבוד לאין פדות והצלה

 

Read Full Post »

הסיפור בתמצית: אלימלך ונעמי יוצאים עם בניהם מחלון וכליון מבית לחם, בגלל בצורת, ועוברים למואב, שם מת אלימלך. הבנים מתחתנים עם מואביות ואחרי עשר שנים מתים. נעמי חוזרת לבית לחם עם כלותיה. בדרך היא מבקשת מהן שיחזרו לבית הוריהן. ערפה חוזרת, רות דבקה בנעמי ובעמה ("כי אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי"). בבית לחם הן עניות, רות יוצאת ללקט בשדה של בועז, היא מוצאת חן בעיניו והוא מרשה לה ללקט ככל שתרצה. נעמי מציעה לרות ללכת לגורן ולשכב למרגלות בועז. זה קורה, ורות מבקשת מבועז שיגאל אותן. יש עיכוב בגלל גואל קרוב יותר, הבעיה נפתרת ובועז מתחתן עם רות וגואל את אדמות אלימלך. רות יולדת בן, עובד, שהוא סבו של דוד המלך.

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות? משתי סיבות: ראשית, הסיפור מתרחש "בתחילת קציר שעורים". שנית, על פי המסורת דוד המלך, נכדו של עובד שנולד לרות בסוף המגילה, נולד ומת בשבועות. המשך…

Read Full Post »

z32 (גרסת 2009)

ראיתי את הסרט הזה מזמן, בהקרנה  בסטודיו "פלסטיק פלוס" בנוכחות הבמאי אבי מוגרבי. לפני שבוע גיליתי להפתעתי שהסרט יוקרן ברצף הסרטים של יום השואה (לפני הספציאליסט). מין אירוניה כזו. הקלטתי וצפיתי בו שוב. הפתעה נוספת הייתה שהגרסה של הסרט שונה מזו שראיתי בפעם הראשונה. בעיקר שונתה שיטת טשטוש הפנים. הסרט עשה עלי רושם עצום בפעם הראשונה, וגם עכשיו שקעתי אתו אל התהומות שאליהם מוביל בחוכמה רבה אבי מוגרבי. שלא כמו בסרטים קודמים שלו (למשל "נקם אחת משתי עיני"), הסרט הזה אינו מתריס ומרגיז בכוונה תחילה, אינו מטיח דברים, אלא להפך – משתדל לקבל את מי שמגדיר בעצמו את מעשיו כפשע מלחמה. אולי זה הגיל. נדמה שמוגרבי מביט בחייל – שהרג שוטרים פלסטינים בפעולת נקם מטומטמת שביצע הצבא – כאילו הוא בנו שעליו ללמוד להתקרב אליו מחדש ולקבל אותו למרות הכול. כפי שהוא כותב בשירים שמלווים את הסרט כמקהלה יוונית, החייל הוא "מטובי בנינו" ואולי גם מטובי בנינו בלי המירכאות. מה שקרה לאותו חייל, ומייסר אותו היום, ולא יניח לו כנראה עד סוף ימיו, הוא תוצאה הכרחית כמעט של ארבעים וחמש השנים האחרונות. זה המקום שאליו מגיעים הבנים שלנו. הטובים שבהם. והחברות (הנשים) שלהם צריכות לחיות עם זה – השיחה המתמשכת עם החברה פשוט קורעת את הלב – ואנחנו צריכים לחיות עם זה, ובעיקר הם עצמם – שרצו לתרום ככל יכולתם, להיות מהטובים שבטובים, וגילו שהדרך אל ההצטיינות הובילה אותם לפשע. נכון, זו עוד גרסה של יורים ובוכים. שוב הקרבן הוא הפושע. ובכל זאת, כשאבי מוגרבי יושב בסלון שלו ושר שירים עצובים על הטרגדיה של Z32 (שם הקוד של העדות שנתן החייל לשעבר לשוברים שתיקה), מכה בנו הכאב. זה קרה, ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם זה. וזה ממשיך קרות.

. המשך…

Read Full Post »

כמעט חצי שנה ביליתי עם האחים קרמאזוב, והספקתי לכתוב רק מעט ממה שמתרוצץ ומתדפק ורוצה להיכתב. אלא שהחלטתי שצריך לשים לזה סוף. לא כתבתי כמעט על קפיטן סנגיריוב ובנו איליושה, ולא על קטרינה איוואנובנה ועל גרושנקה. גם על אליושה והילדים רציתי לכתוב ולא הספקתי, ורק ניצל מזה קוליה קרסוטקין, שבכל זאת כתבתי עליו פוסט. גם על המשפט של מיטיה לא כתבתי, ולא על נאומי הקטגור והסנגור. מטעמים אפשר למצוא שם. אבל כאמור, החלטתי שעד כאן. חצי שנה. כל מה שלא הספקתי יחכה לסיבוב הבא. אולי בעוד עשר שנים. אולי לפני זה. מי יודע.

כשקראתי את האחים קרמאזוב בפעם הראשונה או השנייה בגיל שמונה עשרה, רציתי לכתוב על הספר, בעיקר כדי לעשות לעצמי סדר במהלך העניינים ובכל הרעיונות הגדולים. כתבתי עמוד אחד ואולי גם פחות מזה. אז עוד לא היו בלוגים, הדף אבד ודי. היום אני מרגיש שהשלמתי מעט ממה שרציתי לעשות אז. הרי את אחד עשר הפוסטים כתבתי באותו דחף, כמעט מאותן סיבות. כלומר לעצמי בעיקר, כדי לעשות סדר ולנסות להבין כמה דברים. למשל דברים טריוויאליים כמו בכמה ימים מדובר? מאות עמודים חולפים, הקריאה לא תמיד רצופה, בקלות אובדת ההתמצאות. האם השיחה של איוואן וסמרדיאקוב התרחשה ערב לפני הרצח? האם כשאליושה הולך לישון במנזר בעמוד 212 רק אז מסתיים היום הראשון? וכמובן רציתי גם לחשוב פעם שנייה ושלישית על הרעיונות הגדולים שאתם נאבק דוסטויבסקי. המשך…

Read Full Post »

***** הפוסט ה-500 בבלוג *****

לסיום סדרת הרשימות שלי על האחים קרמאזוב בחרתי בנושא מואר ושמח, שמשמש גם ברומן עצמו כאתנחתה מחויכת בין הדיונים הכבדים בענייני אמונה ומוסר. את הפרקים העוסקים באהבתם של אליושה וליזה (Lise) אי-אפשר לקרוא בלי חיוך של אושר. דומה שדוסטויבסקי ריכז את כל הטוהר והתום באפיזודות המוארות העוסקות באהבתם של שני צעירים אלה. המשך…

Read Full Post »

גם אני נפלתי בפח – וקראתי את הספר שכולם קראו, אחרי שמישהו כתב שהוא "מושלם" ושמחברו הוא "סופר של סופרים". היחצנות שהספר הזה זכה לה ראויה לכל שבח. כולנו רוצים להיות בכת הסודית שקוראת ספרים לסופרים, שיודעת להעריך את מה שציבור הקוראים החמיץ מאז 1965 (אז התפרסם הספר לראשונה). עכשיו אני מצטרף למחתרת הנגדית, זו של ההפוך על הפוך – אלה שכותבים נגד סטונר.

למי אכפת – למי אכפת, לכל הרוחות, סיפור חייו המשמים של המחבר, שדומה מאוד לסיפור חייו המשעמם של סטונר? גם על זה חוזרים כולם כשהם כותבים על הספר. זה עושה אותו טוב יותר? אז מדובר בבן איכרים שגילה את הספרות, ביג דיל. מה עוד שהוא נותר בן איכרים פרובינציאלי גם כאקדמאי. המשך…

Read Full Post »

הצליבה שצולב דוסטויבסקי את איוואן פיודורוביץ' נמשכת ביתר שאת בפגישה השלישית עם סמרדיאקוב ובפגישה הדמיונית עם השד, שהוא השטן בכבודו ובעצמו, בלילה שלפני המשפט. השטן מצטט חיבור שכתב איוואן באביב שעבר בשם "המהפכה הגיאולוגית", ולפתע מתבררת לנו הקרבה של איוואן אל רסקולניקוב (מהחטא ועונשו). עד כדי כך כבדה אשמתו. המשך…

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: