Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נוטות החסד’

שני מאמרים חדשים על 'נוטות החסד', במוסף לספרות של עיתון הארץ, דרבנו אותי למלא את הבטחתי ולכתוב רשימה אחרונה על רשמי מספר זה – אחד הספרים יוצאי הדופן והגדולים שקראתי זה זמן רב.

אני מסתפק בכמה הרהורים העולים מן המילים האחרונות הסוגרות את הספר. מקסימיליאן אואה עומד בגן החיות ההרוס של ברלין, הכבוש על ידי הרוסים, ואומר: 'נוטות החסד השיגוני'. המילים האלה, שמהן גם שמו של הספר, רומזות לאורסטאה. אואה הוא בן דמותו של אורסטס, כמוהו הוא רוצח את אמו ואת בעלה השני. נוטות החסד הן אלות הזעם הרודפות אחרי הרוצח. אבל מדוע אומר זאת אואה בסיום הספר, כשנדמה שדווקא עלה בידו לחמוק מאלות הזעם? השוטרים שרדפו אחריו זמן רב מצאו שניהם את מותם, והתעודות שנלקחו מידידו-מצילו (שאותו רצח אואה מיד אחרי שזה הצילו) יבטיחו את עתידו בצרפת. אם כך, מדוע מסתיים הספר במילים 'נוטות החסד השיגוני'?

כשאואה מבקר במחנות ההשמדה, הוא שואל את עצמו אם יוכלו האנשים העוסקים בכך לחזור ולנהל חיים רגילים, נורמליים. התשובה הנרמזת ביותר ממקום אחד בספר, היא שהמהפכה הנציונל-סוציאליסטית לא התכוונה כלל לחזור לחיים נורמליים במובן המקובל. כפי שהבהיר הרייכספיהרר לקציניו בנאום המפורסם שבו פרס לפניהם את כל סודות ההשמדה, הגשרים אל העבר נשרפו כולם. ההימור הגדול לא היה רק צבאי – היכולת לכבוש ולהשתלט על העולם, לפחות על חלקיו החשובים, המשפיעים – אלא גם, ואולי בעיקר, רעיוני. הנציונל-סוציאליזם התכוון לשים קץ למוסר היהודי-הנוצרי של אירופה. ולכן העוסקים בהשמדה לא היו עתידים להתמודד עוד עם רגשות אשמה הנובעים ממסורת זו. הברבריות החדשה אמורה היתה לשים קץ לכל זה.

ואולי עניין זה עומד ביסוד השנאה הנוראה שכוונה אל היהודים. כל עוד קיים יהודי אחד, קיים המוסר היהודי (שהוא יסוד המוסר הנוצרי), שהוא אלות הנקם – נוטות החסד – הרודפות את הברברים הגרמאניים.

כאשר חרב הרייך בן אלף השנים נגדעה המהפכה הברברית, ושורפי הגשרים נאלצו לעמוד מול המוסר הישן וכלי השיפוט שלו. אואה העומד בלב החורבן מבין זאת. גם אם הוא גופו ימצא מקלט בצרפת, העולם שבו ייאלץ לחיות יהיה עדיין עולם המוסר שבו הוא ודומיו ארורים לעד. נוטות החסד השיגוהו.

Read Full Post »

לאט לאט מצטרפים קולות נוספים לפולמוס הישראלי סביב 'נוטות החסד' של ג'ונתן ליטל. מעניין היה לקרוא את מאמרו של יהודה באואר, שלא יכול היה להבין כלל את מה שניסה ליטל לעשות בספרו. באואר שייך לדור שעבורו מלחמת העולם השנייה והשואה אינן היסטוריה אלא החיים (והמתים) עצמם. למקרא דבריו נדמה היה לי שהוא זועק 'אל תגעו לי בשואה'. אבל הוא גם נותן מחמאה גדולה לליטל, כשהוא משבח את דיוק תיאוריו. ושתי ה'טעויות' הקטנות שהוא מוצא דווקא מדגישות את האמינות ההיסטורית שליטל הצליח ליצור בספרו. דבריו על העיסוק בעולמם של הרוצחים מזכירים את הערתו של קלוד לנצמן (המובאת בחוברת 'הפולמוס'), שליטל המציא את שפתם של התליינים. מבחינתו של לנצמן – ובאואר דומה לו בזה –  'התליינים אינם מדברים כלל'.

כשקוראים בספרו של ליטל אכן עולה בחדות התחושה, שהתליינים והקורבנות מאיינים זה את זה. כשם שלנצמן ובאואר מבטלים את קולם של התליינים, כך נדמה שאותם תליינים ביטלו את עולמם של הקורבנות. תיאור מחנות ההשמדה בספר מזעזע אותנו בכך שהוא מאיין את כל מה שידענו עליהם, כלומר את כל סיפורי הקורבנות.

ליטל מראה בצורה נפלאה את הטירוף שבאובססיית הרצח הנאצית. ככל שהמלחמה נמשכת מתדלדלות עתודות כוח האדם של גרמניה, ולמרות שרבים מבינים שמדיניות ההרעבה וההשמדה מונעת מהם לנצל את האסירים לטובת המאמץ המלחמתי, אין בכוחו של מנגנון הרייך 'לשנות פזה' ולהשתמש בכוח האדם במקום לחסלו. לכך קשור כמובן גם הפחד, שתנאים טובים יותר יאפשרו התארגנות רבת כוח ומרידות אסירים שקשה יהיה להתמודד אתן.

זה קשור לשאלה רחבה יותר, הנוגעת ל'רייך בן אלף השנים'. ליטל מראה בבהירות רבה כיצד מלכתחילה הכיבושים הגרמניים אינם בונים אימפריה. הנאצים אינם מצליחים לנצל את משאבי הארצות הכבושות, מלבד חמס קצר ראות. והזלזול המוחלט שלהם בעמים שהם כובשים (יש ביניהם כאלה שמציעים 'לדלל' את האוכלוסיה בפולין, ו'לטפל' בפולנים כמו ביהודים) איננו מאפשר כמעט את גיוסם ואת שיתופם.

תחילה חשבתי שאי-הבנתו של באואר קשורה לפער הדורי. ליטל שייך לדור אחר, הוא נולד שנים רבות אחרי שהסתיימו האירועים עליהם הוא כותב. אבל אז קראתי את מאמרה של שולמית וולקוב, וראיתי שישנם היסטוריונים מבוגרים שדווקא מייחלים למבטו הרענן של סופר, המשוחרר מקבעונות המחקר ההיסטורי.

והערה לסיום (עוד תבוא רשימה נוספת ואחרונה שלי על הספר). הספר נכתב במבנה של סוויטה מוסיקלית ברוקית. פרקיו נושאים את שמות הריקודים המרכיבים את הסוויטה, וליטל מבקש בפנייתו למתרגמים (המובאת בחוברת 'הפולמוס') שישמרו על הטון הנכון. בהסבירו את בקשתו זו הוא משתמש בשפה מוסיקלית לחלוטין: 'אין לחשוב כאן במונחים של סגנון, של דקדוק, של משלבי שפה, אלא דווקא במונחים של טון (pitch). את הטון הזה עליכם למצוא ולא להרפות ממנו לאורך כל התרגום; הוא כעין מפתח (בסולם מינורי, כמובן) המשותף לכל הקטעים השונים המרכיבים את הסוויטה הזו'.

Read Full Post »

בינתיים, עד שאוכל להעלות תמונות לאתר שלי, אני מבלה עוד כמה שעות עם מקסימיליאן אואה, שכבר הועלה לדרגת שטורמבאנפיהרר, ועתה הוא מצטרף לערב תרבותי בביתו של אוברשטורמבאנפיהרר אייכמן. אייכמן של ג'ונתן ליטל שונה מאוד מהדמות שהצטיירה בישראל בעקבות "משפט אייכמן", וליטל גם טורח לבטל מכול וכול (ובצדק) את התאוריה המוזרה של ארנדט על "הבנאליות של הרוע".

כאן אייכמן הוא פקיד חרוץ ואפור למדי, בעל יכולות אדמיניסטרטיביות מרשימות אבל חשיבה מופשטת מוגבלת. הוא אכול רגשי נחיתות כלפי בני המעמדות הגבוהים, בשל השכלתו הפגומה ובשל צרות אופקיו, ונדמה שהוא מודע למגבלותיו. לכן מפתיע לשמוע שהוא מסוגל לנגן כינור שני ברביעיות של ברהמס בלי לטעות פעם אחת (אך גם בלי לגלות כישרון פרשני כלשהו), ואשתו מסוגלת – בין בישול ארוחה להשכבת הילדים – לנגן את תפקיד הוויולה באותן רביעיות. וכן הוא שוקד על קריאת "ביקורת התבונה המעשית" של קאנט.

אייכמן מתלבט כיצד המעשים שהוא מעורב בהם (ושלם אתם) עולים בקנה אחד עם הצו הקטגורי של קאנט ("עשה מעשיך כאילו יהיה הכלל המעשי של פעולתך, על ידי רצונך, לחוק טבע כללי"). הרי אין הוא רוצה שהאנשים שבהם הוא מטפל (אמנם רק משולחן משרדו בברלין) ינהגו בו (אם יעלה הדבר בידם) בדרך שהוא נוהג בהם.

אואה המשכיל בא לעזרתו, ומראה לו שהחוק הכללי הוא הפולק, כלומר דבר הפיהרר שהוא נציג הפולק. ועל כן את הצו הקאנטיאני יש להבין כפעולה של רצון חופשי המזדהה עם הרצון הכללי של הפולק, כלומר עם פקודת הפיהרר. "להיות עבד זה להיות חופשי", אומר אואה, ואנו נזכרים בשפינוזה. אלא שכאן לא מדובר בהיענות לחוק הטבע אלא בהזדהות עם המפלצת הרעיונית – הפולק.

בשיאו של הדיון מפרש אואה, בעקבות הוגים אחרים של המשפט החוקתי הנאצי, את הציווי הקאנטיאני כך: "פעל כך שהפיהרר, אילו היה יודע על פעולתך, היה מסכים אתה".

המשפט הזה אינו מניח לי, משום שהוא אינו מסתפק בהיענות לרוע אלא מזמין "רוע יצירתי". הבנאליות של הרוע נראית תמימה ליד זה.

Read Full Post »

"עליכם לעמוד בפיתוי להיות אנושיים."

(שטנדרטנפיהרר בלובל מסכם את דבריו, אחרי שהעביר לקציניו את הפקודה להרוג ממחר את כל היהודים באזור ז'יטומיר – לא רק את הגברים אלא גם את הנשים ואת הילדים. מתוך "נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל, בתרגום ניר רצ'קובסקי, עמ' 106)

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: