עד היום שתקתי והתבוננתי קצת בעגמומיות על הדיבור הנלהב – ברשימות – נגד המלחמה. מובן שאני מזדהה עם הדיבור הזה וגם חתמתי על עצומה אחת שחלפה בו, אבל אני לא מוצא בו טעם רב. אם כבר לדבר, מוטב לעשות זאת בגוב האריות, בין שוחרי המלחמה, כפי שעשה ינאי ישראלי בוואלה.
אין הרבה טעם בדיבור אל המשוכנעים, בתוך סביבה שטופחת לך על השכם. ובכלל השאלה בעיני אינה כמה יפה אתה מדבר נגד דברים נוראים שמתחוללים בעולם, אלא מה תהיה מוכן לעשות – ולשלם עליו מחיר – כדי לנסות לעצור את העוול ואת האיוולת. מהבחינה הזו, הרשימה הראשונה ברשימות נגד המלחמה, היא זו של עידן, ובתנאי שהיא תגיע גם לקהלים רחבים יותר מקוראי רשימות.
מכיוון שרק לדוגמה אישית (עידן ישב פעמים בכלא הצבאי בגלל עמדותיו) יש כוח ותוקף ברגעים כאלה, אספר על המעט שעשיתי אני. בימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה ישבנו כמה טייסי מילואים בבסיס רמון וגלגלנו בינינו את הרעיון לשלוח חזרה לראש הממשלה, מנחם בגין, את אותות המלחמה שקיבלנו בצירוף מכתב קצר: "לא, תודה. שמור את האותות לעצמך". בסופו של דבר לא עשינו זאת, אבל אני סירבתי בהפגנתיות לטוס למטווח שפתח חיל האוויר בלבנון, ומפקד הטייסת, בן קיבוץ כמוני וחברי לקורס הטייס, הודיע לי שאין לו בררה אלא לקרקע אותי. הוא שלח אותי לשיחה אצל מפקד הבסיס, אביעם סלע, וזה שלח אותי לקריה, למפקד להק אוויר, יעקב טרנר.
עם טרנר היו לי שתי שיחות סוריאליסטיות. באותה תקופה הייתי תלמיד לתואר שני בפילוסופיה ולימדתי לוגיקה באוניברסיטת תל אביב. טרנר פנה אל ההיגיון שלי, הוא דרש ממני שאסביר לו מדוע שייח מוניס (שעליה יושבת אוניברסיטת תל אביב) כן – ושכם או צידון לא. "מה ההיגיון בעמדה שלך?", הוא שאל. אמרתי, "אין בה היגיון". "מה??", הוא היה המום, "מה זאת אומרת, אין בה היגיון? אתה רוצה לומר לי שאתה פועל באופן לא הגיוני?". "בדיוק", השבתי, "זה לא עניין הגיוני". "תשמע", הוא אמר לי, "אף פעם לא פגשתי טייס שמכריז שהוא פועל בלי היגיון. מה אתה מלמד שם באוניברסיטה? מה מלמדים אותך?". "אני חושב", אמרתי, "שאת העמדה שלי ניתן להסביר טוב יותר בעזרת הקש ששבר את גב הגמל. יש גבול עד כמה אפשר למתוח את הפער בין מה שאתה חושב ובין מה שאתה נדרש לעשות, בין מה שאתה מאמין בו ובין עוצמת הפעולה שלך נגד זה. ואני הגעתי לגבול הזה. לא ההיגיון עצר אותי בנקודה הזו, משהו נמתח יותר מדי עד שנשבר". "אתה מתפלסף", הוא אמר, "ואם אתה לא מוכן לדבר בהיגיון, אין לנו יותר על מה לדבר".
וכך הגעתי לשיחה עם מפקד חיל האוויר, עמוס לפידות. מיד בתחילת השיחה אמרתי לו שמבחינתי המחאה הושלמה ברגע שהגעתי אליו לשיחה, ואני מוכן לחזור לטייסת ולבצע כל פקודה שאקבל. לפידות החליף מבט מהיר עם המזכיר, שהחל לרשום במהירות משהו ביומן הגדול שלו, ואז נשען לאחור בכורסה והמתין רגע. אחר כך רכן קדימה, צמצם מעט את עיניו ואמר, "או-קיי, בסדר, מבחינתי זה סגור ברגע שחזרת בך". הוא המתין שתי שניות והמשיך, "אבל תגיד לי, פעם אחת החלטת על דעת עצמך שלפקודה מסוימת אתה מסרב. האם אתה חושב שזה יכול לחזור בשנית?". הבנתי היטב את משמעות הדברים, ובכל זאת לא יכולתי לענות אחרת. "כן, זה יכול לחזור", אמרתי. הבנתי שכבר לא אשוב לטוס בחיל האוויר.
שנים אחרי זה פנה אלי יונתן שפירא ושאל אותי אם אהיה מוכן לצרף את חתימתי למכתב הטייסים, השאר הוא היסטוריה. הנה מכתב הטייסים, הוא רלוונטי גם היום:
אנו, טייסי חיל האוויר במילואים שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית נכונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה.
אנו, טייסים ותיקים וטייסים פעילים כאחד, ששרתנו ושעודנו משרתים את מדינת ישראל במשך שבועות ארוכים בכל שנה, מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים.
אנחנו, שחונכנו לאהוב את מדינת ישראל ולתרום למפעל הציונות, מסרבים לקחת חלק בתקיפות חייל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית.
אנחנו, שצבא ההגנה לישראל וחיל האוויר הם חלק בלתי נפרד מאתנו, מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע.
פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות והינן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה.
המשך הכיבוש פוגע אנושות בביטחונה של מדינת ישראל ובחוסנה המוסרי.
אנו שמשרתים כטייסים פעילים – לוחמים, מובילים, ומדריכי דור הטייסים הבא – מצהירים בזאת כי נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה להגנתה של מדינת ישראל.
ראו גם קורס טייס 1971
Read Full Post »
