Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מחאה’

(מקור התמונה: מעריב)

האלימות המשטרתית שהופעלה בסוף השבוע האחרון נגד המחאה החברתית נועדה לצבוע את המחאה באדום. באדום של דם ובאדום פוליטי של שמאל קיצוני. לכאורה פרץ האלימות היה תמוה. הוא השיג תוצאה הפוכה למקווה – הוא הפך את דפני ליף לקדושה המעונה של המחאה, וגל הזעם שהתגלגל בעקבות רמיסתה בין רגלי השוטרים הוציא אלפים לרחובות, חמים ונכונים למעללים שעד יום קודם לכן לא שוערו. לכאורה הפיחה המשטרה חיים חדשים במחאה המקרטעת, ואפשר אפילו לומר שהתגובה הספונטנית לאלימות המשטרה הולידה את המחאה החדשה של קיץ 2012. אלא מה, המשטרה, והיד הנעלמה ששלחה אותה להכות במחאה ולשבור אותה, ידעו היטב שכך יהיה. ואף על פי כן, למרות ליבוי המחאה, ייתכן שמהלכם יצליח. מהו המהלך הזה? צביעת המחאה באדום. ראשית – הדם. מהיום המחאה היא גם ידיים שבורות ואף מדמם וגב חבול וסימנים כחולים ומעצרים ומעצרים ומעצרים. זה כבר לא מקום להביא אליו תינוקות. לא מקום לחנונים ולילדים טובים שלא רוצים להסתבך. מטרת המהלך היתה להפוך את המחאה לאזור אלים, לחוויה אלימה. להרחיק משם את כל מי שמחשיב את עצמו לאזרח מהוגן שומר חוק. המחאה היא שטח הפקר, אזור אדום של דם. שנית – הצבע הפוליטי. עם האלימות מגיעה גם התווית הפוליטית: זה שמאל קיצוני. אנרכיסטים. פורעי חוק. עובדה – היכן שהם נמצאים שם יש אלימות. כך מרחיקים שוב את כל האזרחים המהוגנים. אלה שפוחדים שתודבק על מצחם התווית של שמאל קיצוני אדום.

Read Full Post »

דפני ליף. תמונת המעצר (המקור: הארץ)

מה שקרה היום בשדרות רוטשילד הוא שהשלטון החל לפעול נגד אזרחי המדינה בשיטות של כנופיית תג מחיר. כשם שכנופיות אלו מפעילות אלימות מדודה, האמורה להיות שקולה ל"פגיעה" שפגעו בהן – כלומר, כאשר הן נדרשות לשלם את מחיר ההתנהלות על פי החוק או את מחיר החריגה מהחוק – כך נוהג היום השלטון נגד האזרחים המנסים לממש את זכויות האזרח שלהם. המשטרה נשלחה לשדרות רוטשילד לגבות מחיר עבור המחאה. שוב פועלים הפורעים נגד אזרחים שומרי חוק, אלא שעכשיו הפורעים הם נציגי החוק. אין יותר מחאה דה-לוקס, מכריז השלטון של ביבי. מהיום נגבה מחיר מכל מי שיעז לממש את זכותו האזרחית ויצא למחות. כשלמחאה אין מחיר – יוצאים לרחובות גם חצי מיליון אזרחים. מהיום נקבע תג מחיר למחאה – מכות רצח ומעצר. מי שמחפש הצדקות לאלימות הזאת, וגם מי שמשתומם עליה, כולם צריכים להבין שהיא לא קשורה כלל להתנהגות המפגינים ברחובות. תג המחיר נקבע מראש בלשכות השלטון שאימצו שיטות של כנופיות פורעים. לפני שזומנו הפעילים ל"שיחות" במשטרה, לפני שהחלו הטלפונים המטרידים למנהיגי המחאה, לפני המעצרים היום בשדרה – כבר נקבע באותן לשכות תג המחיר עבור כל אקט של מימוש זכות אזרחית. עכשיו מתגלגלת ברחובות הפעולה האלימה של תג מחיר.

Read Full Post »

תחילה הופיעה הכתבה שפירטה את עלילות המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית. כלומר, כיצד מצאו המשפטנים החרוצים דרכים להכשרה משפטית של מעשים כגון הפצצת מסדר הסיום של קורס השוטרים, וכן הריגת מאות אזרחים בפעולות רבות אחרות (הכשרה או לא הכשרה, כל זה עוד יעמוד למבחן משפטי בינלאומי, כך יש לקוות). על הלוגיקה הנפתלת שאפשרה לפרקליטים הצבאיים "להכשיר" שרצים כאלה כבר נכתבו דברי חידודין, ואין טעם להוסיף.

ואז התברר שאל"מ פנינה שרביט-ברוך, מפקדת המחלקה לדין בינלאומי, עומדת להתמנות כמרצה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עיתון הארץ יצא נגד המינוי במאמר מערכת, ומרצים באוניברסיטה קראו למנוע את המינוי. גדעון לוי כתב היום שיש חשש שהמינוי פסול, ושתלמידיה של שרביט-ברוך ילמדו כיצד לשתוק (מול הרג אזרחים) וכיצד להכשיר (פשעים). לעומתו הזדרזה נעמה כרמי להכריז שעמדת המרצים נגד המינוי היא סטליניזם ומקארתיזם. והצטרף אליה היום שלמה אבינרי, שכינה אף הוא את קריאת המרצים נגד המינוי מקארתיזם, והוסיף (כמו כרמי) שהמרצים מן השמאל הם צבועים בפעולתם נגד מינויה של שרביט-ברוך, משום שהם רודפים את מי שדעתו שונה מדעתם אך צועקים לשמים כשרודפים אותם באותו אופן.

עמדתם של כרמי ואבינרי נראית לכאורה שקולה. הם אנשי שמאל מתונים הנרתעים מכל קיצוניות ורדיפה, המאפיינות את הקצוות הפוליטיים. אלא ששניהם מתעלמים משני דברים.

ראשית, כפי שמציין גדעון לוי, "לא מדובר בדעותיה של הקולונלית-המשפטנית, כפי שטוענים ראשי הפקולטה בדמגוגיות, אלא במעשיה – קיים חשש, כי היא שותפה לביצוע פשעי מלחמה ובשל כך היא פסולה להוראה". כשייחקרו יום אחד פשעי המלחמה שבוצעו לאחרונה בעזה, ייתכן שהפרקליטה תמצא את עצמה על ספסל הנאשמים. בהחלטותיה ובאישורים שהיא סיפקה לצבא, היא שותפה מלאה לפשעים שבוצעו, שותפה בכירה ביותר. חיים גנז הבהיר, במכתב שכתב לדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שהפרקליטה "פירשה עבור הצבא את דיני המלחמה לצורך יישומם במלחמת עזה האחרונה באופן שהכשיר ביצועם של מעשים החשודים כפשעי מלחמה". ופעולתה זו היתה "משפטנות טריק המכשירה הרג המוני למדי של חפים מפשע". כלומר, לא מדובר כלל וכלל ברדיפה בשל דעות אלא בהערכת מעשיה של פרקליטה בכירה, שיש חשש כבד שסיעו להתרחשותם של פשעי מלחמה.

שנית, וזה אולי העיקר המוציא את העוקץ מזעקות השבר של כרמי ואבינרי, באיזו רדיפה מדובר כאן? מי הם הרודפים? לרדוף יכול רק מי שבידו הכוח. מיד אחרי שהתפרסמה מחאת המרצים, כינה אותם ראש הממשלה "כמה צדקנים, מתחסדים וצבועים", והזדרז להזהיר כי מוסדות אקדמיים שלא יקבלו מרצים על רקע זה "לא יקבלו את תמיכתה של מדינת ישראל". הנה לכם מי שבאמת יכול לרדוף ואף מאיים שיעשה כך. כי מה כוחם של קומץ המרצים, מלבד האמת שבלב הנחמץ מול גל הלאומנות הרצחנית השוטף אותנו? האם מפניהם צריך לפחוד כך, ולצעוק מיד "מקארתיזם"? ראו את תגובת השלטון. ממנה צריך לפחוד.

Read Full Post »

גם היום עמדנו בצומת כפר קרע – למען שכנות טובה וחיים של שלום

Read Full Post »

נוכחות שקטה (2)

גם היום עמדנו ליד צומת כפר קרע, ערבים ויהודים בשרשרת אנושית אחת (היו יותר מ-300 נוכחים). נעמוד שם גם בשבוע הבא משעה 12:30 עד 13:30 (כולכם מוזמנים להצטרף).

מעיתוני סוף השבוע

שני דברים שצדו את עיניי.

הראשון – מרדכי קרמניצר על היועץ המשפטי (מוסף הארץ):

אם יש דבר יותר מפחיד מזה שמזוז נשאר איתנו, זה שהממשלה הזאת היתה ממנה יועץ משפטי חדש. תחשוב איזה סוג של יועץ משפטי לממשלה היו ממנים אולמרט ופרידמן. זה כל כך מפחיד שעדיף שמזוז יישאר על כנו.

השני – מאיר ויזלטיר מדבר על הזמן (מוסף 7 לילות של ידיעות):

עשיתי הרבה דברים מאוחר, ולא מספיק, וביזבזתי זמן בנדיבות רבה מאוד. כי בניגוד לכל מיני אמנים ששום דבר לא מעניין אותם חוץ מהאמנות שלהם, אני רציתי גם לחיות. שזו טיפשות גדולה, כי לחיות זה מבזבז המון זמן.

Read Full Post »

המלחמה בעזה נמשכת כבר שבועיים. יותר מ-800 פלסטינים נהרגו, מחציתם אזרחים. מרבית הנפגעים הם מהפצצות חיל האוויר. כבר כתבתי על המלחמה כאן, ועל אחריותם של הטייסים כתבתי גם כאן. בינתיים היו גם מעט פעולות מחאה שכוונו אל הטייסים. משמרות מחאה עמדו גם הבוקר (11 בינואר 2009) בכניסה לשדה דב, ועוד משמרות יעמדו שם גם מחר בבוקר.

אפילו עיתון 'הארץ' התעורר הבוקר וכתב על המכה הכבדה בכנף. הנה משפט מתוך הדברים העגומים שנכתבו שם:

'אם לפני כמה שנים הזדעק הציבור מהפצצה של בית אחד בעזה ומכך שהרמטכ"ל לשעבר, הטייס דן חלוץ, הסביר כי "הוא מרגיש מכה קלה בכנף" כאשר הוא מטיל פצצה על בית, היום הוא מגיב באדישות ואפילו בשביעות רצון על הפגיעה בפלשתינאים'.

אחד הדברים שקרו לנו (על מה שקרה לפלסטינים בעזה איני מעז לומר דבר) במלחמה הזו, הוא שהוסרה מפנינו המסכה, ורבים בתוכנו אומרים בגלוי (ולעתים גם בחיוך) שהם שמחים על אסונם של הפלסטינים, וככל שמספר ההרוגים שם עולה כך טוב יותר. וכדאי להוסיף, שהכתבות ה'מאוזנות' כביכול על שדרות ועזה וכולי, הן היום – מול המתרחש בעזה ומספר הנפגעים האזרחים שם – צביעות מזעזעת.

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על השאלה המטרידה: מדוע אין סיכוי שיקומו היום טייסים הנשלחים לבצע את ההרג הזה ויאמרו, עד כאן! לא לזה אומנו אלא להגנה על מדינת ישראל. אל תעשו מאתנו פושעי מלחמה! זה לא יקרה משום שהטייסים של היום ידעו מלכתחילה, עם גיוסם, שאלה יהיו משימותיהם. עלינו לזכור שדור הטייסים החדש התגייס אחרי פרשת המכה הקלה בכנף (בשנת 2002, ובניגוד למה שכתב 'הארץ' לא היה מדובר שם על 'הפצצה של בית אחד' אלא על הרג של 14 אזרחים, חלקם ילדים). יש להניח שהם למדו, בין היתר מפרשה זו ומסירובו של בג"ץ להעניש את האחראים לה, וכן מקידומו של גיבור הפרשה לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל – שגם משימות כאלה הן בין הדברים שמצפים מהם לעשות. הם לא הופתעו מהפקודות של 'עופרת יצוקה', ולכן לא צפוי שהם ינקטו צעדי מחאה.

Read Full Post »

תמונות מההתכנסות השקטה בוואדי ערה,  ליד כפר קרע,  שבת 10 בינואר 12:30–13:30.

מתוך דף ההסבר של הקבוצה:

אנו מוחים בנוכחותנו השקטה על אלימות, סבל ושכול באשר הם.
אנו מוחים על הפחד שמנסים לזרוע בליבנו.
אנו מוחים על הפגיעה במרקם החיים המשותף אותו אנחנו מנסים לברוא כאן.
אנו מוחים על שימוש ציני בשפה, בשמנו, בדתנו ובאמונותינו לצרכים פוליטיים.

עמדנו בשקט, ערבים ויהודים, לבושים בלבן ושחור, מחזיקים ענפי זית. מכוניות האטו ואנשים הביטו בנו. חלקם צפרו – לעידוד או להתנגדות. חמש ניידות משטרה. הכול היה שקט. בתום שעה התפזרנו.

ראו עוד פרטים אצל אביב טטרסקי

Read Full Post »

עד היום שתקתי והתבוננתי קצת בעגמומיות על הדיבור הנלהב – ברשימות – נגד המלחמה. מובן שאני מזדהה עם הדיבור הזה וגם חתמתי על עצומה אחת שחלפה בו, אבל אני לא מוצא בו טעם רב. אם כבר לדבר, מוטב לעשות זאת בגוב האריות, בין שוחרי המלחמה, כפי שעשה ינאי ישראלי בוואלה.

אין הרבה טעם בדיבור אל המשוכנעים, בתוך סביבה שטופחת לך על השכם. ובכלל השאלה בעיני אינה כמה יפה אתה מדבר נגד דברים נוראים שמתחוללים בעולם, אלא מה תהיה מוכן לעשות – ולשלם עליו מחיר – כדי לנסות לעצור את העוול ואת האיוולת. מהבחינה הזו, הרשימה הראשונה ברשימות נגד המלחמה, היא זו של עידן, ובתנאי שהיא תגיע גם לקהלים רחבים יותר מקוראי רשימות.

מכיוון שרק לדוגמה אישית (עידן ישב פעמים בכלא הצבאי בגלל עמדותיו) יש כוח ותוקף ברגעים כאלה, אספר על המעט שעשיתי אני. בימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה ישבנו כמה טייסי מילואים בבסיס רמון וגלגלנו בינינו את הרעיון לשלוח חזרה לראש הממשלה, מנחם בגין, את אותות המלחמה שקיבלנו בצירוף מכתב קצר: "לא, תודה. שמור את האותות לעצמך". בסופו של דבר לא עשינו זאת, אבל אני סירבתי בהפגנתיות לטוס למטווח שפתח חיל האוויר בלבנון, ומפקד הטייסת, בן קיבוץ כמוני וחברי לקורס הטייס, הודיע לי שאין לו בררה אלא לקרקע אותי. הוא שלח אותי לשיחה אצל מפקד הבסיס, אביעם סלע, וזה שלח אותי לקריה, למפקד להק אוויר, יעקב טרנר.

עם טרנר היו לי שתי שיחות סוריאליסטיות. באותה תקופה הייתי תלמיד לתואר שני בפילוסופיה ולימדתי לוגיקה באוניברסיטת תל אביב. טרנר פנה אל ההיגיון שלי, הוא דרש ממני שאסביר לו מדוע שייח מוניס (שעליה יושבת אוניברסיטת תל אביב) כן – ושכם או צידון לא. "מה ההיגיון בעמדה שלך?", הוא שאל. אמרתי, "אין בה היגיון". "מה??", הוא היה המום, "מה זאת אומרת, אין בה היגיון? אתה רוצה לומר לי שאתה פועל באופן לא הגיוני?". "בדיוק", השבתי, "זה לא עניין הגיוני". "תשמע", הוא אמר לי, "אף פעם לא פגשתי טייס שמכריז שהוא פועל בלי היגיון. מה אתה מלמד שם באוניברסיטה? מה מלמדים אותך?". "אני חושב", אמרתי, "שאת העמדה שלי ניתן להסביר טוב יותר בעזרת הקש ששבר את גב הגמל. יש גבול עד כמה אפשר למתוח את הפער בין מה שאתה חושב ובין מה שאתה נדרש לעשות, בין מה שאתה מאמין בו ובין עוצמת הפעולה שלך נגד זה. ואני הגעתי לגבול הזה. לא ההיגיון עצר אותי בנקודה הזו, משהו נמתח יותר מדי עד שנשבר". "אתה מתפלסף", הוא אמר, "ואם אתה לא מוכן לדבר בהיגיון, אין לנו יותר על מה לדבר".

וכך הגעתי לשיחה עם מפקד חיל האוויר, עמוס לפידות. מיד בתחילת השיחה אמרתי לו שמבחינתי המחאה הושלמה ברגע שהגעתי אליו לשיחה, ואני מוכן לחזור לטייסת ולבצע כל פקודה שאקבל. לפידות החליף מבט מהיר עם המזכיר, שהחל לרשום במהירות משהו ביומן הגדול שלו, ואז נשען לאחור בכורסה והמתין רגע. אחר כך רכן קדימה, צמצם מעט את עיניו ואמר, "או-קיי, בסדר, מבחינתי זה סגור ברגע שחזרת בך". הוא המתין שתי שניות והמשיך, "אבל תגיד לי, פעם אחת החלטת על דעת עצמך שלפקודה מסוימת אתה מסרב. האם אתה חושב שזה יכול לחזור בשנית?". הבנתי היטב את משמעות הדברים, ובכל זאת לא יכולתי לענות אחרת. "כן, זה יכול לחזור", אמרתי. הבנתי שכבר לא אשוב לטוס בחיל האוויר.

שנים אחרי זה פנה אלי יונתן שפירא ושאל אותי אם אהיה מוכן לצרף את חתימתי למכתב הטייסים, השאר הוא היסטוריה. הנה מכתב הטייסים, הוא רלוונטי גם היום:

אנו, טייסי חיל האוויר במילואים שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה והנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית נכונים לבצע כל משימה, קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה.

אנו, טייסים ותיקים וטייסים פעילים כאחד, ששרתנו ושעודנו משרתים את  מדינת ישראל במשך שבועות ארוכים בכל שנה, מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים.

אנחנו, שחונכנו לאהוב את מדינת ישראל ולתרום למפעל הציונות, מסרבים לקחת חלק בתקיפות חייל האוויר במרכזי אוכלוסייה אזרחית.

אנחנו, שצבא ההגנה לישראל וחיל האוויר הם חלק בלתי נפרד מאתנו, מסרבים להמשיך ולפגוע באזרחים חפים מפשע.

פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות והינן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה.

המשך הכיבוש פוגע אנושות בביטחונה של מדינת ישראל ובחוסנה המוסרי.

אנו שמשרתים כטייסים פעילים – לוחמים, מובילים, ומדריכי דור הטייסים הבא – מצהירים בזאת כי נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה להגנתה של מדינת ישראל.

ראו גם קורס טייס 1971

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: