
(מקור התמונה: מעריב)
האלימות המשטרתית שהופעלה בסוף השבוע האחרון נגד המחאה החברתית נועדה לצבוע את המחאה באדום. באדום של דם ובאדום פוליטי של שמאל קיצוני. לכאורה פרץ האלימות היה תמוה. הוא השיג תוצאה הפוכה למקווה – הוא הפך את דפני ליף לקדושה המעונה של המחאה, וגל הזעם שהתגלגל בעקבות רמיסתה בין רגלי השוטרים הוציא אלפים לרחובות, חמים ונכונים למעללים שעד יום קודם לכן לא שוערו. לכאורה הפיחה המשטרה חיים חדשים במחאה המקרטעת, ואפשר אפילו לומר שהתגובה הספונטנית לאלימות המשטרה הולידה את המחאה החדשה של קיץ 2012. אלא מה, המשטרה, והיד הנעלמה ששלחה אותה להכות במחאה ולשבור אותה, ידעו היטב שכך יהיה. ואף על פי כן, למרות ליבוי המחאה, ייתכן שמהלכם יצליח. מהו המהלך הזה? צביעת המחאה באדום. ראשית – הדם. מהיום המחאה היא גם ידיים שבורות ואף מדמם וגב חבול וסימנים כחולים ומעצרים ומעצרים ומעצרים. זה כבר לא מקום להביא אליו תינוקות. לא מקום לחנונים ולילדים טובים שלא רוצים להסתבך. מטרת המהלך היתה להפוך את המחאה לאזור אלים, לחוויה אלימה. להרחיק משם את כל מי שמחשיב את עצמו לאזרח מהוגן שומר חוק. המחאה היא שטח הפקר, אזור אדום של דם. שנית – הצבע הפוליטי. עם האלימות מגיעה גם התווית הפוליטית: זה שמאל קיצוני. אנרכיסטים. פורעי חוק. עובדה – היכן שהם נמצאים שם יש אלימות. כך מרחיקים שוב את כל האזרחים המהוגנים. אלה שפוחדים שתודבק על מצחם התווית של שמאל קיצוני אדום.