Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יהדות’

url

במדריך הקצר לעורך הסדר כתבתי שהפיוט הפותח במילים "כמה מעלות טובות למקום עלינו", שבו אנו אומרים "דיינו" על כל המעלות שבהן זיכה אותנו האל, ציינתי כמה טעמים לכך שישנן דווקא ט"ו מעלות, ואחד הטעמים הוא כנגד ט"ו סימני הסדר.

וכאן אפרט מעט כיצד סימני הסדר מכוונים כנגד המעלות, לפי "סדר ליל פסח" של אליהו כי טוב.

קדש             הוציאנו ממצרים              משום שנאמר "קדש לי כל בכור" (שמות יג) ליד "זכור את היום הזה

.                                                     אשר יצאתם ממצרים".

ורחץ            עשה בהם שפטים            משום "והוצאתי… ובשפטים גדולים" (שמות ז).

כרפס            עשה באלוהיהם

יחץ               הרג את בכוריהם            שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (שמות יב).

מגיד              נתן לנו את ממונם

רחצה            קרע לנו את הים               ונאמר "ישובו המים על מצרים" (שמות יד).

מוציא            העבירנו בתוכו בחרבה

מצה               שקע צרינו בתוכו            כדרך שהמים שוקעים בקמח שנוטלים ממנו למצה.

מרור              סיפק צרכינו במדבר

כורך              האכילנו מן המן               שכך היה המן מכורך בשכבת הטל תחתיו ובשכבת הטל שמעליו.

שולחן עורך    נתן לנו את התורה            כי התורה היא שעורכת את שולחנם של ישראל.

צפון               נתן לנו את השבת            כי השבת היא חמדה גנוזה וצפונה לה'.

ברך               קרבנו אל הר סיני

הלל                הכניסנו לארץ ישראל      "הללי אלוהיך ציון".

נרצה             בנה לנו את בית הבחירה   שם הקרבנו קרבנות ונרצה לנו לכפר.

.

Read Full Post »

.

תתננו לשם ולתהילה

תשיבנו אל החבל ואל הנחלה

תרוממנו למעלה למעלה

תקבצנו לבית התפילה

תציבנו כעץ על פלגי מים שתולה

תפדנו מכל נגע ומחלה

תעטרנו באהבה כלולה

תשׂמחנו בבית התפילה

תנהלנו על מי מנוחות סלה

תמלאנו חכמה ושכלה

תלבישנו עוז וגדולה

תכתירנו בכתר כלולה

תישרנו באורח סלולה

תטענו ביושר מסילה

תחננו ברחמים ובחמלה

תזכירנו במי זאת עולה

תושיענו לקץ הגאולה

תהדרנו בזיו המולה

תדביקנו כאזור חתולה

תגדלנו ביד הגדולה

תביאנו לביתך ברינה וצהלה

תאמצנו ברווח והצלה.

.

מתוך סידור התפילה. הפיוט מיוחס לאלעזר הקליר

.

Read Full Post »

יעקב שטיינהרט: יונה הנביא

הנביא יונה זכה שבכל יום כיפורים מסופר סיפורו מחדש. ספר יונה כולו – שלושה עמודים – נקרא בבית הכנסת ביום הכיפורים בתפילת מנחה. מדוע נקרא ספר יונה ביום הכיפורים? יש אומרים שהסיבה היא התשובה שעשו תושבי נינוה ברגע האחרון, אחרי שיונה קרא על העיר: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אנשי נינוה צמו ולבשו שקים וקראו לאלוהים ושבו מדרכם הרעה, ואלוהים קיבל את תשובתם וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם – ולא עשה. כמו אנשי נינוה גם אנו עומדים בבית הכנסת במחצית היום לפני שנחתמים הספרים בשמים, ועוד פתוחה הדרך לתשובה ולהצלה. ויש אומרים שלא תשובת אנשי נינוה היא העיקר אלא תשובתו של האלוהים, שביקש להחריב עיר על יושביה – יותר ממאה ועשרים אלף נפש – וחזר בו ולא עשה כן.

כך או כך – בין שהעיקר הוא בתשובתם של אנשי נינוה ובין שהעיקר הוא בתשובתו של אלוהים – מה מקומו של יונה בכל זה? ספר יונה אכן מדבר על השתנות האל מאל נקמות לאל הרחמים, אך עיקרו הוא המאבק בין יונה ובין אלוהים, מאבק המסתיים בהשפלתו של יונה. המשך…

Read Full Post »

.

תפילות יום הכיפורים גדושות בביטויים של הקטנת האדם והנמכתו מול האל הגדול והעצום.

מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו… ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ…

******************************

גם השנה הוזמנתי ל"סעודה רוחנית" בערב יום הכיפורים ומשום מה נבחר כנושא לסעודה פסוק מפרשת "כי תבוא", וליתר דיוק מפרק כו שבו נפתחת הפרשה. הפסוק שנבחר, פסוק טז – "היום הזה אלוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" – לא דיבר אל לבי. פתחתי את הפרשה וקראתי בה, ומיד קפץ לעיני צמד הפסוקים שבאים מיד אחרי הפסוק שנבחר, פסוקים יז-יח.

את ה’ האמרת היום, להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו.

וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך לשמור כל מצוותיו.

את ה’ האמרת… וה’ האמירך. כאן עצרתי מיד. הרי יש כאן סימטריה מושלמת. לא עוד בני אדם המדמים עצמם לעפר ואפר מול בורא עולם, אלא שתי ישויות שוות הבאות בברית ומחזקות זו את זו. האדם מגדיל ומרומם את האל, והאל מגדיל את האדם והופכו לעם סגולה. מכאן התחלתי להתגלגל בחיפושי אחר פירושים לביטוי זה. רש"י מתקשה ומכריז שלמילים אלו (האמרת, האמירך) "אין עד מוכיח במקרא", כלומר אין מקבילות שיכולות לשפוך אור ולפרש את הסתום. מפרשים מסורתיים אחרים, שנבהלו מהסימטריה, ממהרים לבטלה תוך אינוס הטקסט. יש מהם שמפרשים את המילה כנגזרת מהמילה אמר, כלומר היום אמרת שה’ הוא אלוהיך וגומר. המשך…

Read Full Post »

אני מביא כאן ציטוטים מובחרים וכמה רשימות שכתבתי לאורך השנים ועניינן נוגע ביום הכיפורים.

.

השפלתו של הנביא יונה

על האל הזקוק לאדם

סיפור לערב יום הכיפורים

יונה במעי הדג

עשה למען שמך

שובו בנים שובבים

כאשר אין המחשבה מביאה לידי מעשה

.

Read Full Post »

הסיפור בתמצית: אלימלך ונעמי יוצאים עם בניהם מחלון וכליון מבית לחם, בגלל בצורת, ועוברים למואב, שם מת אלימלך. הבנים מתחתנים עם מואביות ואחרי עשר שנים מתים. נעמי חוזרת לבית לחם עם כלותיה. בדרך היא מבקשת מהן שיחזרו לבית הוריהן. ערפה חוזרת, רות דבקה בנעמי ובעמה ("כי אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי"). בבית לחם הן עניות, רות יוצאת ללקט בשדה של בועז, היא מוצאת חן בעיניו והוא מרשה לה ללקט ככל שתרצה. נעמי מציעה לרות ללכת לגורן ולשכב למרגלות בועז. זה קורה, ורות מבקשת מבועז שיגאל אותן. יש עיכוב בגלל גואל קרוב יותר, הבעיה נפתרת ובועז מתחתן עם רות וגואל את אדמות אלימלך. רות יולדת בן, עובד, שהוא סבו של דוד המלך.

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות? משתי סיבות: ראשית, הסיפור מתרחש "בתחילת קציר שעורים". שנית, על פי המסורת דוד המלך, נכדו של עובד שנולד לרות בסוף המגילה, נולד ומת בשבועות. המשך…

Read Full Post »

פסח בקיבוץ לפני שנים רבות

פסח בקיבוץ של פעם – נדידה

סדר פסח בקיבוץ בשנות השישים

פסח בקיבוץ 1966

.

מדריך לעורך הסדר ומדרש קצר

מדריך קצר לעורך הסדר

משועבדים היינו לפרעה במצרים

.

ועוד הפניה שימושית

הגדה של פסח באתר "דעת"

.

Read Full Post »

.

ההגדה נפתחת בט"ו סימני הסדר, שהם תמצית הסדר כולו

קדש – קידוש היום בפתיחת הסדר (כוס ראשונה)

ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה, מיד אחרי הקידוש

כרפס – טועמים מעט ירק (אצלנו תפוח אדמה) טבול במי מלח (יש הטובלים בחרוסת) (זו הטבילה הראשונה משתי הפעמים המוזכרות ב"מה נשתנה")

יחץ – עורך הסדר בוצע את המצה האמצעית (מהשלוש) ומצפין את החלק הגדול לאפיקומן

מגיד – קריאת גוף ההגדה. זה עיקרו של הערב: מצוות "והגדת לבנך" (בסוף המגיד, ואחרי ההלל "המצרי" וברכת הגאולה, שותים כוס שנייה)

רחצה – נוטלים ידיים ומברכים

מוציא – מברכים "מוציא לחם מן הארץ"

מצה –  מברכים "על אכילת מצה", וטועמים מעט מהמצה העליונה והאמצעית הפרוסה

מרור – טובלים מעט מרור בחרוסת וטועמים (זו הטבילה השנייה)

כורך – טועמים מהמצה התחתונה עם מעט מרור, זכר למקדש כהלל (אחרי הכורך אוכלים ביצה במי מלח)

שולחן עורך – ארוחת הסדר

צפון – טועמים מעט מהמצה שהייתה צפונה לאפיקומן

ברך – ברכת המזון (ושותים כוס שלישית)

הלל – גמר ההלל, עם ההלל הגדול וברכת השיר (ומקנחים בכוס רביעית)

נרצה – אמירת "חסל סדר פסח כהלכתו" (רצה ה’ את פעלך) המשך…

Read Full Post »

הקריאה שלי בספר מדרש אבות של ש"ב מקסימון עומדת להסתיים. זה הפוסט הרביעי בסדרה (קדמו לו טעמי המצוות, הוכחה לקיום האל, כל ישראל ערבין זה לזה). הסיפור של היום מתייחס למסכת אבות, פרק רביעי, משנה ג: "הוא [בן עזאי] היה אומר: אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר; שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". הסיפור הוא עיבוד של המקורות האלה: מדרש תהלים לד; ילקוט שמעוני – שמואל קלא. המשך…

Read Full Post »

אני ממשיך את הקריאה בספר מדרש אבות של ש"ב מקסימון. הפעם אנו במסכת אבות, פרק שלישי, משנה טו (משנה כ לפי ספירתו של מקסימון): "הוא [רבי עקיבא] היה אומר: הכול נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות, יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו, והדין דין אמת, והכול מתוקן לסעודה". הסיפור שיובא מיד מתייחס לסיום המשנה "והכול מתוקן לסעודה". זהו עיבוד של המקורות האלה: מדרש עשרת הדברות – בית המדרש א; תנחומא נח לפי "מנורת המאור"; כלה רבתי ב.

הסיפור מלמד שגם אם חטא ישראל מאוד, מחוייבין אנו לעשות למענו, למען גאולתו. המשך…

Read Full Post »

אני ממשיך בקריאה בספר מדרש אבות של ש"ב מקסימון. הקטע שאביא היום מתייחס למשנה יד מתוך הפרק השני של מסכת אבות: "רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה; ודע מה שתשיב לאפיקורוס; ודע לפני מי אתה עמל; ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". בספירה של מקסימון מדובר במשנה יט. הסיפור שהוא מביא מתייחס למילים "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". זהו עיבוד של סוף מדרש תמורה – בית המדרש א.

הסיפור מלמד איך הוכיח רבי עקיבא את קיום האל מתוך קיומו של העולם ומתוך קיומם של דברים תכליתיים בעולם. מדובר כאן בהוכחה טלאולוגית של האל, כלומר הוכחה מתוך התכלית. השעון מלמד על קיומו של שען, הבגד מודיע על קיומו של אורג – וכך העולם (התכליתי) מודיע על קיום האל. פילוסופים רבים בימי הביניים ועד סף העת החדשה השתמשו בהוכחת האל הזאת. המשך…

Read Full Post »

ש"ב מקסימון

ספר גדול כתב ש"ב מקסימון, ספר מדרש אבות, ובו הוא מביא פירושים ומדרשים וסיפורים המתקשרים אל מסכת אבות. הספר המונומנטלי (יותר מ-600 עמודים) מתעכב על כל משנה וחלקי משנה ומביא מכל טוב בהקשרה. הסיפור שאביא מיד מתייחס אל המשפט החותם כל פרק מפרקי אבות: "רבי חנניא בן-עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיהו מב, כא): 'ה' חפץ למען צדקו – יגדיל תורה ויאדיר'". ליתר דיוק הוא מתייחס אל חלקו של המשפט: "הרבה להם תורה ומצוות". הסיפור הוא עיבוד שעשה ש"ב מקסימון למקורות אלה: פסיקתא רבתי – פרה יד; תנחומא הקדום – חקת כו; במדבר רבה יט ח. המשך…

Read Full Post »

.

אחת הפרשיות המרתקות בתלמודים היא פרשת אלישע בן אבויה, "אחר". אלישע היה מגדולי חכמי הגליל בדורות שאחרי חורבן בית המקדש, השנים שבהן התגבשה המשנה ונערכו הדיונים שנאספו אחר כך אל התלמודים. תורתו זכתה להיכנס אל המשנה וסיפורים עליו נכסו לתלמודים. תלמידו רבי מאיר (שהיה גם תלמידו המובהק של רבי עקיבא) היה אף הוא מגדולי הדור.

אלישע היה לאחר, הפסיק להאמין. יש דעות שונות על הסיבה לזה, המעניינת שבהן מדברת על אכזבתו מכישלון המרד וצערו על החורבן. אף שעולמו היה עדיין עולם התורה, והוא המשיך להרביץ תורה בתלמידו רבי מאיר, בחייו נהג אלישע כמי שחוקי התורה אינם חלים עליו. חילל שבת בפומבי וכולי. התלמודים נאבקים עם דמותו, ודרכה עם השאלה העקרונית: מה דינה של תורת אמת הבאה מפיו של מי שלכאורה אינו ראוי. האם התורה חזקה מהכלי הפגום המחזיק בה? האם הכלי הפגום עשוי לפגוע בתורה שהוא מוסר? האם התורה היא רק תוכן עיוני או שהיא גם המופת של המורה, וכשמופת זה נפגם נפגמת התורה עצמה?

נטייתם של רוב החכמים היא לפסול תורה שבאה מכלי פגום. רבי מאיר אינו חושב כך. הוא ממשיך להיות תלמידו של אחר, ומוכן לשמוע ממנו שיעור גם בשבת, כשהוא צועד ברגל לצד רבו הרכוב על סוס (חילול שבת מופגן). הסיפור הזה הוא אחד המופלאים ביותר, הנה הוא בשלמותו:

מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו.

אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת.

אמר לו: אף אתה חזור בך.

אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, שובו בנים שובבים – חוץ מאחר (בבלי, חגיגה טו ע"א).

אלישע רוכב על סוס בשבת, אבל שומר על תלמידו שלא יצא מתחום שבת. את עצמו הוציא מכלל ההולכים בחוקי התורה, אבל הוא מגן על תלמידו (המאמין) מפני החטא. מדוע רבי מאיר אינו מבחין בעצמו שכבר הגיע לקצה תחום השבת?

רבי מאיר היה כולו משוקע בתורה, עד כדי כך שכלי פגום לא יכול היה להסיטו ממנה. נאמרו עליו משלים רבים להוכיח זאת. למשל "רבי מאיר אכל תמר וזרק את הגרעין החוצה", כלומר אכל את תורתו הטובה של אלישע וזרק את מעשיו הרעים. ועוד אחד: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק". אבל רבי מאיר  שקוע עד כדי כך בתורה, כשהוא הולך לצדו של אחר, שהוא מאבד את הגבול ועשוי ליפול ולחטוא. יש סכנה בשקיעה המוחלטת בתורה, ודווקא המורה – החוטא ביודעין – הוא שסופר את צעדי הסוס תוך כדי הדיון ההלכתי, ויודע לשים סייג גם למעשים. לא למעשיו שלו אלא למעשי תלמידו.

סימנים רבים מעידים על הקושי הנפשי של עורכי התלמודים בהתמודדותם אם אחר ותלמידו. לכאורה פשוט וקל היה לסלקו, ואף נעשתה בחירה כזו בשם שניתן לו: "אחר" (ויש סבורים שגם בעצם השם אלישע, שאינו שם היסטורי אלא שם ספרותי המתחרז עם רשע). מצד אחר מדובר בגדולי חכמי הדור, לא קל לוותר על תורתם. אבל יש כאן דברים עמוקים יותר. סיפורו של אלישע נותן לעורכי התלמודים הזדמנות להתמודד עם שאלת ההפרדה בין תורה ומעשה, ואף להראות את סופה הרע של תורה ללא מעשה (כלומר ללא המעשה הטוב).

בדרך כלל נהוג לדרוש זהות בין אישיות הרב ובין מעשיו ותורתו. רבי יוחנן אומר שהרב צריך לדמות למלאך ה' צבאות. נאה דורש ונאה מקיים. אבל התלמודים אינם ממהרים לדחות את אלישע, משום שנטיית לבם של החכמים לחוכמה, והם יודעים היטב שזו אינה נחלתם של צדיקים בלבד. רק ברמז אזכיר את חטאו הנורא של רבי מאיר כלפי אשתו ברוריה. עורכי התלמודים לא בחרו בדרך קלה. בסיפוריהם מתערבים לעתים השמים לטובת אלישע. ובכל זאת סיפורו של אלישע הוא טרגי. שמו הוחלף ב"אחר", וגם תלמידו רבי מאיר, שאיבד את חוש המידה המוסרי והמעשי, איבד את שמו. רשב"ג התרצה והכניס את תורתו של רבי מאיר אל בית המדרש, אך לא בשמו. כשירצו לומר דבר מתורת של רבי מאיר יגידו "אחרים אומרים".

.

דברי מסתמכים בין היתר על בנימין לאו, חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות אחרונות 2008; וכן על נורית בארי, יצא לתרבות רעה, ידיעות אחרונות 2007.

.

הרשימה מתפרסמת גם בבלוג רשימות במבט אישי, כחלק מהפוסט-מגזין במחשבה שנייה.

.

Read Full Post »

פנים בית כנסת בצ'וויץ שבצ'כיה. פרנץ קפקא ב-1915. מתחתיו: אהובתו מילנה יסנסקה (מתוך אתר 'הארץ')

בסדרה של ארבעה מאמרים, שפורסמו בפסח האחרון ועסקו כולם בסיפורו הקטן של קפקא 'בבית הכנסת שלנו', השלים דן מירון מהלך שעליו הצביע אסף ענברי במאמרו מ-2005:  'דיוקנו הרוחני העדכני של דן מירון'. כבר בקריאה ראשונה של המאמרים חשתי שמטרתם היא ההבחנה בין יהודיות ליהדות. אולם הדברים נותרו קצת מעורפלים וחסרי ממשות. מה פירושה של הבחנה זו? מה היא משרתת?

אלא שמאז הספקתי לקרוא את ספרו של ענברי  'הביתה', ובעקבות זה הגעתי לאתר האישי שלו וקראתי את מאמרו על דן מירון. לפתע התבהר לי מה ניסה מירון לעשות במאמריו אלה.

ענברי שרטט במאמרו את מהלכו המאוחר של מירון כלפי הפוסט-מודרניזם, בעיקר במסתו משנת 2005, 'הרפיה לצורך נגיעה'. מירון טען שם שהמושגים 'ספרות לאומית' ו'ספרות ישראלית' הם פיקציה, ובכלל שהלאומיות עצמה, וממילא גם הישראליות, הן המצאה מלאכותית שאין לה כל אחיזה במציאות.

אין צורך להפריך את הקביעות המוזרות האלה של מירון. ענברי כבר עשה זאת היטב, והוא מפנה גם לדוד פישלוב שחשף סתירות מביכות במבנה שהעמיד מירון. כאן אתייחס רק למהלכו המשלים של מירון – פירוק היהדות עצמה – שאותו הוא משעין על סיפורו של קפקא.

ענברי ציטט את חנן חבר, שהריע למירון על הדקונסטרוקציה שעשה למושג הישראליות והצטער רק על כך, שאחרי ביטול הישראליות עצר מירון ולא השלים את משימתו וביטל מכול וכול גם את היהדות. כי הפוסט-מודרניזם, שאליו הצטרף מירון, מחייב שגם אם יש יהודים כאלה ואחרים אין יהדות כמושג מכליל.

והנה בסדרת מאמריו של מירון על 'בבית הכנסת שלנו' הושלמה משימה זו. אמנם מירון נשען על קפקא ומציג את ביטול היהדות כאילו היתה זו מסקנתו של קפקא עצמו, אך בהקשר הדברים ברור שקפקא אינו אלא משענת שעליה השעין מירון את הפירוק הסופי של היהדות.

הסיפור של קפקא מתאר בית כנסת בעיירה הררית קטנה, שבו קהל המתפללים הולך ופוחת. בבית הכנסת מתגוררת חיה משונה, דומה לנמיה. היא שוכנת בחור בקיר ומתרוצצת לאורך הקירות על בליטה שרוחבה כשתי אצבעות. החיה התגוררה במבנה לפני שהפך לבית כנסת, ונראה שהיא תישאר בו אחרי שיחדל המבנה להיות בית כנסת. כל הניסיונות להיפטר ממנה נכשלו. החיה גם אדישה לפולחן המתרחש בבית הכנסת.

הניתוח של מירון, שהחיה היא קפקא עצמו, משכנע למדי. גם טענתו שקפקא דחה את כל הביטויים הממוסדים של היהדות (בעיקר את היהדות הרפורמית, אך למעשה גם את הציונות) היא נכונה. לעומת זאת הניסיון להכליל את עמדתו של קפקא כלפי היהדות ולעשות ממנה ניתוח מקיף הוא לא יותר ממגוחך. דרכו של קפקא היא פתרון פרטי של אדם שנולד אל מציאות משברית, שבה הולך וגווע העולם היהודי הישן (אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על 'אורח נטה ללון' של עגנון), ויהודים רבים, בעיקר כאלה שנטמעו חלקית בעולם הלא יהודי אך אינם יכולים להתכחש או לבטל את זהותם היהודית, נאלצים להגדיר את עצמם מחדש. הפתרון של קפקא, שמירון מכנה אותו בחירה ביהודיות ולא ביהדות, הוא אפוא אישי ותלוי לחלוטין בזמנו המסוים של קפקא.

מהי היהודיות (להבדיל מהיהדות) אליבא דמירון? הנה תיאורה אצלו: 'אופי, מזג, גוף, תנועה, נעימת דיבור, תנועות ידיים, מראה חוטם, שיער'. בלי להיכנס לדיונים מעייפים דומה שאפשר לדחות את כל זה בקלות. מלבד הרמזים לתורת הגזע, ברור שמאפיינים כגון אופי, מזג, תנועה, נעימת דיבור ותנועות ידיים הם תוצאת התרבות היהודית, לפחות באותה מידה שהם קודמים לה. אשר לתיאור החיצוני של היהודי, די להתבונן ביהודים שחיים במקומות שונים בעולם כדי להתרשם שדמיונם לבני המקום גדול לעתים מדמיונם לאחיהם בקצה אחר של העולם. תכונות הקשורות לתרבות היהודית אכן עשויות לאפיין גם דור שני ושלישי של מתבוללים. והן אמנם העסיקו את קפקא, שמכל בחינה אחרת ראה את עצמו רחוק מאוד מהיהדות.

אבל לטעון שעל עמידתו של קפקא כזר בין כמה עולמות (הוא גם היה סופר 'גרמני' שחי בפראג) אפשר להשעין את שלילת היהדות במובן הפוסט-מודרני המפרק?! הרי היהודיות במובנה הקפקאי היתה רגע היסטורי מסוים של שינוי, רגע פרטי לחלוטין של יציאה מעולם תרבותי אחד ושל תחושת זרות כלפי עולמות תרבותיים אחרים (תחושה ששורשיה גם בכך, שזיכרונות הילדות של קפקא היו קשורים בבית הכנסת, אף שהשתעמם שם).

ומובן שקשה לוותר על עוד פנינה אחת של מירון. נאמן לתאוריה המופרכת שלו, שהיהודיות קדמה ליהדות ותשרוד אחריה, הוא נאלץ להתמודד עם הבת הסוררת של היהדות – הציונות. על כך הוא כותב: 'אם הצליחה המציאות הארץ-ישראלית לעצב "חיה ציונית" זקופה, אתלטית, בעלת חוטם ישר, הרי היא היתה שונה לחלוטין, שוני ביולוגי, מ"החיה היהודית", כפי שראה אותה קפקא'. הציונות, על פי מירון, במובן זה שהצליחה ליצור טיפוס יהודי חדש, היא אינה חלק מהסיפור של היהודיות. היא מין אחר, שונה לחלוטין.

תהא מה שתהא היהודיות שעליה מדבר מירון, ברור שלדעתו כל ביטוי יהודי שחורג ממנה אין לו תוחלת. ומכיוון שכל ביטוי דתי, תרבותי או לאומי הוא בהכרח חריגה ממנה (ראו את הגדרתו המוזרה, המצומצמת, של היהודיות, שצוטטה למעלה), נובע מזה שכל ביטוי יהודי – ובמיוחד הציונות – אין בו ממש. באקורד צורם זה הושלמה משימתו של דן מירון.

Read Full Post »

יונה במעי הדג

ישבנו אתמול חבורה של ידידים ודיברנו על ספר יונה. המפגשים האלה כבר הפכו למסורת בכל יום כיפורים. המארחים בוחרים נושא שקשור ליום הכיפורים, וכל אחד מאתנו מביא משהו מעולמו שלו. הנה כמה דברים שאמרתי וכמה דברים שחשבתי עליהם אחר כך.

את סיפור יונה אפשר להבין גם בלי האלוהים כמעט. יונה הוא אדם עם שליחות. מי מאתנו אינו מכיר אדם שחש שיש מעשה גדול שעליו לעשותו, וכל חייו סובבים סביב דחיית העשייה הזו או ההתקדמות אליה. יונה בורח ממשימת חייו, הוא רוצה לשכוח אותה, להתרחק ממנה. אבל סכנת חיים בים גורמת לו מהפך. סיפור השינה של יונה באוניה העומדת לטבוע הוא מופלא ולא מפוענח. אולי יש כאן רמז, שהסיפור או לפחות חלקו הוא חלום. ואולי השינה היא מעין מדיטציה, התרכזות מיסטית לקראת יציאה מהגוף אל עולמות אחרים. כך מתפרשת גם השהות במעי הדג כמעין חלום או חוויה מיסטית.

על כל פנים יונה חווה בים מהפך שמשנה את חייו. הוא ברח אל הים כמו שמתבודדים בורחים אל המדבר, אך משהו החזיר אותו אל משימת חייו. מה היה הדבר?

אתמול שאל אחד מאתנו מדוע נבחר דווקא יונה למשימה הזו (לקרוא על נינוה), והתשובה שלי פשוטה. משימתו של אדם היא שלו בלבד. נינוה של יונה אינה נינוה של מישהו אחר. אולי במעי הדג קרא יונה את 'לפני החוק' של קפקא, והבין שנינוה היא הכניסה שלו אל החוק, שנועדה רק לו ועם מותו תיסגר. והוא לא רצה למות כמו האיש מהכפר ליד הכניסה הנסגרת. אולי זו התובנה שחוללה את המהפך.

ועוד מילה על נבואת השקר. הפחד להיות נביא שקר מוזכר בסיפור כנימוק לרתיעתו של יונה ממשימתו. אלא שהמתריע והמזהיר, שעולה בידו לגרום לתיקון ולדחיית הקטסטרופה – ונבואותיו הקשות אינן מתאמתות – אולי דווקא הוא נביא האמת.

נ.ב. מצאתי את הציור הזה בחיפוש בגוגל אחרי תמונות של יונה. מישהו יודע של מי הציור?

Read Full Post »

בימים שבין כסה לעשור, כשיום הכיפורים מעבר לפינה ויהודים מפשפשים במעשיהם ועושים תשובה, רבים מצטטים את התיאור המסורתי מן הפיוט, שבו היושב במרומים שופט את בני האדם כבקרת רועה עדרו ופוסק מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש – והם מבקשים כפרה כדי שיזכו לחיים טובים שסופם גן עדן.

גן עדן – הדימוי של הטוב והשופע והמופלא והנהדר ביותר – קיבל לבושים רבים גם בתיאור העולם הזה, ואחד מהם הוא שמו של הפרח המקסים שפרח השבוע בגינתי. שני פרחי ציפור גן עדן מפארים היום את הכניסה לביתי (ועוד שניים עומדים לפרוח בימים הקרובים). יש שמחפשים גן עדן בשמים או בעבר המיתולוגי, ויש שמסתפקים במה שהם מוצאים בעולם הזה – התגלות של יופי ותפארת.

את דימויי גן עדן שבשמים ובארץ אפשר למתוח עוד קצת, ולשאול אם מוטב לחפש את היפה והטוב בעולמות רחוקים או שמא על הארץ ליד ביתנו; ואם נשים את מבטחנו בכוח עליון שיתקן כרצונו את עולמו או שמא נשאף לתקן את העולם בכוחנו הדל. ולשאלה זו נספחת השאלה אם ניתן בכלל לתקן עולם – כלומר את עצמנו – ללא הרעיון של ישות מושלמת שהכול מתכוון אליה ונשפט על פיה.

בימים אלה שבין כסה לעשור אפשר אפוא להרהר בשאלה, היכן אנו עומדים על הרצף שבין שמים וארץ, בין גן עדן ובין ציפור גן עדן, בין כתיבה וחתימה בספר החיים ובין היכולת ליהנות מן העולם שמסביבנו ולדאוג לתקנתו וליופיו.

Read Full Post »

בראש השנה מסתיים מחזור של שנים עשר החודשים, ואנו נוהגים למנות את חודשי השנה ולתת בהם סימנים. הביטו בטבלה הנאה שבצילום. זהו קטע של דף מתוך כתב יד עברי מפולין, משנת 1640. כותרת הטבלה היא 'מולדות של תוהו', ובטבלה עצמה, בעמודה הימנית מופיעים כל חודשי השנה. אבל מה פירוש כל השאר, מה מסמנים שלושת הטורים האחרים, ומהם בכלל מולדות של תוהו?

חכמים התנצחו בשאלה, אם מניין שנות העולם הוא מבריאת האדם או מבריאת העולם. הרי לפי פרק א' בבראשית, האדם נברא ביום השישי לבריאת העולם, ולפי המסורת – ביום שישי א' בתשרי. מכאן שהעולם נברא בכ"ה באלול. אולם לא ייתכן אחרת אלא שהעולם נברא אף הוא בא' בתשרי, ונובע מכך שהוא נברא שנה לפני בריאת האדם. שיקולים אלה גרמו שיהיו בידינו שני מניינים לעולם: מניין לבריאת האדם, שלו קראו חכמים 'מניין לאדם' או 'מניין לבראשית'; ומניין לבריאת העולם, שלו קראו חכמים 'מניין תוהו' – כי בו החל התוהו ובוהו שממנו נוצר העולם. המניין המוזכר בתלמוד (במסכת עבודה זרה) הוא מניין האדם, אולם עם הזמן התקבל ביהדות מניין התוהו.

הטבלה שבתמונה היא אפוא החישוב המדויק של מולד החודשים. שלושת הטורים שמשמאל לשמות החודשים מציינים את מולד החודש לפי היום בשבוע, השעה וחלקי השעה (השעה מחולקת בשיטה זו ל-1080 חלקים). חישובים אלה היו חשובים ביותר לקביעת הלוח העברי והשנים המעוברות, ולא אחת פרצו מחלוקות קשות בעניינים אלה (ראו הסבר).

מעניין הניצחון המאוחר של 'מולדות של תוהו' על פני 'מולד האדם' – ניצחון שפירושו הכרעה לטובת תפיסה שאינה מעמידה את האדם במרכז אלא מציבה אותו במקום צנוע יותר כחלק מהעולם. אמנם הוא נזר הבריאה, ובכל זאת לא הכול נמדד על פיו.

Read Full Post »

בחדר העבודה שלי עומדות שתי ספריות גדולות ושתיים קטנות יותר. ספריה גדולה מכסה את כל הקיר שמולי. אי-סדר שורר בה, אבל יש בה עדיין אזורים שבהם אתחיל את החיפוש אחרי ספר מסוים. קפקא למטה משמאל, מיתולוגיה מעליו. ספרות אנגלית למעלה מימין, ספרי פילוסופיה למעלה משמאל, סיפורת באמצע, יהדות מימין לסיפורת וכך הלאה. בתוך הספריה משוקעים שני רמקולים טובים שמנעימים לי את זמני במוסיקה טובה.

אל הקיר שמימיני צמודה ספריה קטנה יותר שחלקה הגדול מיוחד לספרי מוסיקה. מדפיה עמוקים ואפשר להניח עליהם שתי שורות של ספרים. בשנים האחרונות בניתי לי ספריית תקליטורים גדולה והנחתי את התקליטורים בשורה הקדמית. כעת נעלמו לחלוטין ספרי המוסיקה מאחורי מסך התקליטורים. לפעמים, כשאני חופר פנימה כדי לחפש משהו, אני נפעם מגילויים של ספרים שכמעט נעלמו מתודעתי אחרי שנבלעו בעומק הספריה.

ליד הקיר שמשמאלי עומדת ספריה צרה שבה ספרי יהדות וגם ספרי ילדים ומדריכי נסיעות ועוד ספרים מסוגים שונים. אבל הספריה החשובה ביותר היא זו שמאחורי גבי. שם מונחים ספרי הרפרנס שאני נזקק להם במהלך העבודה. אני מסתובב על כיסאי, מושיט יד כמעט בלי להסתכל וחוטף ספר לעיון. שם מונחים המילונים (כולל 'מילון העברית המקראית' של מנחם-צבי קדרי), האנציקלופדיות, התזאורוסים (כולל 'אוצר השפה העברית' של נחום סטוצ'קוב), וכן ספרי היהדות שנחוצים לי ביותר במהלך עבודתי (אני עורך ספרים רבים בתחום היהדות).

המדף שאותו צילמתי מכיל נוסף על המשניות המבוארות של קהתי (עם פירוש רבי עובדיה מברטנורא) ו'משנה תורה' לרמב"ם גם את 'מורה נבוכים' בשלוש מהדורות שונות (במדף אחר מונחת מהדורה נוספת עם פירוש אבן שמואל) וספר 'הכוזרי' בשלוש מהדורות אף הוא. במדף שמתחת מונחים כל ספרי התלמוד הבבלי והירושלמי במהדורה קטנה. היום אפשר למצוא כמעט את כל הטקסטים האלה באתרי אינטרנט, שם החיפוש גם מהיר ויעיל יותר, ועדיין אני אוהב להושיט יד אחורנית, לשלוף את הספר המצוטט בטקסט שאני עוסק בו, לדפדף במהירות ולעמת את הציטוט מול הספר המוחזק בידי. פעולה קטנה, כמעט טכנית, אבל מעניקה תחושה של תלמיד חכם.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: