Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זיכרונות’

חניית המכוניות שליד בריכת השחייה של גן שמואל צמודה לסככת הטרקטורים. כשאני מחנה את מכוניתי אני מעיף מבט בטרקטורים וחושב על הימים שבהם נהגתי "פרגוסון" אפור בפרדסי הקיבוץ שבו גדלתי. עוד הספקתי לשבת גם ליד ההגה של ה"פרמל" הישן, ששני גלגליו הקדמיים צמודים – לפני שהעמידו אותו בצד ליד ה"כייס", ושניהם דממו והחלידו, ושימשו כלי משחק לילדים שטיפסו עליהם וחלמו שהם נוהגים בשדות. בגן שמואל הציבו את הפרמל הישן, עם עוד כמה כלים חקלאיים, לצד כביש הגישה לקיבוץ כמעין מוזיאון חקלאי קטן.

בסככה שליד הבריכה עומדת קטפת כותנה לצד טרקטור שרתום למיכל ריסוס, ולצד עוד כמה טרקטורים מסוגים שונים. האדמה לידם ספוגה בשמן, כפי שאני זוכר סככות כאלה מאז ומתמיד. הביטו בטרקטור שבתמונה. מתחת להגה יש שכבה של בוץ – תערובת של אבק, שמן ומים. הידית שמתחת להגה, עם הקצה הכחול, היא מוט הגז. בטרקטורים שאני זוכר מהימים ההם לא היתה דוושת גז אלא ידית כזו. כנראה שכך גם היום בטרקטור הזה.

היום רואים בכבישים טרקטורים מודרניים, עם תא נהג סגור וממוזג, הם נראים כמעט כמו רכבי שטח. אבל דווקא הטרקטור הפשוט והישן הזה מוצא חן בעיני יותר. הוא מזכיר לי את הימים שבהם קמתי בארבע בבוקר כדי לגרור עם הפרגוסון הקטן את קווי ההשקיה בפרדס.

וראו עוד תמונות מסככת הטרקטורים

Read Full Post »

בערב שבת האחרון התקיים מפגש השירה השנתי לזכר הנופלים בקיבוץ חצור. הפעם, שלושים וחמש שנה אחרי, כבר יכולתי לכתוב משהו על הימים ההם.

גלעד היה צעיר מצעיר בני היום – כאשר נפל במלחמה הארורה ההיא, לפני שלושים וחמש שנה. כל החיים עוד היו לפניו: לימודים, יצירה, עבודה, משפחה, ילדים, נכדים. יש לי תמונה – ב"אלבום חצור" שלי – שבה גלעד ואני בני שנתיים, משחקים בסוס ורוכבו. אני הסוס, הרתום למושכות שמחזיק גלעד. הנכדות התאומות שלי הן היום בגיל הזה.

אני הסוס וגלעד הרוכב

במשך שנים היה לי חלום שחזר שוב ושוב, ובו גלעד לא מת אלא ממשיך לחיות. יש בחלום הפתעה, שהוא חי, אבל גם תחושת מועקה, כי הוא חי ולא חי. מתברר פתאום שהוא חי, אבל החיים אינם מגיעים אליו והוא אינו מגיע אל החיים. הוא חי ליד החיים, מעין חיים דהויים.

המתים שלנו ממשיכים לחיות, כי הם חלק מהעולם שלנו. אינני יכול לחשוב על ימי חצור שלי בלי לחשוב על גלעד. אבל עם השנים המתים נעשים חיוורים יותר, רחוקים יותר, עד שהם שוקעים אל זיכרון רחוק שאפשר להציל ממנו רק תמונות ורגעים.

הנה רגע אחד כזה, שעלה יום אחד כשצילמתי את נכדי משחקים בשלולית מים בחורף.

נזכרתי שאחרי הגשמים הגדולים היינו הולכים אל הוואדי ובונים רפסודות מחביות ריקות וסנאדות קשורות סביבן, והיינו מפליגים עם מקלות ארוכים שבעזרתם דחפנו את הגדות ואת קרקעית הוואדי, וכך הפלגנו קילומטרים רבים אל עבר הים. וכשירדה החשיכה היינו חוזרים הביתה רטובים ומלאי בוץ, בעיניים בוערות מן ההרפתקה הגדולה.

ונזכרתי שגלעד היה בונה הרפסודות  הראשי שלנו. ופתאום ראיתי אותו יושב ומנגן באקורדיון וסביבו רוקדים כולם במעגלים. וזכרתי את נגינתו באורגן ובפסנתר. בכלל, הוא היה מן המוכשרים שאפשר רק לתהות לאן היו מגיעים אילולא נפלו כה צעירים.

גלעד מנגן באקורדיון בתהלוכה של השומר הצעיר (אני מימין)

ביום כיפור האחרון חזרתי, אחרי הרבה שנים, אל חוויות המלחמה הארורה ההיא וכתבתי משהו מהן.

ישנתי בחדרי, בקיבוץ. טלפון היה רק בחדר האוכל, מכשיר אחד לכל הקיבוץ. מישהי באה להעיר אותי. צלצלו מהטייסת, ביקשו שאבוא מיד. שבת, יום כיפור, 1973. הלכתי ברגל לבסיס חיל האוויר, ותפסתי טרמפ מהמגורים לשדה התעופה עצמו. הגעתי לחניית המטוסים הקלים. כבר החלו להתאסף טייסים נוספים, הייתי מהצעירים, לא היה לי סיכוי לקבל פייפר, הוותיקים כבר חטפו הכול. מישהו קיבל טלפון מהטייסת שלו, ביקשו שיביא מפות, הוא רץ לחפש, חברו כבר ישב בפייפר שמנועו  מטרטר. הייתה תחושה שמשהו גדול מתחיל. עוד לא ידענו מה. אחרי שהסתלקו המטוסים הקלים חיכינו למטוס תובלה שיפזר אותנו בין הבסיסים.

כשנחתתי בעציון התבשרתי שהטייסת שלי מפורקת ומפזרים אותנו בין הטייסות האחרות של החייל. טייסת העיט שהוקמה בעציון הייתה חדשה, עדיין לא מבצעית. כל אחד מאתנו קיבל מטוס כנדוניה ונשלח לאחת מטייסות העיט האחרות. כך הגעתי חזרה לתל-נוף, אבל לא לטייסת האם שלי, שממנה הועברתי לעציון, אלא לאחותה התאומה.

אני זוכר שערב אחד הופיעה להקת כוורת על מרפסת הטייסת. ובערב אחר הופיע לאונרד כהן במגרש הכדורגל של הבסיס.

יום אחד, לקראת סוף המלחמה, אסף אותנו רן פקר, מפקד הבסיס, לשיחה. את כל הטייסים. ישבתי למעלה בשורה האחרונה של האולם הקטן. מהמעבר האמצעי עלה לקראתי ספי לוין. הוא אמר לי, "אתמול הייתי בחצור, נהרג שם מישהו, בן כיתה שלך, גלעד". רגעים כאלה זוכרים לתמיד. אני זוכר את המילים שרצו לי בראש ולא הרפו: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי".

אחר כך יצאתי לגיחה שממנה כמעט לא חזרתי. הפצצנו את הארמיה השלישית המכותרת. סגרנו להם את דרכי הבריחה. הכול כבר היה שקט. טסנו בגובה, במעגל הפצצה, כמעט כמו בטיסות אימונים. פתאום שמעתי צרחה: "ארבע, שבור! טיל…!" התהפכתי ומשכתי את הסטיק בכל הכוח. במראה ראיתי עמוד אש עובר מאחורי.

אני זוכר את הדרך חזרה מאותה טיסה. בראשי רצו כל הזמן המילים: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי". כיוון שברחנו מהטילים ונכנסנו שוב לתקוף, היינו חייבים לנחות ברפידים לתדלוק. תדלקנו בלי לצאת מהמטוסים. הורדתי את הקסדה ופתאום זיהה אותי אחד המתדלקים. זה היה אמיל. הוא צעק אלי: "שמעת על גלעד?". אמרתי: "כן". הסתכלנו זה בזה ואז הפניתי את ראשי. לא יכולתי לדבר עוד.

גלעד המציא לכולנו כינויים. לי הוא קרא "גולם", אולי בגלל האופי הפילוסופי המהורהר שלי. מעניין שדווקא אותו אני זוכר כך, יושב עם מבט חולמני במרכז מעגל ההורה שלנו. כולנו משולהבים והוא מנגן באקורדיון, רגוע ושליו. או ליד האורגן בחדרו, מאלתר מנגינות ומבטו נעוץ בנקודה רחוקה שמעבר לעולם הזה.

Read Full Post »

בעוד מספר ימים אשב עם משפחתי אל שולחן הסדר ואקרא בהגדה. יש לי אוסף קטן של הגדות עם פירושים, והפירושים חביבים עלי במיוחד משום שבנוסף לביאור ההגדה הם מספרים את סיפורם של המפרשים. מסקרנות אותי גם ההגדות המרהיבות עוז לשנות ולהוסיף על המסורת, כגון ההגדה הקיבוצית – אולי הניסיון התרבותי המופלא ביותר שצמח כאן, לפני שגוועה התנופה החלוצית-החילונית. לפני שנה רכשתי הגדה המשלבת את זו המסורתית עם זו הקיבוצית, ומצאתי בה את הסדר של ילדותי בשנות השישים בקיבוץ.

הסדר בקיבוץ החל שבועות רבים לפני ליל החג. המקהלה חזרה על "קומו תועי מדבר" ו"שאי סביב עיניך" ו"ליל שימורים הוא", נערי ה"מוסד" (התיכון) הכינו ריקוד מודרני (למוסיקה של פרוקופייב!) על היציאה מעבדות לחירות, והילדים הצעירים יותר התאמנו על מסמר הערב – אבל על כך בהמשך.

ביום החג פונה חדר האוכל והוכנו בו שורות ארוכות של שולחנות מלוחות עץ פשוטים מכוסים בנייר לבן כמפה. הספסלים היו קרשי בניין. סידור המקומות בהם נשב היה סוד כמוס עליו שקדה ועדה מיוחדת. המקומות סומנו במספרים שנרשמו על מפת הנייר ורק בערב החג קיבלה כל משפחה מעטפה ובה המספרים שגילו את מקום ישיבתה.

לקראת החג קיבלנו סנדלים חדשים שחרקו תחת רגלינו וחולצות לבנות (בשנות החמישים היו אלה חולצות "רוסיות"), וכך צעדנו נרגשים אל ליל הסדר. הנה מעט ממה שנכלל בו: "כתנות פסים לבש הגן", "היום אתם יוצאים בחודש האביב", "לך לשלום גשם – בוא בשלום טל!", ועוד כהנה וכהנה פסוקים מספר שמות ומפיוטים שאינם בהגדה המסורתית. חבר אחד, תמיד אותו אחד, היה פותח ב"הא לחמא עניא" והסדר היה מתגלגל והולך. ואז קם "האינטלקטואל" המקומי ונשא את דרשת ה"אנחנו" הזו: "ושוב אנו מסובין מעגלות מעגלות", והיה הולך ומונה את "מעגלות חיינו" מזקן ועד אחרון התינוקות. ולפני ה"שולחן עורך" עלתה המקהלה ושרה בהתלהבות את הקנון "כוס נישא רעים כוס יין, הן כוחנו רב עדיין".

לפני סיום הסדר ומעגלי ההורה האינסופיים, הגיע זמנו של מסמר הערב – ריקוד החד גדיא של הילדים הצעירים. הנה אנחנו רוקדים לצלילי החד גדיא החלוצי. הגדיא המתהפך לו על ידיו – הוא אני.

Read Full Post »

אחרי הגשם הגדול צועדים ילדים קטנים בשלוליות. לפני הכניסה אל השלולית הם מביטים אל המבוגרים שלידם בעין שובבה, ושואלים, אפשר? ומבקשים, תעשו לנו נו-נו-נו! הם יודעים שאסור כביכול לצעוד אל תוך השלולית, והם מבקשים אישור או תוכחה. בצאתם מהשלולית הם מביטים בהתרסה וקצת בחשש, אבל המבוגרים שלידם אומרים להם: 'זה בסדר גמור עם המגפיים. אחר כך נעשה אמבטיה חמה ונחליף בגדים'. הו, התמימות והריגוש של הצעידה הילדותית הזו אל השלולית.

אני נזכר בשלוליות של ילדותי, בישוב הקטן שבו לא היו כבישים ולא מדרכות, שבו הדרכים הראשיות היו של כורכר והדרכים הצדדיות היו דרכי עפר. בחורף היה הישוב מתמלא בשלוליות ענק, שאליהן צעדנו באומץ במגפיים, או הנחנו קרשי בניין על בלוקים וצעדנו ב'שווי משקל', עולצים ולעתים נופלים אל המים.
אני נזכר שאחרי הגשמים הגדולים היינו הולכים אל הוואדי ובונים רפסודות מחביות ריקות וענפים (סנאדות) קשורים סביבן, והיינו מפליגים עם מקלות ארוכים שבעזרתם דחפנו את הגדות ואת קרקעית הוואדי, וכך הפלגנו קילומטרים רבים אל עבר הים. וכשירדה החשיכה היינו חוזרים הביתה רטובים ומלאי בוץ, בעיניים בוערות מן ההרפתקה הגדולה.

בונה הרפסודות הראשי היה חברי שנפל במלחמת יום כיפור. כשגדלנו קצת הוא ניגן באקורדיון וסביבו רקדו במעגל, ואחר כך ניגן גם באורגן ובפסנתר, ובכלל הוא היה מן המוכשרים האלה שאתה תוהה לאן היו מגיעים אילולא נפלו כה צעירים.

אבל הנה הילדים של היום. העתיד שלהם עדיין ורוד ומלא הפתעות טובות. והמצלמה מגוננת עליהם ומשמרת את השמחה השובבה והתמימה של יום גשם ליד הבית החם.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: