Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘היסטוריה’

לאט לאט מצטרפים קולות נוספים לפולמוס הישראלי סביב 'נוטות החסד' של ג'ונתן ליטל. מעניין היה לקרוא את מאמרו של יהודה באואר, שלא יכול היה להבין כלל את מה שניסה ליטל לעשות בספרו. באואר שייך לדור שעבורו מלחמת העולם השנייה והשואה אינן היסטוריה אלא החיים (והמתים) עצמם. למקרא דבריו נדמה היה לי שהוא זועק 'אל תגעו לי בשואה'. אבל הוא גם נותן מחמאה גדולה לליטל, כשהוא משבח את דיוק תיאוריו. ושתי ה'טעויות' הקטנות שהוא מוצא דווקא מדגישות את האמינות ההיסטורית שליטל הצליח ליצור בספרו. דבריו על העיסוק בעולמם של הרוצחים מזכירים את הערתו של קלוד לנצמן (המובאת בחוברת 'הפולמוס'), שליטל המציא את שפתם של התליינים. מבחינתו של לנצמן – ובאואר דומה לו בזה –  'התליינים אינם מדברים כלל'.

כשקוראים בספרו של ליטל אכן עולה בחדות התחושה, שהתליינים והקורבנות מאיינים זה את זה. כשם שלנצמן ובאואר מבטלים את קולם של התליינים, כך נדמה שאותם תליינים ביטלו את עולמם של הקורבנות. תיאור מחנות ההשמדה בספר מזעזע אותנו בכך שהוא מאיין את כל מה שידענו עליהם, כלומר את כל סיפורי הקורבנות.

ליטל מראה בצורה נפלאה את הטירוף שבאובססיית הרצח הנאצית. ככל שהמלחמה נמשכת מתדלדלות עתודות כוח האדם של גרמניה, ולמרות שרבים מבינים שמדיניות ההרעבה וההשמדה מונעת מהם לנצל את האסירים לטובת המאמץ המלחמתי, אין בכוחו של מנגנון הרייך 'לשנות פזה' ולהשתמש בכוח האדם במקום לחסלו. לכך קשור כמובן גם הפחד, שתנאים טובים יותר יאפשרו התארגנות רבת כוח ומרידות אסירים שקשה יהיה להתמודד אתן.

זה קשור לשאלה רחבה יותר, הנוגעת ל'רייך בן אלף השנים'. ליטל מראה בבהירות רבה כיצד מלכתחילה הכיבושים הגרמניים אינם בונים אימפריה. הנאצים אינם מצליחים לנצל את משאבי הארצות הכבושות, מלבד חמס קצר ראות. והזלזול המוחלט שלהם בעמים שהם כובשים (יש ביניהם כאלה שמציעים 'לדלל' את האוכלוסיה בפולין, ו'לטפל' בפולנים כמו ביהודים) איננו מאפשר כמעט את גיוסם ואת שיתופם.

תחילה חשבתי שאי-הבנתו של באואר קשורה לפער הדורי. ליטל שייך לדור אחר, הוא נולד שנים רבות אחרי שהסתיימו האירועים עליהם הוא כותב. אבל אז קראתי את מאמרה של שולמית וולקוב, וראיתי שישנם היסטוריונים מבוגרים שדווקא מייחלים למבטו הרענן של סופר, המשוחרר מקבעונות המחקר ההיסטורי.

והערה לסיום (עוד תבוא רשימה נוספת ואחרונה שלי על הספר). הספר נכתב במבנה של סוויטה מוסיקלית ברוקית. פרקיו נושאים את שמות הריקודים המרכיבים את הסוויטה, וליטל מבקש בפנייתו למתרגמים (המובאת בחוברת 'הפולמוס') שישמרו על הטון הנכון. בהסבירו את בקשתו זו הוא משתמש בשפה מוסיקלית לחלוטין: 'אין לחשוב כאן במונחים של סגנון, של דקדוק, של משלבי שפה, אלא דווקא במונחים של טון (pitch). את הטון הזה עליכם למצוא ולא להרפות ממנו לאורך כל התרגום; הוא כעין מפתח (בסולם מינורי, כמובן) המשותף לכל הקטעים השונים המרכיבים את הסוויטה הזו'.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: