Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הביתה’

הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.

גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.

במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.

בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.

במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".

גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.

Read Full Post »

לפני שנכנסתי אתמול למכונית בדרכי לבריכה (נסיעה של עשר דקות לכל כיוון) טענתי את הדיסק-און-קי שלי בפודקסטים החדשים. עשר הדקות הלוך ועשר הדקות חזור הן זמן מצוין להתעדכן. העליתי את תוכנת FeedReader ובדקתי מה התחדש בפודקסטים של הבי-בי-סי ואם יש פודקסט חדש של ה-Book Review של הניו יורק טיימס. בתחילת הנסיעה חיברתי את הדיסק-און-קי לרדיו ודפדפתי במהירות למצוא משהו מעניין.

הגעתי אל ה- World Book Club וכבר חשבתי לדלג הלאה, אלא שגיליתי שמדובר בשיחה עם קייט גרנוויל על ספרה 'הנהר הסודי', שעליו קראתי אצל אסתי סגל. נלכדתי והתחלתי להאזין. למדתי שגרנוויל כתבה חמישה ספרים לפני ש'הנהר הסודי' גילה אותה לעולם, ואחרי 'הנהר' כבר פרסמה ספר נוסף ('הלוטננט'). כעת היא כותבת ספר שלישי שישלים עם שני קודמיו טרילוגיה.

את 'הנהר הסודי' עדיין לא קראתי, יכול להיות שהוא כתוב להפליא כפי שמדווחת אסתי. אבל האפולוגטיקה הכבדה, אפילו המיופיפת, ששפעה מדבריה של גרנוויל בתוכנית הרדיו עצבנה אותי כהוגן. עכשיו אופנתי להכות על חטאי אבות (חמישה דורות אחורנית), והאוסטרלים מחפשים דרכים להתחשבן עם עברם הבעייתי. התרשמתי מהשיחה שיותר מספרות מדובר כאן על התייסרות והכאה על חטא במסגרת המחילה שמבקשים הלבנים על מה שעוללו אבותיהם לאבוריג'ינים. כשהקשבתי לגרנוויל נזכרתי במאמר של אורי אבנרי שנכתב ליום העצמאות. גם הוא מדבר על מהגרים (אמנם אידאליסטים ולא מי שנשלחו למושבת עונשין) שבנו מולדת חדשה, ובדרכם למימוש חלומם גרמו עוול נורא – נכבה – לשכניהם בני הארץ.

*

בעת שהקשבתי עלה בראשי ההרהור הזה. כאשר גרנוויל התפתלה לכאן ולכאן כשדיברה על המתיישבים הלבנים ועל האבוריג'ינים, היא אמרה שבני האדם דומים ועלינו לחשוב על עצמנו כבני כדור הארץ (כולנו אחים) ולא כשייכים לקבוצות לאומיות או גזעיות. פתאום חשבתי על הספר שאני קורא עכשיו – הביתה של אסף ענברי – וכמה הקיבוץ שהוא מתאר, אפיקים, הוא ארץ זרה (ומופלאה) ולא מוכרת לי – אף על פי שגם אני גדלתי בקיבוץ (באפיקים, שהיה קיבוץ של מייסדי התנועה המהפכנים, נותרה לאורך זמן אווירה פתוחה של התהוות, בניגוד לקיבוצים שנוסדו בידי הממסד הקיבוצי, שהכול בהם כבר היה נוקשה ומקובע יותר). כלומר, חשבתי לעצמי, הוא מתאר הוויה קרובה לזו שבה גדלתי, כמעט זהה בעיני אדם מן החוץ, ועם זה שונה לחלוטין ממה שהכרתי.

מובן שגם גרנוויל צודקת, כולנו בני כדור הארץ, כולנו דומים במובנים רבים. אבל ההרהור על 'הביתה' הזכיר לי שהדרך אל האוניברסלי היא דווקא  בירידה אל הפרטים הקטנים ביותר, כלומר בהבלטת השוני בין חוויות אנושיות דומות לכאורה.

*

אגב, ראיתם את זה? הגארדיין מהלל ומקלס את רותו מודן על ספרה Jamilti and Other Stories ובכלל.

*

ועכשיו, כשנכנס יום הזיכרון, ראו שוב את מה שכתבתי על גלעד זהר.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: