Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דרור בורשטיין’

sun-sister460אחרי קריאה שנייה של ‘אחות שמש’ וקריאה שלישית של החלק הראשון, נדמה לי שהתרחקתי מהאפשרות לכתוב משהו שמקיף את הספר כולו, ונשאבתי אל הפרטים המסחררים שמרכיבים אותו. ואכן הספר הוא קלידוסקופ שמתעתע בדמיונו של הקורא בשפע  הנושאים הנדחסים אל דפיו. אביו של הגיבור המספר, בחלק הראשון של הספר, הוא מעין ארכאולוג ומתברר שהבית שלו בירושלים יושב על תל מלא ממצאים, אבל לא מתקופת התנ"ך (עיר דויד למשל), אלא מימי קדומים הרבה יותר. בדילוג קל על פני ההיסטוריה כולה ואחורה אל הפרה-היסטוריה, אנו נזרקים אל האדם הקדמון. חמישים אלף שנה, חמש מאות אלף שנה. ואל אבני היד שלו, הלדרמן של פעם. הכלי המשוכלל הזה שעושה הכול, והוא חד היום כפי שהיה אז ואפשר להקיז בו דם או לחתוך סלט או לחתוך ח’ מסביב למשקוף הדלת שכוסתה בשיח מטפס גדול. ואת המים לתה מרתיח עמוס, אביו של המספר אורי אולמן, בקומקום בן מאתיים שחיילי נפוליאון הביאו וזנחו כאן. המשך…

Read Full Post »

IF

דרור בורשטיין. מתוך אתר הוצאת כתר

החלק הראשון של "אחות שמש" הוא מעין חלום, שסיפור המסגרת שלו הוא ביקור שעורך המספר, עורך הדין אורי אולמן, בבית אביו בירושלים. הוא מגיע לבית לפני כניסת השבת והחלק מסתיים באור ראשון של שבת בבוקר. בין זה לזה משוטט אורי ברחובות העיר ונפרשים פרקים שונים מחייו. עורך הדין אורי אולמן, שאוהב שיש בכיסו שטרות רבים של עשרים שקל המחממים זה את זה, שאוהב להפקיד כסף לחשבון ולראותו תופח, מחליט פתאום לפרוש מעריכת הדין ולהתמסר לספרות. הרומן הקצר שלו עם הספרות מתחיל בראיון עם ראש החוג לספרות. המשך…

Read Full Post »

רק שני משפטים. נתקלתי בהם בקריאה השנייה. שימו לב למשפט השני. סיפור שלם במשפט.

פעם לא היה מקום במכונית, ולכן שם אותי אבא בתא המטען והותיר לי סדק לאוויר, ונסענו באחד מכבישי הנגב. שכבתי שם בדממה בתא המטען על שמיכה מקופלת, ורק מעט אור חזק וחם חדר מבעד לחריץ הפתוח, והכביש היה חלק וישר והוביל כמדומה אל מרחק אינסופי, ומעט עננים כהים היו תלויים בשמים בהירים, אך אותם לא ראיתי ממקומי בפנים אלא רגע לפני שנכנסתי, כשהאהלתי על ידי וכביכול צללתי פנימה אל תא המטען, וחשבתי כי הנסיעה תימשך שעות, וכשנגיע למכתש יפתחו אבי או אמי את תא המטען ואני אתגלה להם איכשהו שונה לגמרי, כמו במופע הקסמים שבו נידב אותי אבי שנים לאחר אותה נסיעה, והקוסם הכניס אותי לתיבה מרופדת קטיפה ומצדה השני הגיחה אישה שחורה, לתדהמת הקהל, בעוד אני יושב, צמא, בתיבה המרופדת שעד היום איני יודע היכן הייתה, כלומר היכן הייתי אני בשעת הקסם (עמ' 18).

.

דרור בורשטיין, אחות שמש, כתר 2012.

Read Full Post »

התחושה החזקה ביותר בסיום הקריאה בספרו החדש של דרור בורשטיין "אחות שמש" היא שחייבים, אבל מיד, לקרוא בו שוב. פשוט, כדי להבין את כל מה שקרה לנו ולגיבורים ב-180 העמודים האלה. אז ניפגש אחרי הקריאה השנייה. אבל בינתיים אומר כמה מילים על אפיזודה שולית כביכול בספר המופלא הזה, המסופרת בפרק ששמו "האסטרונאוט".

imgresאורי ואחותו הגדולה דורית נוסעים לכנרת יומיים אחרי שדורית השתחררה מהצבא. הנסיעה לכנרת, ועוד ברכבת העמק המשוחזרת, זורקת אותנו לתקופה הארץ ישראלית של הגליל. הדבר מודגש עוד יותר כשהסיפור קופץ אל המסילה העותמאנית, והתרבושים של בן גוריון וש"י עגנון, ולוח הרכבות משנת 1944 שתצלומו מופיע בעמוד 123 של הספר, וסבא שרגא ששתה תה בדמשק והמשיך משם לעיראק ופרס. כל זה מכין את הקורא כביכול לפגישה עם הסיפור הציוני על שפת הכנרת, אבל לא.

כל זה נגוז מזמן. הגבולות נסגרו, והרכבת בוטלה, והקרונות פורקו, והקווים נמחקו, ועל פסי הרכבת צמחו עשבים וקרקע כיסתה את התוואי, שבעמל גדול הונח. נופים שהיו רחוקים ומזמינים הפכו לארצות אויב, ערים שהגישו לך תה עם בואך הן עכשיו שדה קרב וקטל. המשך…

Read Full Post »

פמיניסטיות ושמאלניות

בשבוע האחרון ראינו מה קורה כששתי אג'נדות מגובשות ולוחמניות מתנגשות בעוצמה זו בזו. הפמיניסטיות האשימו את השמאלניות (לשון נקבה היא כאן תחליף ללשון רבים) שהן סלחניות כלפי הטרדות מיניות ואף כלפי מעשי אונס שאירעו בעת פעילות של השמאל הרדיקלי בכפרים פלסטינים. הטענה הזו אוחדה מהר מאוד עם ההתנגדות לדרישה (שבאה מהתושבים הפלסטינים? מפעילי השלום הפלסטינים?) שנשות השמאל יגיעו לפעילויות האלה בלבוש צנוע, ועלו השאלות: האם הכניעה ל"קוד לבוש" אינה מעקרת את המאבק בכך שהיא מקריבה אינטרס (של חופש, שוויון האישה, פמיניזם) תמורת אינטרס (של מאבק משותף עם הפלסטינים נגד הכיבוש ועוולותיו)? והאם יש קשר בין דרישת קוד הלבוש וההטרדות המיניות, כלומר ההטרדות הן סנקציה? מכיוון שחלק מהפמיניסטיות שיצאו בזעם נגד מארגנות ההפגנות הן בעצמן נשות שמאל, ויש להניח שגם חלק ממארגנות ההפגנות של השמאל הרדיקלי הן פמיניסטיות, לכאורה יד ימין נלחמת ביד שמאל והגוף שאליו מחוברות שתי הידיים נקרע לגזרים.

מורן שוב על אדם ברוך

למי שהחמיץ את הריאיון המצוין עם מורן שוב לכבוד צאתה לאור של האנתולוגיה "אדם ברוך תקשורת" (אסופת טקסטים של אדם ברוך שהופיעו בעיתונים בין השנים 1972–2008), אני ממליץ עליו בחום. בין האנשים שדיברו לאחרונה על אדם ברוך (גם בסרט של מיברג) שוב בולטת כמי שהבינה אותו היטב, למדה ממנו וגם הפנימה את האתיקה והשפה שלו. לפני זמן מה, כשנכתבו כאן דברים בעקבות הסרט של מיברג, אמר מישהו "אבל לא הייתה לו השפעה, אף אחד לא כותב היום אדם ברוכית". הנה דוגמה נגדית: מורן שוב מדברת בריאיון הזה אדם ברוכית. והיא עושה זאת היטב. תענוג.

שני ספרים חדשים

לאחרונה התפרסמו שני ספרים חדשים שערכתי. אחד הוא "מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית" של יאיר שלג. זהו ניסיון למפות את העיסוק האינטנסיבי ביהדות, בעשורים האחרונים, על ידי ישראלים רבים שחלקם חילונים. בתי מדרש, קהילות תפילה, חזרה בתשובה, תוכניות רדיו, זמרים שמבצעים פיוטים (לאחרונה אתי אנקרי, ברי סחרוף, קובי אוז) ועוד. הספר השני הוא תרגום ספרה של נטלי זימון דייוויס (שובו של מרטין גר) "מתנות בצרפת של המאה השש עשרה". ספר מרתק שעוסק במתנה ככלי להסדרת החיים החברתיים, המעמדיים והשלטוניים. ראו עמוד מן ההקדמה בקישור המצורף.

נתניה

סיימתי לקרוא בספרו של דרור בורשטיין "נתניה". אני מציץ במה שכבר התפרסם על הספר. זה לא מעט. הכול מציינים את שכלול הכתיבה, השפה, הסגנון, וגם את המוזרות של חיבור זיכרונות (אמיתיים או מומצאים) עם עיסוק אינטנסיבי באסטרונומיה, תולדות היקום, תולדות החיים בעולם וכולי וכולי. ראיתם פעם ספר של ספרות יפה שבסופו רשימה ביבליוגרפית (ורובה ספרי מדע)? מאשה צור גלוזמן כתבה שבספר הזה בורשטיין הוא פילוסוף יותר מאשר סופר. אני לא חושב כך. לפחות שני דברים מושגים בחיבור המקורי של ספרות ממוארית ותולדות היקום: החיבור – לפעמים במשפט אחד – בין זיכרון ילדות ובין מהלכים גלקטיים של מאות מיליוני שנים מתיך את זמן חיינו עם מה שבורשטיין קורא לו הזמן הגדול. זה חיבור מעניין שנותן פרופורציות מצד אחד וגם הופך אותנו לחלק מהרפתקה עצומה שאנו יודעים עליה מעט (והכתיבה של בורשטיין מסקרנת אותנו ללמוד עליה יותר). הישג אחר הוא תיאור החוג לאסטרונומיה שבו השתתף המחבר בגיל 14. כמה קשה לדעת, לעתים, מה יחרת ויהפוך לשיעור לחיים ואף לדרך חיים או מחשבה? הנה ילד הולך לחוג אסטרונומיה, ומצייר את מפת הכוכבים על השולחן בכיתה, ופתאום הוא בן 40 ומבין שמפת הכוכבים הזו הייתה למפת חייו.

.

ראו תגובות נוספות לפוסט הזה:

במחשבה שנייה

.

Read Full Post »

במוסף גלריה של הארץ, בראש השנה, אמר דרור בורשטיין כמה דברים מעוררי מחשבה על כתיבת פרוזה. בכתבה גדולה שהוקדשה לו, לכבוד ספר הפרוזה החדש שלו "נתניה", הוא מכריז שאינו מאמין בפרוזה.

אני חושף את קלוני כי אני כותב פרוזה ולא מאמין בפרוזה… זה נראה לי מופרך באופן בסיסי שאדם יקרא רומן ארוך שמתאר עלילה של כל מיני דברים, אם המרקם של הטקסט עצמו הוא לא פואטי, זה נראה לי כמו עינוי… אני פתאום מגלה לתדהמתי שאני לא מצליח לקרוא יותר משניים-שלושה עמודים [של פרוזה], גם מדברים שלפני חמש שנים הייתי רץ לקרוא, כמו למשל בלזק. העניין שלו שוב ושוב זה כסף וסטטוס חברתי שזה אותו דבר בעצם. פתאום גיליתי שזה לא אכפת לי אם מסייה בירוטו כן ירוויח בחנות או לא.

יואל הופמן, בספרו האחרון "מצבי רוח", מתעלל כהוגן בכתיבת פרוזה "סתמית" שמרכזה בעלילה שהיא מספרת. בפרק 83 (הספר עשוי פרקים קצרים וכתוב כשירה, הוא גם מנוקד כולו) הוא מרחיק לכת וכותב עמוד של ספר פרוזה סתמי כזה. זה נפתח כך: "בשש זיוית פקחה את עיניה ופיהקה" ומסתיים כך: "אבל אוהד ישן שינה עמוקה. לא פלא, חשבה, אחרי המין הסוער של אתמול". כדי שנבין שהבדיחה היא גם על חשבוננו וכדי לסנוט בסופרים שכותבים כך עוד קצת, הוא מוסיף (בפרק 84):

כמה מן הקוראים ודאי אומרים בלבם: הנה סוף סוף סיפור של ממש. מעניין מה יקרה בהמשכו.

איננו יודעים אם נוכל לספר את המשכו של הסיפור הזה שכן לשם כך דרושה השראה של ממש והשראה, כידוע, נאצלת ממקום אחר, כמו רוח נבואה.

לאן תלך זיוית כשתהיה לבושה לגמרי? האם תעיר את אוהד לפני שתצא מהבית? ואוהד, האם ילך לביתו, יחליף בגדים, יתקלח, וילך משם לעבודה? האם ירים טלפון לגרושתו לשאול לשלומו של הילד? או אולי לאישה אחרת? ועוד ועוד שאלות כהנה וכהנה.

ובמקום אחר (פרק 105) כותב יואל הופמן עוד קצת בהיתול על הסופרים הראליסטיים:

מתוך מקרה הטקסי [שסופר בפרק הקודם] הקוראים יכולים ללמוד את ההבדל בין בדיה (שקוראים פיקציה) לבין החיים.

בספרות (כלומר בבדיה) מקרה הדלת הנפתחת של הטקסי היה מתרחש רק פעם אחת מפני שהסופר היה מבקש לעורר את אמונם של הקוראים בריאליות של הדברים. אבל בחיים? החיים נפלאים מאוד ודברים כאלה מתרחשים פעמיים או שלוש על אפם ועל חמתם של הסופרים הריאליסטיים.

ברשימה שכתב אריק גלסנר על ספרה של רוני גלבפיש "סיפור קטן ומלוכלך", הוא מצביע על עוד קושי של הרומן העלילתי מהסוג שהופמן מלעיג עליו. אצל גלסנר, גרוסמן הוא המייצג של הכתיבה הבורגנית. "הגרוסמניות היא בורגנות שמפלרטטת עם הכאוס"" הוא כותב, "אבל הבורגנות שמשתעשעת באפשרות חורבנה, מתענגת על אפשרות הטרנסגרסיה, מתפעמת מתביעות הנפש שאינן יודעות מוסר ונורמה, נראית מנקודה חוץ-בורגנית לא מסעירה ואף מעט מגוחכת".

מאיה ערד כתבה לפני זמן קצר על מאדאם בוברי, ואולי דבריה עושים קצת סדר בטרוניות כלפי הפרוזה וגם כלפי הרומן הבורגני.

ספר על שום דבר, הגדיר אותו פלובר עצמו. כמובן, יש לספר עלילה ברורה למדי. אמה הצעירה והבלתי מנוסה נישאת לשארל האפרורי ומוצאת לעצמה מפלט בשני מאהביה ובהרבה הרבה קניות בהקפה. הקניות, לא המאהבים, הן אלה שמביאות לבסוף למותה. כמובן שכנערה האמנתי לאמה בובארי… למעשה, גיליתי הרבה יותר מאוחר, אמה היא בורגנית נלעגת ופרובינציאלית, כמו כל דמויותיו של פלובר ללא יוצא מן הכלל. אבל הספר הוא לא על אמה הפרובינציאלית, לא על שארל בעלה ולא על ה"חברה" הבורגנית, חלילה. כמו שפלובר הסביר בעצמו: זה ספר על שום דבר… מאדאם בובארי הוא על שום דבר כי הוא מה שהוא בעצמו. הוא לא צריך שום דבר להיות "על". הוא יחיד במינו, מדויק ומנוסח ממש כמו שירה. כל מילה במקומה, כל משפט מחושב בצליליו ובקצבו, כל פיסקה מנוסחת לפי הגיונה הפנימי. וכמובן, זהו הספר בו הביא פלובר למושלמות את המבע המשולב (נקודת המבט של הגיבור השלובה בזו של המספר), שהפך לסימן ההיכר של הפרוזה של שיא הרומן הריאליסטי.

אז אולי זה המפתח לפרוזה טובה: שתהא כתובה כמו שירה, כל מילה במקומה, כל פסקה מנוסחת לפי הגיונה הפנימי? והאם זה אפשרי? לפי מאיה ערד כן, לפחות בספר אחד. "אז על מה מאדאם בובארי?" היא שואלת, "על איך לכתוב. אני עוד מנסה ללמוד".

Read Full Post »

כל היום אני יושב מול טקסטים. עבודה. העיניים מתעייפות וגם מתחשק לעשות משהו אחר אחרי העבודה. כך נח לו ג’ושו, שקראתי יותר מחצי ממנו, כבר שנתיים ליד מיטתי ומחכה. כמעט שכחתי אותו. עליו מונח ספר ההדרכה של המצלמה (קנון G10) שגם ממנו קראתי מעט. בתחתית הערמה מונח ז’יל בלאס, ספר שמלווה אותי כבר שנתיים (נסע אתי ליער השחור וחזרה) ומדי פעם אני קורא בו פרק. לידו מונח יוספוס פלוויוס שקניתי לאחרונה (ושבוע אחרי שקניתי במחיר מלא ראיתי אותו בסטימצקי במבצע 1+1) והתחלתי לקרוא. כמה עמודים מפעם לפעם. מי שחושב שאנו חיים בתקופה של תככים, שיקרא את מה שהיה פה פעם.

פתאום קניתי בבת אחת שלושה ספרי מקור. של יואל הופמן, חיים באר ודרור בורשטיין. שני האחרונים יחד (1+1). ולפני שבוע התחלתי לקרוא את רונית מטלון. בדרך מהחנות, עם יואל הופמן ביד, התחלתי לקרוא בו וכבר קראתי יותר מחצי. מה זה הכתיבה הזו אי אפשר לומר. הוא מהפנט אותי. סיפורי המהגרים היהודים-הגרמנים שבראו להם עולם אירופי בפלסטינה. ערבוב של זכרונות ילדות, הרהורים ופרטי טריוויה של יומיום. זמני האוטובוסים למעלות. בעיות לחץ דם. סיפורים על נסיעות בעולם ועל מה שעולה מהמחשבה על מילה כלשהי. או למשל רעיונות מה לעשות עם הספר שלו, של יואל הופמן. למשל להניח עליו שתי כוסות יין, או להפילו ולהרימו ולשאול אישה עם הוא נפל לה, או לנעוץ בו סכין ולומר לאישה אם הסכין נוגעת במילה אהבה את הולכת אתי.

וגם דברים על ספרות וסופרים. למשל:

סופרים צריך להעמיד לדין לא על דברים כאלה [שקרים] אלא על הטלת שעמום. צריך להיות סעיף כזה במשפט הפלילי. וגם אנחנו חוטאים בזה לפעמים. תארו לעצמכם שאנחנו נדונים על הטלת שעמום ונקלעים למעשיהו ויושבים שם עם משפחות הפשע. במחשבה שנייה, מוטב כך מאשר לשבת בתל אביב, ב"תולעת ספרים".

ועוד דבר. שמענו על חוקרי הספרות אבל לא שמענו שמישהו חקר את החיים. כלומר חוקרים עניין כזה או אחר (כמו רקמות או התנהגות). אבל את החיים?

טוב, זה מספיק. בינתיים. ומה דעתכם על זה שיואל הופמן משתדל לכתוב על עצמו בגוף ראשון רבים? לעתים זה לא נוח לו והוא עובר לגוף ראשון יחיד. פתאום שמתי לב שגם רונית מטלון כותבת על עצמה בגוף שלישי. וגם היא עוברת מדי פעם לגוף ראשון. מה זה אומר, ששניהם כותבים כך, במין הרחקה בין הגיבור (שהוא הם עצמם) ובין המספר?

בינתיים הרמתי מהערמה גם את ספרו של דרור בורשטיין והתחלתי לקרוא. מיד אמרתי: זבאלד. זה מזכיר לי את זבאלד. ובמחשבה שנייה, גם את יואל הופמן. או שזה רק נדמה לי. פתאום כולם מתקשרים זה לזה.

ורק את חיים באר עוד לא התחלתי לקרוא. בחגים. בחגים.

.

ספר הזן של ג’ושו, תרגם יואל הופמן (נוסח עברי בסיוע דרור בורשטיין), בבל, 2007
אלן-רנה לסאז’, הרפתקאותיו של ז’יל בלאס, מצרפתית: עידו בסוק, דביר, 1995
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, תרגמה מיוונית ליזה אולמן, כרמל, הדפסה חמישית 2010
רונית מטלון, קול צעדינו, עם עובד, 2008
יואל הופמן, מצבי רוח, כתר, 2010
דרור בורשטיין, נתניה, כתר, 2010
חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, עם עובד, 2010

.


Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: