Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוסטויבסקי’

תשעה ספרים שאני קשור אליהם:

אפלטון, תאיטיטוס – ספר שקראתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, והוא עדיין בעיני ספר הפילוסופיה הגדול מכולם. התרגום שקראנו ממנו היה של אריה סימון, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" של הוצאת מאגנס. עם הערות וניתוח מבנה הדיאלוג בכתב רש"י. אז עוד לא עמדה בספרייתי הסדרה האדומה של כתבי אפלטון בתרגום י"ג ליבס (הוצאת שוקן). הדיאלוג "תאיטיטוס" עוסק בשאלה "מהי ידיעה?" הוא מציב תשובות אפשריות לשאלה ודוחה את כולן. לקראת סוף הדיון אומר סוקרטס "יצא לנו, איפוא, תיאיטיטוס, שלא תחושה ולא דעה נכונה, ולא הסברה הגיונית יחד עם דעה נכונה – אף אחת מאלו אינה יכולה להיות ידיעה…" סוקרטס (מורהו של אפלטון והדובר העיקרי בדיאלוגים האפלטוניים) מלמד אותנו מהי מחשבה ביקורתית, ודבריו רעננים כאילו נכתבו היום.

הרמב"ם, מורה נבוכים – עוד ספר מימי האוניברסיטה שלי, שמלווה אותי עד היום. יש לי בבית מהדורות רבות שלו: תרגום אבן תיבון (עם פירושי אפודי, שם טוב, קרשקש ואברבנאל), מהדורת אבן שמואל המפורשת, תרגום קאפח והתרגום החדש למדי של מיכאל שורץ. בשנתיים הראשונות באוניברסיטה למדתי לצד פילוסופיה כללית גם פילוסופיה יהודית והתאהבתי מיד במחשבתו של הרמב"ם, שמצאתי אותה מתאימה לחלוטין למזג ולאינטואיציה שלי. מחשבה בהירה וחדה, הסבר פשוט שאינו מתרחק מהעיקר, ויכולת מופלאה לדבר במשפט אחד לכל סוגי הקהל. המחויבות של הרמב"ם לפילוסופיה של אריסטו מחד גיסא ולמסורת היהודית מאידך גיסא, והביטחון שלו ביכולתו ליישב את הסתירות בין שני אלה (ביטחונו של מי שניגש לרבע את המעגל) שבו את לבי. הרי הפילוסופיה, כבר הראה לנו אפלטון, אינה עשויה לתת לנו תשובות לשאלות, ואף על פי כן היא הכלי שאין בלתו כדי לבחון את התשובות השונות. המשך…

Read Full Post »

כמעט חצי שנה ביליתי עם האחים קרמאזוב, והספקתי לכתוב רק מעט ממה שמתרוצץ ומתדפק ורוצה להיכתב. אלא שהחלטתי שצריך לשים לזה סוף. לא כתבתי כמעט על קפיטן סנגיריוב ובנו איליושה, ולא על קטרינה איוואנובנה ועל גרושנקה. גם על אליושה והילדים רציתי לכתוב ולא הספקתי, ורק ניצל מזה קוליה קרסוטקין, שבכל זאת כתבתי עליו פוסט. גם על המשפט של מיטיה לא כתבתי, ולא על נאומי הקטגור והסנגור. מטעמים אפשר למצוא שם. אבל כאמור, החלטתי שעד כאן. חצי שנה. כל מה שלא הספקתי יחכה לסיבוב הבא. אולי בעוד עשר שנים. אולי לפני זה. מי יודע.

כשקראתי את האחים קרמאזוב בפעם הראשונה או השנייה בגיל שמונה עשרה, רציתי לכתוב על הספר, בעיקר כדי לעשות לעצמי סדר במהלך העניינים ובכל הרעיונות הגדולים. כתבתי עמוד אחד ואולי גם פחות מזה. אז עוד לא היו בלוגים, הדף אבד ודי. היום אני מרגיש שהשלמתי מעט ממה שרציתי לעשות אז. הרי את אחד עשר הפוסטים כתבתי באותו דחף, כמעט מאותן סיבות. כלומר לעצמי בעיקר, כדי לעשות סדר ולנסות להבין כמה דברים. למשל דברים טריוויאליים כמו בכמה ימים מדובר? מאות עמודים חולפים, הקריאה לא תמיד רצופה, בקלות אובדת ההתמצאות. האם השיחה של איוואן וסמרדיאקוב התרחשה ערב לפני הרצח? האם כשאליושה הולך לישון במנזר בעמוד 212 רק אז מסתיים היום הראשון? וכמובן רציתי גם לחשוב פעם שנייה ושלישית על הרעיונות הגדולים שאתם נאבק דוסטויבסקי. המשך…

Read Full Post »

***** הפוסט ה-500 בבלוג *****

לסיום סדרת הרשימות שלי על האחים קרמאזוב בחרתי בנושא מואר ושמח, שמשמש גם ברומן עצמו כאתנחתה מחויכת בין הדיונים הכבדים בענייני אמונה ומוסר. את הפרקים העוסקים באהבתם של אליושה וליזה (Lise) אי-אפשר לקרוא בלי חיוך של אושר. דומה שדוסטויבסקי ריכז את כל הטוהר והתום באפיזודות המוארות העוסקות באהבתם של שני צעירים אלה. המשך…

Read Full Post »

הצליבה שצולב דוסטויבסקי את איוואן פיודורוביץ' נמשכת ביתר שאת בפגישה השלישית עם סמרדיאקוב ובפגישה הדמיונית עם השד, שהוא השטן בכבודו ובעצמו, בלילה שלפני המשפט. השטן מצטט חיבור שכתב איוואן באביב שעבר בשם "המהפכה הגיאולוגית", ולפתע מתבררת לנו הקרבה של איוואן אל רסקולניקוב (מהחטא ועונשו). עד כדי כך כבדה אשמתו. המשך…

Read Full Post »

כבר הזכרתי בפוסט קודם את הפגישה של איוואן עם סמרדיאקוב ערב לפני הרצח, וכאן אעסוק בשלוש הפגישות של איוואן עם סמרדיאקוב אחרי הרצח, האחרונה שבהן בלילה הגורלי שלפני המשפט. בסיומה מסתיימת דרכו של סמרדיאקוב ואילו איוואן שוקע בהזיות, שאחת מהן היא הפגישה בחדרו עם השטן בכבודו ובעצמו. המשך…

Read Full Post »

אחד השיאים של "האחים קרמאזוב", ספר שמתקדם  משיא אל שיא, הוא תיאור הלילה שלפני משפטו של דמיטרי קרמאזוב. כוונתי לפרקים שמתחילים בביקורו של אליושה אצל אחיו דמיטרי בכלא עם רדת הדמדומים, ונמשך בשיחה בין אליושה ואיוואן, בביקור האחרון של איוואן אצל סמרדיאקוב, ובביקור השטן אצל איוואן. בפרקים אלה נחשף תפקידו האלוהי של אליושה בפגישותיו עם אחיו. המשך…

Read Full Post »

במוקד הרומן "האחים קרמאזוב" עומד רצח אב, ולכאורה הדיון סביב הרצח קשור באח דמיטרי – ההולל, הפרוע, המרושש – שאיים בנוכחות עדים לרצוח וגם כתב מראש כיצד יבצע את הרצח. על משפטו של דמיטרי בבית המשפט ובערכאה הגבוהה יותר שבין המספר לקורא עוד אכתוב בהמשך, ובינתיים כמה מילים (או כמה רשימות) על אשמתו של איוואן, האח המשכיל, ה"אירופי", המפקפק באלוהים ובדת, הפחות "רוסי" מבין שלושת האחים. המשך…

Read Full Post »

מאז שקראתי את התרגום החדש של נילי מירסקי לספרו של דוסטויבסקי "האחים קרמאזוב", אני חוזר וקורא בו שוב ושוב. הקריאה החוזרת בספר הגדול הניבה סדרה של רשימות וציטוטים נבחרים. הנה הקישורים לרשימות שהתפרסמו עד כה:

.

הנה כתבתי לך מכתב אהבה, אלוהים אדירים, מה עשיתי!

ארבע פגישות ועוד אחת עם השטן – 2

ארבע פגישות ועוד אחת עם השטן – 1

לא הוא! לא אתה!

אתה, כמדומה, אידיוט גדול, ובלי ספק נבל נוראי!

הכול יהיה מותר

אין עוד בעולם עוון ופשע

על פי תיאוריות ידועות

אני חייב לך עוד וידוי אחד

קוליה קרסוטקין

סיפור ליום הכיפורים – מתוך האחים קרמאזוב

.

Read Full Post »

אספר לכם, רבותי, סיפור קטן אחד, על איוואן פיודורוביץ’ עצמו, סיפור מעניין ואופייני מעין כמוהו. רק לפני חמישה ימים, לא יותר, בשבתו בחברת גברות בעיקר, הוא הכריז חגיגית, תוך כדי ויכוח, שאין על פני האדמה שום דבר שיאלץ את בני האדם לאהוב את זולתם, ושאין בנמצא חוק טבע בנוסח: "חייב בן אנוש לאהוב את האנושות"; ואם היתה עד כה אהבה בעולם, ואם עודנה קיימת, הרי אין זה בגלל החוק הטבעי, אלא אך ורק מפני שבני האדם מאמינים בחיי-הנצח שלהם. ובסוגריים הוסיף איוואן פיודורוביץ’, שבזה מתמצה חוק הטבע כולו, ואם תעקרו מלב האנושות את האמונה בחיי-הנצח שלה, מיד יאזלו בה לא רק האהבה, אלא גם כל חיוּת הנחוצה להמשך הקיום בעולם. ויתרה מזו: לא יהיה עוד שום דבר בלתי מוסרי, הכול יהיה מותר, אפילו אנטרוֹפּוֹפַאגיה [אכילת בשר-אדם]. וגם בזה לא די: הוא סיים את דבריו בקביעה שבשביל כל אדם פרטי, כמונו עכשיו, למשל, שאינו מאמין לא באלוהים ולא בחיי-הנצח שלו עצמו, חייב החוק המוסרי שבטבע להשתנות מיד, עד כדי היפוכו הגמור של החוק הקודם, הדתי; ושהאנוכיות, אפילו עד כדי זדון ופשע, לא רק צריכה להיות מוּתרת לאדם, אלא שיש לראות בה מוצא הכרחי, המוצא הכי נבון וכמעט הכי אצילי במצבו. המשך…

Read Full Post »

דוסטויבסקי

כאמור, הרומן "האחים קרמאזוב" הוא בין היתר זירה של מאבק בין "הרוסיות" המכילה כמובן מאליו את האמונה הנוצרית הפרווסלאבית, לבין הרעיונות החדשים, הסוציאליסטיים והאתאיסטיים, שהגיעו לרוסיה מהמערב. אין צורך לומר שדוסטויבסקי מצדד כמובן בפרווסלאביות, וגיבורו "הטוב" אליושה עובר גם חניכה קצרה במנזר, כהכנה לחייו הבוגרים.

בפתיחת הרומן, ב"דבר המחבר", כותב דוסטויבסקי שיש באמתחתו שני ספרים ולא אחד:

.

יש באמתחתי סיפור חיים אחד [של אליושה קרמאזוב], ואילו ספרים – שניים. הרומן השני הוא העיקר, ועניינו – פועלו של הגיבור שלי כבר בימינו אלה, כלומר עכשיו ממש. ואילו הרומן הראשון התרחש לפני שלוש-עשרה שנים, וכמעט שאינו רומן כלל, אלא פרשה אחת מימי ראשית עלומיו של גיבורי. לוותר על הרומן הראשון לא אוכל, לפי שבלעדיו לא יובנו דברים רבים בשני… (עמ’ 16). המשך…

Read Full Post »

לפי תיאוריות ידועות, שכבר לובנו די הצורך… צריכה הדת לעבור גלגול ולהפוך למדינה, דהיינו להתגלגל כביכול מצורה נחותה לצורה גבוהה יותר, על מנת להיטמע בתוכה אחר כך מתוך כניעה למדע, לרוח הזמן ולציוויליזציה. אבל אם אין היא חפצה בזה, אם היא מתנגדת, תיוחד לה בשל כך רק איזו פינה במדינה, וגם זאת – בפיקוח בלבד… אבל לפי התפיסה היהודית ומשאת הנפש היהודית, לא הדת צריכה להתגלגל במדינה, כמין זן נמוך המתפתח לזן גבוה יותר, אלא להפך, המדינה היא שצריכה להגיע לבסוף לידי כך שתוכל להיות דת בלבד. דת ותו לא. ודבר זה בוא יבוא.

נשמע מוכר? מי היה יכול לומר דברים כאלה? תחילתם מזכירה את דבריו של הרצל, חוזה המדינה, שדרש שהרבנים יישארו בבתי הכנסת, כלומר שתיוחד להם פינה במדינה בפיקוח בלבד. וסופם דומה לדבריו של בני קצובר, מראשי המתנחלים, הדורש את פירוקה של הדמוקרטיה הישראלית, כלומר את פירוקה של המדינה והפיכתה לדת. מי יכול היה לנסח בבהירות כזאת את שני הקצוות האלה? המשך…

Read Full Post »

דוסטויבסקי

אני חייב לך עוד וידוי אחד… מעולם לא הבנתי איך אפשר לאהוב את הקרובים לך. דווקא את הקרובים אי אפשר לאהוב, לדעתי. אפשר לאהוב את הרחוקים בלבד. קראתי פעם באיזה מקום על "יוֹאָן הרחוּם" (אחד הקדושים), שכאשר בא אליו עובר-אורח רעב וקופא מקור וביקש להתחמם, נשכב יואן לידו במיטה, חיבק אותו והתחיל נושם ונושף לתוך פיו המצחין, השותת מוגלה בשל איזו מחלה נוראה. אין לי ספק שהוא עשה זאת מתוך איזה ריגוש כוזב, היסטרי, בשם חובת האהבה שקיבל עליו וסיגופי התשובה שכפה על עצמו. כדי שאפשר יהיה לאהוב אדם – עליו להסתתר, שהרי אך יָראֶה את פניו, ואבדה האהבה.

הדובר הוא איוואן קרמאזוב, בפתיחת הפרק "מרד" שמקדים את הפרק "האינקוויזיטור הגדול". הפוסט הזה פותח סדרה של ציטוטים ועיונים בספר "האחים קרמאזוב". ראו בהקשר דומה את הפוסט הזה (וראו גם את זה).

.

פיודור דוסטויבסקי, האחים קרמאזוב, תרגמה נילי מירסקי, עם עובד 2011, עמ’ 309.

 .

Read Full Post »

דוסטויבסקי

אחד מסיפורי המשנה המרתקים ברומן הגדול (תרתי משמע) האחים קרמאזוב הוא סיפורו של הנער קוליה קרסוטקין, שמתחבר עם סיפורו של הילד האומלל, הנוטה למות, איליושה. למעשה, סיפורו של קוליה קשור עוד יותר בגיבור הספר, אליושה קרמאזוב (לא במקרה נבחרו לאיליושה ולאליושה שמות דומים).

קוליה הוא נער פיקח, ‘כמעט בן ארבע עשרה’ (חשוב לו להדגיש כמה הוא בוגר), שגאוותו מביאה אותו להתרברבות בדעות קיצוניות ולמעשים פזיזים. אליושה אומר עליו בעקיפין, בצטטו דברים שאמר גרמני אחד על הנוער הרוסי, שהוא לוקה בבורות גמורה וביטחון עצמי שאין לו גבולות. ובדיבור ישיר יותר הוא אומר לו: "רק עצוב לי שנפש נפלאה כל כך, שעדיין לא התחילה לחיות, כבר נגועה בכל ההבלים הנלוזים האלה" (עמ’ 702). נראה שדוסטויבסקי בחר בקוליה על מנת להציג דרכו את כל הנלעג ב"נוער הרוסי" המשכיל למחצה, שקרא כמה ספרים וגיליון בודד של איזה כתב עת, וכבר הוא הופך עולמות ופוסל גופי מחשבה שלמים ומעיר הערות מחוכמות על אונייגין בלי שקרא שורה אחת ממנו. "אבל תגיד לי", שואל אותו אליושה, "את פושקין הלוא קראת… הרי כרגע דיברת…" וקוליה משיב, "לא, עוד לא קראתי, אבל אני רוצה לקרוא…" וכן הלאה. קוליה מכריז על עצמו שהוא סוציאליסט, הוא פוסל את המדיצינה, מתנגד לדת הנוצרית וכולי. "מתי הספקת?" שואל אותו בחיוך אליושה, וגם הקורא מרגיש שקצת יותר מדי הועמס על הילד שעדיין אינו בן ארבע עשרה. נדמה שדוסטויבסקי השתמש בדמותו של קוליה כדי לבקר באמצעותה את הדור הצעיר, המהפכני – ביקורת שנראה שהיתה מתאימה יותר לדמות מבוגרת מקוליה בשלוש או ארבע שנים. המשך…

Read Full Post »

מעט אחרי תחילת הסיפור המשפחתי של האחים קרמאזוב ואביהם, ובעצם בתחילתו ממש או אף לפני תחילתו, כלומר עוד לפני שפגשנו את כל הגיבורים, מזומנים כולם אל המנזר הסמוך למפגש עם הסְטַארֶץ, שאליושה, צעיר הבנים, הוא תלמידו. מהו סטארץ? ובכן זהו "מי שמקבל מידיך את נפשך ואת רצונך, להטמיעם בתוך נפשו שלו ורצונו שלו. משבחרת בסטארץ פלוני, אתה מבטל את רצונך מפני רצונו מתוך צייתנות מוחלטת, מתוך ביטול עצמי גמור" וכולי וכולי. כלומר, הסטארץ הוא מעין צדיק שאנשים באים אליו לשמוע עצה, לתנות את צרותיהם ולחפש גאולה לנשמתם. לפני שמתחוללת לפני הסטארץ הדרמה המשפחתית של הקרמאזובים, מסופר העניין הזה.

בעלת אחוזה אחת, אלמנה צעירה בת שלושים ושלוש, מתלוננת שהיא מתקשה להאמין בעולם הבא. הסטארץ ממליץ על "אהבה פעילה", אך היא חוששת שאין בכוחה לעמוד בזה. "אתה יודע", היא אומרת לסטארץ, "אני כל כך אוהבת את האנושות, עד שלפעמים, תאמין לי, אני חולמת לעזוב הכול, כל מה שיש לי… וללכת להיות אחות רחמניה… אני עוצמת את עיני ושואלת את עצמי: כמה זמן היית מחזיקה מעמד כך? ואם החולה שאת רוחצת את פצעיו לא ישיב לך מיד בדברי תודה, אלא להפך, יתחיל להציק לך… מה אז? האם תתמידי באהבתך או לא?" הסטארץ, כתשובה, מספר את הסיפור הזה: המשך…

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: