Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דוד גרוסמן’

קריאה חוזרת – זכרתי את ספר הדקדוק הפנימי כספרו הטוב ביותר של דויד גרוסמן. את פרטי העלילה לא זכרתי היטב. שלושה דברים זכרתי: את הבית המשותף שהוא מעין קיבוץ קטן, את שבירת הקירות בביתה של עדנה בלום ואת אהרון שמסרב להתבגר ולגדול. עוד דבר זכרתי, שהספר הוא אנציקלופדיה של שנות השישים. כל כך הרבה פרטים ותיעוד, ועוד אחזור לזה.

המשולש הנצחי של גרוסמן – כתבתי על המשולשים של גרוסמן בעקבות אשה בורחת מבשורה וחיוך הגדי. מכיוון שקראתי את "אשה" לפני שקראתי את "חיוך", הכרתי תחילה את גיבורי המשולש אחרי מחזור שלם של חיי משפחה, שהגיעו למשבר כשהילדים גדלו. אחרי כל השנים האלה, אחרי שבכל זאת נעשתה הבחירה באילן ולא באברם והוקמה משפחה למופת, "מאושרת במלאות החיים", כשהמשפחה מתערערת ואורה עוברת משבר, היא חוזרת אל אברם, הצלע השלישית. המשולש המשיך כל השנים להיות אופציה ממשית. הלימבו שבו מצוי אברם מאפשר כביכול לחזור אל נקודת הבחירה ולבחור אחרת, לחיות מחדש. כך מקבל המשולש משמעות של מימוש כפול של החיים. ואולי הוא דווקא מביא להקצנה את חוסר היכולת לוותר. אחר כך, כשקראתי את "חיוך" ומצאתי שם את אותו משולש, הבנתי שהתבנית הארוטית והאינטימית של גרוסמן מתממשת במשולשים, שבהם הקשר בין שני הגברים משמעותי אפילו יותר מהקשר של כל אחד מהם עם הצלע הנשית. בקריאה החוזרת בספר הדקדוק הפנימי הלכתי עוד אחורנית אל ראשית חיי האהבה של הגיבור הגרוסמני. המשך…

Read Full Post »

 

לקראת סוף הספר אהרון מתמודד עם עוד אכזבה. גדולה וכואבת.

והיא אמרה שבוע, חשב אהרון, והם יהיו ב'כדורי', שזה שם של מקום שאמא שלה הזכירה כמה פעמים, ושם מסיבות ליליות וקומזיצים. ושם גנבו תרנגולות. ושם מקלחות משותפות בלילות.

"תסעו, תסעו."

"אמרתי לך!" קראה יעלי אל גדעון, טופחת על כתפו, שפתה התחתונה משתרבבת, תפוחה, מגורה, "אמרתי לך שאתה סתם עושה פיל מיתוש!"

אצבעותיו גיששו והתעקלו לתוך החריצים שבין אבני הגדר. שיבוא נחש. שמונה ימים. אם גדעון יבגוד בי, חשב ושתק, ובקול שנוק פלט "יהיה בסיידר." כל הזמן נתחבה לשונו מעצמה אל החור הריק של השן שלו. כל הזמן נחמץ לבו. הם למדו פעם סיפור על אשה שביזבז את שנותיה ונעוריה כדי להחזיר את מחירה של מחרוזת-פנינים שאיבדה, שלבסוף נתגלתה כמזוייפת…

ואיך היא יודעת ככה לשחק בשניכם ולסובב אותכם על האצבע הקטנה שלה, חשב אהרון, ואהב אותה מאוד, יותר מתמיד…

כל הזמן ביקש לשכנע את עצמו שהוא יכול לסמוך על גדעון. שעל גדעון אפשר לסמוך בלב שלם. ושאמו תתבדה. שדרך העולם תתבדה. שבזכות ההתבדות הזאת יוסר איזה כישוף מעל העולם כולו, וגם לו, לאהרון, תבוא גאולה. אידיוט, בוק, ליגלג מייד, צחקו על הטיפש, ובאותה נשימה כעס על עצמו וחשב בתקיפות שגם אם יאבד לו הכל, עדיין יש דבר שכבר אי אפשר לקחת ממנו, את האהבה שזכה לה בשבועות הספורים הללו כבר אי אפשר להשחית…

.

וראו גם הקיר של עדנה בלום

.

Read Full Post »

.

בעקבות הסרט של ניר ברגמן אני קורא שוב בספר הדקדוק הפנימי. בסוף הקריאה אכתוב משהו על החוויה. בינתיים הגעתי לקיר השני ששוברים אצל עדנה בלום. הנה קטע שקראתי היום (עמ' 167):

…תשמע איך הוא דופק שם, עוד מעט יבקיע את הפקעת הזאת שבבטן, כבר כמעט שבועיים הוא ככה, צרה חדשה, אף פעם לא היה לו ככה כל-כך הרבה זמן, חזק, חזק, נואק אהרון, שפתיו הדוקות מכאב, ושם, מעבר לקיר, עדנה מאכילה את אבא עוד ועוד פרוסות עבות של נקניק מתובל, מגישה אל פיו להזין את המכונה הגדולה של גופו, וההוא נושך מידה תוך כדי עבודה, הולם ונוגס, מכה ונושך, תיזהרי, תיזהרי, ורגע אחד שהיא לא נזהרה, מלתעות רעבתניות סוגרות על אצבעה הדקה, הוורודה, לופתות את כף-היד הקטנה, את הזרוע, והיא לא בורחת…

.

Read Full Post »

ביקורות ותגובות – לפני שישבתי לכתוב על הסרט המופתי הזה, עברתי במהירות על כמה דברים שנכתבו עליו. חיפוש בגוגל הביא אותי למאמרי ביקורת ולהתרשמויות של צופים. מצאתי תגובות מקוטבות; ישנם כאלה – ואני בתוכם – שמתקשים למצוא מילים לחוויה הגדולה שחוו, משום שהסרט נגע בנקודה פנימית ביותר שלהם. אחרים, שלא קרה להם הנס הזה, נותרים אדישים. בין המתפעלים אזכיר את אורון שמיר ואת אילן שיינפלד. בין האדישים בולט אורי קליין.

המבט מתוך עולם הילדות – דויד גרוסמן הוא סופר של ילדות ונעורים, וניר ברגמן שהעביר את הספר אל מסך הקולנוע הצליח לשמר בצורה מופלאה את המבט הזה, של הילד המחונן והרגיש החרד להתמוטטות עולמו במעבר אל ההתבגרות. הוא רואה היטב מה הבגרות מעוללת לחבריו, להוריו, לשכניו – לכולם. והוא נלחם בזה. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יקפיא את עצמו לעשרים שנה ואז יכתוב על הכול. לקראת סוף הסרט יש תמונה נוגעת ללב שבה משתמש אהרון (רואי אלסברג), הילד שמסרב לגדול, בכל הסימנים שאמורים לאותת לחברו שהוא במצוקה ומבקש את עזרתו – כנפיים לחיצים על המדרכה, בורג הפוך בספסל, אגורה בתוך חריץ בעמוד החשמל. כשהסימנים אינם מביאים אליו את גדעון חברו הוא אומר לעצמו "אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים".

אי אם קופצינג, אי אם אהרונינג – אחד הרגעים החזקים של הסרט (של הספר) הוא כשאהרון מסביר לחברו מהו הווה מתמשך באנגלית. כאן גרוסמן מסגיר את הלב האמנותי שלו, וברגמן ממחיש את הרגע הזה בצורה מופלאה. המבט הילדי נתפס אצל גרוסמן כמבטו של האמן, מבט שעדיין לא התקבע, לא התאבן כמו עולמם של המבוגרים. זהו המבט של ההווה המתמשך, אי אם פליינג, אי אם אהרונינג.

אהרון ואחותו יוכי – רגעים יפים בסרט מתרחשים בין אהרון ואחותו יוכי (יעל סגרסקי). אלה כמעט רגעי הקרבה אמיתית היחידים בעולם המקיף את אהרון, והם משוחקים נהדר על ידי שני השחקנים הצעירים (הקרדיט כמובן גם של הבמאי).

הפרידה מהילדות – היצירה הגרוסמנית-ברגמנית הזו מצליחה להמחיש בצורה מצמררת ממש את כאב הפרידה מהילדות. דימוי המוות בסוף הסרט, ולפניו חלום הסירה והאדמה היבשה, ממחישים את המחיר הנורא של מה שנחתם (אצל רבים לתמיד) ביציאה מהילדות. אהרון, הסופר לעתיד לבוא (זה שיספר את הסיפור בעוד עשרים שנה), מודע לרגע הנורא הזה. רגע לפני שהוא משלים עם מות הילדות הוא ממהר לאסוף זיכרונות מהעולם האבוד. זה רגע חזק מאין כמוהו.

האם המרירה – דמות האם הקשוחה, קשת היום, הקנאית, המלאת כוונות טובות כלפי בנה אך נוהגת בו בגסות רוב הזמן, היא נקודת תורפה בסרט. כל מבט של אורלי זילברשץ הוא סימן קריאה, והיא כולה אגרוף קפוץ ומרמור בלתי פוסק. דמותה מעוצבת כקריקטורה חד-ממדית, וזו נקודת חולשה בולטת של הסרט.

דיוקן האמן כאיש צעיר – הספר והסרט הם סיפורו של האמן כאיש צעיר. גרוסמן העמיד דמויות כאלה בעבר, למשל אורי ב"חיוך הגדי", אף ששם הוא מבוגר יותר. לגיבורים האלה יש כריזמה של אור פנימי ויכולת מילולית, שגורמת להשתאות ולהתפעלות בתוך היצירה ומחוצה לה (אצל הקורא). כאן גם נפתרת חידת הסיום והמוות הסימבולי. השבועה שאהרון נשבע לעצמו לפני סגירת דלת המקרר (בעוד עשרים שנה) קוימה פעמיים. אחרי עשרים שנה בספר של גרוסמן. ואחרי עוד עשרים שנה בסרט של ברגמן.

.

ראו גם

המשולש הגרוסמני – הרהורים בעקבות קריאה ב"חיוך הגדי"

הרומן הסוליפסיסטי והשיעמום הבורגני – כמה הערות על "אשה בורחת מבשורה"

.

Read Full Post »

הסבר והתנצלות – רק עכשיו קראתי את הרומן המוקדם של דויד גרוסמן, ואינני מכיר לא את ספרות המחקר שנכתבה עליו ולא את הביקורות שהופיעו בזמנו. הגעתי אליו בדרך עקיפין. כשקראתי את 'אשה בורחת מבשורה' וגם כתבתי עליו, נחשפתי לדיונים שהיו סביבו, ובעיקר התרשמתי מכותב אחד ב-Ynet, שקטל את הספר וציין שספרו הגדול של גרוסמן הוא 'חיוך הגדי'. רשמתי זאת לפני, ובהזדמנות רכשתי לי עותק ישן אצל איתמר לוי. עכשיו התאפשר לי ללכת אחורנית, מהיצירה המאוחרת אל המוקדמת, מענפי האילן אל השורשים, ולבחון את הקודים הגרוסמניים בהילוך לאחור.

הרומן הסוליפסיסטי, גרסת שנות השמונים – כמו ב'אשה' גם כאן ב'חיוך', דומה ששלושת הגיבורים הם השתקפויות שונות של תודעה אחת מפוצלת. ניכר שהמספר מאוהב בהם במידה שווה כמעט. ובולט עוד יותר ששלושתם מאוהבים זה בזה. ומה שמוזר עוד יותר, הגבולות ביניהם מטושטשים לחלוטין וכמעט נעלמים כשאחד מהם מהרהר בשניים האחרים ומתעמת אתם בדמיונו. שכן אין עימות ביניהם במישור הפעולה של הרומן, למרות שזה מתבקש. אין עימות בין שוש ובין אורי כשהיא מספרת לו על בגידתה – אורי רק מתרחק ובורח; ממש כפי שזה קורה ב'אשה', כשאילן מתרחק כל פעם מאורה במקום להתעמת. גם העימות הסופי בין קצמן לאורי אינו מתרחש, מלבד בדמיונו של קצמן. דומה שגרוסמן אינו יכול ליצור במישור הפעולה התנגשויות בין רצונות מנוגדים. משום שמדובר בעצם בתודעה אחת מפוצלת, ההתנגשויות הן רק בתחום הדמיון.

המשולש – זה הגרעין המרתק מבחינתי. הופתעתי במסע שלי בזמן – מ'אשה' המאוחר ל'חיוך' המוקדם – כשמצאתי את אותה שלישיה עצמה. ממש כך. אילן-אברם-אורה מ'אשה' הם כאן אורי-קצמן-שוש. הם כמובן מאוהבים שלושתם זה בזה. שני הגברים קשורים נפשית ופיזית עם האישה, אבל דווקא הקשר ביניהם נראה חשוב ומהותי עוד יותר. המעניין במשולשים שיוצר גרוסמן הוא שהגברים אינם נלחמים זה בזה על האישה. להפך, רצונם העז, הלא תמיד מודע, הוא להתחלק ביניהם באישה המיוחדת, שתפקידה לתקן אותם או דווקא לחשוף את פגמיהם (באמצעות פגמיה שלה).

יורים ובוכים, גרסת שנות השמונים – מעניין לגלות שכבר ברומן המוקדם הזה מוטיב היורים ובוכים כה חזק. קצמן ואורי (אורי, ילד האור) משרתים את הכיבוש, והמחאה של אורי מסתכמת במעין התבטלות והסגרה עצמית לידי זקן חצי משוגע, חילמי. זה כל כך מתפנק וילדותי, ואכן במערה של חילמי הוא מצטנף ונרדם וחולם כתינוק. וקצמן – הוא כועס ולועג לפלסטינים, שאינם מתמרדים.

הערבים והערבית – הפתעה מרעננת בקריאת הספר היא השימוש של גרוסמן ברמזים של השפה הערבית (כאן יא מא כאן, תותה תותה חלסת אלחדותה ועוד), שמעניקים, עם רמזים נוספים, תחושה של היכרות עמוקה עם התרבות הערבית השכנה. אולי זו אשליה. אבל לעומת השפה, שהרמז אליה הוא של ערגה ושל עוגן (שפת האגדות, הסיפורים, המיתוס של המקום), חסרה ב'חיוך', כמו ב'אשה', דמות ממשית ובעלת עוצמה של ערבי. אין. גם חילמי אינו דמות אלא פנטזיה אוורירית.

האידיוט החכם – בשני הספרים ('אשה' ו'חיוך') יוצר גרוסמן דמות של 'אידיוט חכם'. ב'אשה' זהו אברם שחי מחוץ לחיים כאפשרות שלא מומשה, ב'חיוך' זהו חילמי שחי מחוץ לכפר ונחשב למפגר – ודווקא הוא מבין את גודל האסון של הכיבוש, ואף מנסה בתמימותו לפעול נגדו.

המציאות השבירה – בשני הספרים מזכיר לנו גרוסמן שהמציאות שבירה ועשויה בקלות להתפורר. המילים המסיימות את 'אשה' הן: 'כל כך דקה קליפת כדור-הארץ'. ב'חיוך' נפגשים אורי וקצמן באתר של רעידת אדמה, שגרמה הרס עצום. בלילה שבו הם מתוודעים זה אל זה אומר קצמן לאורי: 'המציאות, היא כל-כך שבירה. כמו קליפה של ביצה… הכל שביר. פריך… גם האמונות. הערכים…'. עולמה של שוש נסדק ונשבר כשהיא נחשפת לקליפה הדקה המרכיבה את דמותו הציבורית של אביה. וקצמן אומר לקראת סוף הספר: 'האמת היא רק האמצעי האחרון שיש לנקוט; רק גלולת רעל שמשתמשים בה כאשר נלכדו כל המבצרים, ונחסמו מנהרות הבריחה הנסתרות'.

Read Full Post »

ואיזה כיף ששוב אפשר להעלות פוסטים

ובסוף השבוע קראנו (ב-7 לילות של ידיעות אחרונות) את דברי ראשי החוגים לספרות על עניינים שונים, וגם על הספרות העברית הנכתבת היום. הנה שתי הפתעות (עבורי):

מיקי גלוזמן אמר שאמיר גוטפרויד הוא ספרות גרועה.

יגאל שוורץ אמר ששבעים אחוזים מספרו של דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה, הם פשוט ברברת מוחלטת.

לגבי גוטפרוינד אני חושב שזו הגזמה. לפחות שואה שלנו אינו ספרות גרועה

לגבי גרוסמן, זכורה לי ההתקבלות הנרגשת של הספר, כמעט בחרדת קודש דיברו עליו אז. והנה ראש חוג לספרות ועורך חשוב אומר דברים כאלה, והם אפילו לא עושים כותרת

אגב, אני קורא עכשיו את חיוך הגדי. בסוף הקריאה אומר כמה דברים עליו ועל הקשר שלו לאישה בורחת מבשורה

Read Full Post »

כבר כתבתי פעם על ימי השישי, שבהם אני עוצר בצהריים לארוחה קלה של חצי מנה חומוס-טחינה. עכשיו, כשפרדס חנה עלתה על מפת הרוחנית הישראלית, ותמונות של  אתרי בילוי מקומיים מעטרות את מוספי העיתונים הגדולים, אני מחכה ליום שבו תיהפך החומוסייה של המכונית התכלכלה לדבר הבא עבור התיירים שמדרום לנחל אלכסנדר (ולאלה שמדרום לירקון). ביום שטוף שמש של תחילת דצמבר אני יושב באזור החיצוני הפתוח של החומוסייה, ואחרי שהרקתי בקבוק בירה וטעמתי מהבצל והזיתים, אני קורע פיסות של פיתה חמה וטובל אותן בקערת החומוס הקטנה שלפני.

את הספר אני מניח בצד. חשבתי שאקרא עוד פרק, אבל ההתרחשות שמסביב מעניינת יותר, תוססת, מלאת חיים.

אני נשען לאחור ומביט סביבי. על הקירות תלויות הזמנות לקורסים של יוגה ומדיטציה ובניית מבני עץ ופסנתר וגיטרה ואשרם במדבר. וגם דירות להשכרה, סדנאות להתפתחות אישית ורוחנית, ושני בחורים בני עשרים וארבע ינקו לכם את הבית ביסודיות, והשירות נעשה באהבה (סימן קריאה).

לידי יושבת קבוצה גדולה של נערים-חיילים. כולם כבר עברו בבית, השאירו שם את המדים, ועכשיו הם בחולצות טריקו לבנות. אבל מכנסי הצבא, שחלקם לובשים עדיין, מסגירים אותם. ומסגירים אותם גם גילם, ודיבורם הנלהב, והחברותא ההדוקה שעושה אותם דומים לנערי בית ספר.

כמעט כל השולחנות תפוסים, רבים נכנסים לרגע ויוצאים עם מנות ארוזות בכלי פלסטיק עגולים.

חורף ישראלי שטוף שמש. יום שישי. זיתים ירוקים מרים, צלחת קטנה של חומוס-טחינה וסלט חריף שלא טעמתי כמותו בשום מקום אחר. ארוחה ישראלית.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: