הסבר והתנצלות – רק עכשיו קראתי את הרומן המוקדם של דויד גרוסמן, ואינני מכיר לא את ספרות המחקר שנכתבה עליו ולא את הביקורות שהופיעו בזמנו. הגעתי אליו בדרך עקיפין. כשקראתי את 'אשה בורחת מבשורה' וגם כתבתי עליו, נחשפתי לדיונים שהיו סביבו, ובעיקר התרשמתי מכותב אחד ב-Ynet, שקטל את הספר וציין שספרו הגדול של גרוסמן הוא 'חיוך הגדי'. רשמתי זאת לפני, ובהזדמנות רכשתי לי עותק ישן אצל איתמר לוי. עכשיו התאפשר לי ללכת אחורנית, מהיצירה המאוחרת אל המוקדמת, מענפי האילן אל השורשים, ולבחון את הקודים הגרוסמניים בהילוך לאחור.
הרומן הסוליפסיסטי, גרסת שנות השמונים – כמו ב'אשה' גם כאן ב'חיוך', דומה ששלושת הגיבורים הם השתקפויות שונות של תודעה אחת מפוצלת. ניכר שהמספר מאוהב בהם במידה שווה כמעט. ובולט עוד יותר ששלושתם מאוהבים זה בזה. ומה שמוזר עוד יותר, הגבולות ביניהם מטושטשים לחלוטין וכמעט נעלמים כשאחד מהם מהרהר בשניים האחרים ומתעמת אתם בדמיונו. שכן אין עימות ביניהם במישור הפעולה של הרומן, למרות שזה מתבקש. אין עימות בין שוש ובין אורי כשהיא מספרת לו על בגידתה – אורי רק מתרחק ובורח; ממש כפי שזה קורה ב'אשה', כשאילן מתרחק כל פעם מאורה במקום להתעמת. גם העימות הסופי בין קצמן לאורי אינו מתרחש, מלבד בדמיונו של קצמן. דומה שגרוסמן אינו יכול ליצור במישור הפעולה התנגשויות בין רצונות מנוגדים. משום שמדובר בעצם בתודעה אחת מפוצלת, ההתנגשויות הן רק בתחום הדמיון.
המשולש – זה הגרעין המרתק מבחינתי. הופתעתי במסע שלי בזמן – מ'אשה' המאוחר ל'חיוך' המוקדם – כשמצאתי את אותה שלישיה עצמה. ממש כך. אילן-אברם-אורה מ'אשה' הם כאן אורי-קצמן-שוש. הם כמובן מאוהבים שלושתם זה בזה. שני הגברים קשורים נפשית ופיזית עם האישה, אבל דווקא הקשר ביניהם נראה חשוב ומהותי עוד יותר. המעניין במשולשים שיוצר גרוסמן הוא שהגברים אינם נלחמים זה בזה על האישה. להפך, רצונם העז, הלא תמיד מודע, הוא להתחלק ביניהם באישה המיוחדת, שתפקידה לתקן אותם או דווקא לחשוף את פגמיהם (באמצעות פגמיה שלה).
יורים ובוכים, גרסת שנות השמונים – מעניין לגלות שכבר ברומן המוקדם הזה מוטיב היורים ובוכים כה חזק. קצמן ואורי (אורי, ילד האור) משרתים את הכיבוש, והמחאה של אורי מסתכמת במעין התבטלות והסגרה עצמית לידי זקן חצי משוגע, חילמי. זה כל כך מתפנק וילדותי, ואכן במערה של חילמי הוא מצטנף ונרדם וחולם כתינוק. וקצמן – הוא כועס ולועג לפלסטינים, שאינם מתמרדים.
הערבים והערבית – הפתעה מרעננת בקריאת הספר היא השימוש של גרוסמן ברמזים של השפה הערבית (כאן יא מא כאן, תותה תותה חלסת אלחדותה ועוד), שמעניקים, עם רמזים נוספים, תחושה של היכרות עמוקה עם התרבות הערבית השכנה. אולי זו אשליה. אבל לעומת השפה, שהרמז אליה הוא של ערגה ושל עוגן (שפת האגדות, הסיפורים, המיתוס של המקום), חסרה ב'חיוך', כמו ב'אשה', דמות ממשית ובעלת עוצמה של ערבי. אין. גם חילמי אינו דמות אלא פנטזיה אוורירית.
האידיוט החכם – בשני הספרים ('אשה' ו'חיוך') יוצר גרוסמן דמות של 'אידיוט חכם'. ב'אשה' זהו אברם שחי מחוץ לחיים כאפשרות שלא מומשה, ב'חיוך' זהו חילמי שחי מחוץ לכפר ונחשב למפגר – ודווקא הוא מבין את גודל האסון של הכיבוש, ואף מנסה בתמימותו לפעול נגדו.
המציאות השבירה – בשני הספרים מזכיר לנו גרוסמן שהמציאות שבירה ועשויה בקלות להתפורר. המילים המסיימות את 'אשה' הן: 'כל כך דקה קליפת כדור-הארץ'. ב'חיוך' נפגשים אורי וקצמן באתר של רעידת אדמה, שגרמה הרס עצום. בלילה שבו הם מתוודעים זה אל זה אומר קצמן לאורי: 'המציאות, היא כל-כך שבירה. כמו קליפה של ביצה… הכל שביר. פריך… גם האמונות. הערכים…'. עולמה של שוש נסדק ונשבר כשהיא נחשפת לקליפה הדקה המרכיבה את דמותו הציבורית של אביה. וקצמן אומר לקראת סוף הספר: 'האמת היא רק האמצעי האחרון שיש לנקוט; רק גלולת רעל שמשתמשים בה כאשר נלכדו כל המבצרים, ונחסמו מנהרות הבריחה הנסתרות'.
Read Full Post »
קריאה חוזרת – זכרתי את ספר הדקדוק הפנימי כספרו הטוב ביותר של דויד גרוסמן. את פרטי העלילה לא זכרתי היטב. שלושה דברים זכרתי: את הבית המשותף שהוא מעין קיבוץ קטן, את שבירת הקירות בביתה של עדנה בלום ואת אהרון שמסרב להתבגר ולגדול. עוד דבר זכרתי, שהספר הוא אנציקלופדיה של שנות השישים. כל כך הרבה פרטים ותיעוד, ועוד אחזור לזה.
