Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוד גרוסמן’

קריאה חוזרת – זכרתי את ספר הדקדוק הפנימי כספרו הטוב ביותר של דויד גרוסמן. את פרטי העלילה לא זכרתי היטב. שלושה דברים זכרתי: את הבית המשותף שהוא מעין קיבוץ קטן, את שבירת הקירות בביתה של עדנה בלום ואת אהרון שמסרב להתבגר ולגדול. עוד דבר זכרתי, שהספר הוא אנציקלופדיה של שנות השישים. כל כך הרבה פרטים ותיעוד, ועוד אחזור לזה.

המשולש הנצחי של גרוסמן – כתבתי על המשולשים של גרוסמן בעקבות אשה בורחת מבשורה וחיוך הגדי. מכיוון שקראתי את "אשה" לפני שקראתי את "חיוך", הכרתי תחילה את גיבורי המשולש אחרי מחזור שלם של חיי משפחה, שהגיעו למשבר כשהילדים גדלו. אחרי כל השנים האלה, אחרי שבכל זאת נעשתה הבחירה באילן ולא באברם והוקמה משפחה למופת, "מאושרת במלאות החיים", כשהמשפחה מתערערת ואורה עוברת משבר, היא חוזרת אל אברם, הצלע השלישית. המשולש המשיך כל השנים להיות אופציה ממשית. הלימבו שבו מצוי אברם מאפשר כביכול לחזור אל נקודת הבחירה ולבחור אחרת, לחיות מחדש. כך מקבל המשולש משמעות של מימוש כפול של החיים. ואולי הוא דווקא מביא להקצנה את חוסר היכולת לוותר. אחר כך, כשקראתי את "חיוך" ומצאתי שם את אותו משולש, הבנתי שהתבנית הארוטית והאינטימית של גרוסמן מתממשת במשולשים, שבהם הקשר בין שני הגברים משמעותי אפילו יותר מהקשר של כל אחד מהם עם הצלע הנשית. בקריאה החוזרת בספר הדקדוק הפנימי הלכתי עוד אחורנית אל ראשית חיי האהבה של הגיבור הגרוסמני. המשך…

Read Full Post »

 

לקראת סוף הספר אהרון מתמודד עם עוד אכזבה. גדולה וכואבת.

והיא אמרה שבוע, חשב אהרון, והם יהיו ב'כדורי', שזה שם של מקום שאמא שלה הזכירה כמה פעמים, ושם מסיבות ליליות וקומזיצים. ושם גנבו תרנגולות. ושם מקלחות משותפות בלילות.

"תסעו, תסעו."

"אמרתי לך!" קראה יעלי אל גדעון, טופחת על כתפו, שפתה התחתונה משתרבבת, תפוחה, מגורה, "אמרתי לך שאתה סתם עושה פיל מיתוש!"

אצבעותיו גיששו והתעקלו לתוך החריצים שבין אבני הגדר. שיבוא נחש. שמונה ימים. אם גדעון יבגוד בי, חשב ושתק, ובקול שנוק פלט "יהיה בסיידר." כל הזמן נתחבה לשונו מעצמה אל החור הריק של השן שלו. כל הזמן נחמץ לבו. הם למדו פעם סיפור על אשה שביזבז את שנותיה ונעוריה כדי להחזיר את מחירה של מחרוזת-פנינים שאיבדה, שלבסוף נתגלתה כמזוייפת…

ואיך היא יודעת ככה לשחק בשניכם ולסובב אותכם על האצבע הקטנה שלה, חשב אהרון, ואהב אותה מאוד, יותר מתמיד…

כל הזמן ביקש לשכנע את עצמו שהוא יכול לסמוך על גדעון. שעל גדעון אפשר לסמוך בלב שלם. ושאמו תתבדה. שדרך העולם תתבדה. שבזכות ההתבדות הזאת יוסר איזה כישוף מעל העולם כולו, וגם לו, לאהרון, תבוא גאולה. אידיוט, בוק, ליגלג מייד, צחקו על הטיפש, ובאותה נשימה כעס על עצמו וחשב בתקיפות שגם אם יאבד לו הכל, עדיין יש דבר שכבר אי אפשר לקחת ממנו, את האהבה שזכה לה בשבועות הספורים הללו כבר אי אפשר להשחית…

.

וראו גם הקיר של עדנה בלום

.

Read Full Post »

.

בעקבות הסרט של ניר ברגמן אני קורא שוב בספר הדקדוק הפנימי. בסוף הקריאה אכתוב משהו על החוויה. בינתיים הגעתי לקיר השני ששוברים אצל עדנה בלום. הנה קטע שקראתי היום (עמ' 167):

…תשמע איך הוא דופק שם, עוד מעט יבקיע את הפקעת הזאת שבבטן, כבר כמעט שבועיים הוא ככה, צרה חדשה, אף פעם לא היה לו ככה כל-כך הרבה זמן, חזק, חזק, נואק אהרון, שפתיו הדוקות מכאב, ושם, מעבר לקיר, עדנה מאכילה את אבא עוד ועוד פרוסות עבות של נקניק מתובל, מגישה אל פיו להזין את המכונה הגדולה של גופו, וההוא נושך מידה תוך כדי עבודה, הולם ונוגס, מכה ונושך, תיזהרי, תיזהרי, ורגע אחד שהיא לא נזהרה, מלתעות רעבתניות סוגרות על אצבעה הדקה, הוורודה, לופתות את כף-היד הקטנה, את הזרוע, והיא לא בורחת…

.

Read Full Post »

ביקורות ותגובות – לפני שישבתי לכתוב על הסרט המופתי הזה, עברתי במהירות על כמה דברים שנכתבו עליו. חיפוש בגוגל הביא אותי למאמרי ביקורת ולהתרשמויות של צופים. מצאתי תגובות מקוטבות; ישנם כאלה – ואני בתוכם – שמתקשים למצוא מילים לחוויה הגדולה שחוו, משום שהסרט נגע בנקודה פנימית ביותר שלהם. אחרים, שלא קרה להם הנס הזה, נותרים אדישים. בין המתפעלים אזכיר את אורון שמיר ואת אילן שיינפלד. בין האדישים בולט אורי קליין.

המבט מתוך עולם הילדות – דויד גרוסמן הוא סופר של ילדות ונעורים, וניר ברגמן שהעביר את הספר אל מסך הקולנוע הצליח לשמר בצורה מופלאה את המבט הזה, של הילד המחונן והרגיש החרד להתמוטטות עולמו במעבר אל ההתבגרות. הוא רואה היטב מה הבגרות מעוללת לחבריו, להוריו, לשכניו – לכולם. והוא נלחם בזה. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יקפיא את עצמו לעשרים שנה ואז יכתוב על הכול. לקראת סוף הסרט יש תמונה נוגעת ללב שבה משתמש אהרון (רואי אלסברג), הילד שמסרב לגדול, בכל הסימנים שאמורים לאותת לחברו שהוא במצוקה ומבקש את עזרתו – כנפיים לחיצים על המדרכה, בורג הפוך בספסל, אגורה בתוך חריץ בעמוד החשמל. כשהסימנים אינם מביאים אליו את גדעון חברו הוא אומר לעצמו "אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים".

אי אם קופצינג, אי אם אהרונינג – אחד הרגעים החזקים של הסרט (של הספר) הוא כשאהרון מסביר לחברו מהו הווה מתמשך באנגלית. כאן גרוסמן מסגיר את הלב האמנותי שלו, וברגמן ממחיש את הרגע הזה בצורה מופלאה. המבט הילדי נתפס אצל גרוסמן כמבטו של האמן, מבט שעדיין לא התקבע, לא התאבן כמו עולמם של המבוגרים. זהו המבט של ההווה המתמשך, אי אם פליינג, אי אם אהרונינג.

אהרון ואחותו יוכי – רגעים יפים בסרט מתרחשים בין אהרון ואחותו יוכי (יעל סגרסקי). אלה כמעט רגעי הקרבה אמיתית היחידים בעולם המקיף את אהרון, והם משוחקים נהדר על ידי שני השחקנים הצעירים (הקרדיט כמובן גם של הבמאי).

הפרידה מהילדות – היצירה הגרוסמנית-ברגמנית הזו מצליחה להמחיש בצורה מצמררת ממש את כאב הפרידה מהילדות. דימוי המוות בסוף הסרט, ולפניו חלום הסירה והאדמה היבשה, ממחישים את המחיר הנורא של מה שנחתם (אצל רבים לתמיד) ביציאה מהילדות. אהרון, הסופר לעתיד לבוא (זה שיספר את הסיפור בעוד עשרים שנה), מודע לרגע הנורא הזה. רגע לפני שהוא משלים עם מות הילדות הוא ממהר לאסוף זיכרונות מהעולם האבוד. זה רגע חזק מאין כמוהו.

האם המרירה – דמות האם הקשוחה, קשת היום, הקנאית, המלאת כוונות טובות כלפי בנה אך נוהגת בו בגסות רוב הזמן, היא נקודת תורפה בסרט. כל מבט של אורלי זילברשץ הוא סימן קריאה, והיא כולה אגרוף קפוץ ומרמור בלתי פוסק. דמותה מעוצבת כקריקטורה חד-ממדית, וזו נקודת חולשה בולטת של הסרט.

דיוקן האמן כאיש צעיר – הספר והסרט הם סיפורו של האמן כאיש צעיר. גרוסמן העמיד דמויות כאלה בעבר, למשל אורי ב"חיוך הגדי", אף ששם הוא מבוגר יותר. לגיבורים האלה יש כריזמה של אור פנימי ויכולת מילולית, שגורמת להשתאות ולהתפעלות בתוך היצירה ומחוצה לה (אצל הקורא). כאן גם נפתרת חידת הסיום והמוות הסימבולי. השבועה שאהרון נשבע לעצמו לפני סגירת דלת המקרר (בעוד עשרים שנה) קוימה פעמיים. אחרי עשרים שנה בספר של גרוסמן. ואחרי עוד עשרים שנה בסרט של ברגמן.

.

ראו גם

המשולש הגרוסמני – הרהורים בעקבות קריאה ב"חיוך הגדי"

הרומן הסוליפסיסטי והשיעמום הבורגני – כמה הערות על "אשה בורחת מבשורה"

.

Read Full Post »

הסבר והתנצלות – רק עכשיו קראתי את הרומן המוקדם של דויד גרוסמן, ואינני מכיר לא את ספרות המחקר שנכתבה עליו ולא את הביקורות שהופיעו בזמנו. הגעתי אליו בדרך עקיפין. כשקראתי את 'אשה בורחת מבשורה' וגם כתבתי עליו, נחשפתי לדיונים שהיו סביבו, ובעיקר התרשמתי מכותב אחד ב-Ynet, שקטל את הספר וציין שספרו הגדול של גרוסמן הוא 'חיוך הגדי'. רשמתי זאת לפני, ובהזדמנות רכשתי לי עותק ישן אצל איתמר לוי. עכשיו התאפשר לי ללכת אחורנית, מהיצירה המאוחרת אל המוקדמת, מענפי האילן אל השורשים, ולבחון את הקודים הגרוסמניים בהילוך לאחור.

הרומן הסוליפסיסטי, גרסת שנות השמונים – כמו ב'אשה' גם כאן ב'חיוך', דומה ששלושת הגיבורים הם השתקפויות שונות של תודעה אחת מפוצלת. ניכר שהמספר מאוהב בהם במידה שווה כמעט. ובולט עוד יותר ששלושתם מאוהבים זה בזה. ומה שמוזר עוד יותר, הגבולות ביניהם מטושטשים לחלוטין וכמעט נעלמים כשאחד מהם מהרהר בשניים האחרים ומתעמת אתם בדמיונו. שכן אין עימות ביניהם במישור הפעולה של הרומן, למרות שזה מתבקש. אין עימות בין שוש ובין אורי כשהיא מספרת לו על בגידתה – אורי רק מתרחק ובורח; ממש כפי שזה קורה ב'אשה', כשאילן מתרחק כל פעם מאורה במקום להתעמת. גם העימות הסופי בין קצמן לאורי אינו מתרחש, מלבד בדמיונו של קצמן. דומה שגרוסמן אינו יכול ליצור במישור הפעולה התנגשויות בין רצונות מנוגדים. משום שמדובר בעצם בתודעה אחת מפוצלת, ההתנגשויות הן רק בתחום הדמיון.

המשולש – זה הגרעין המרתק מבחינתי. הופתעתי במסע שלי בזמן – מ'אשה' המאוחר ל'חיוך' המוקדם – כשמצאתי את אותה שלישיה עצמה. ממש כך. אילן-אברם-אורה מ'אשה' הם כאן אורי-קצמן-שוש. הם כמובן מאוהבים שלושתם זה בזה. שני הגברים קשורים נפשית ופיזית עם האישה, אבל דווקא הקשר ביניהם נראה חשוב ומהותי עוד יותר. המעניין במשולשים שיוצר גרוסמן הוא שהגברים אינם נלחמים זה בזה על האישה. להפך, רצונם העז, הלא תמיד מודע, הוא להתחלק ביניהם באישה המיוחדת, שתפקידה לתקן אותם או דווקא לחשוף את פגמיהם (באמצעות פגמיה שלה).

יורים ובוכים, גרסת שנות השמונים – מעניין לגלות שכבר ברומן המוקדם הזה מוטיב היורים ובוכים כה חזק. קצמן ואורי (אורי, ילד האור) משרתים את הכיבוש, והמחאה של אורי מסתכמת במעין התבטלות והסגרה עצמית לידי זקן חצי משוגע, חילמי. זה כל כך מתפנק וילדותי, ואכן במערה של חילמי הוא מצטנף ונרדם וחולם כתינוק. וקצמן – הוא כועס ולועג לפלסטינים, שאינם מתמרדים.

הערבים והערבית – הפתעה מרעננת בקריאת הספר היא השימוש של גרוסמן ברמזים של השפה הערבית (כאן יא מא כאן, תותה תותה חלסת אלחדותה ועוד), שמעניקים, עם רמזים נוספים, תחושה של היכרות עמוקה עם התרבות הערבית השכנה. אולי זו אשליה. אבל לעומת השפה, שהרמז אליה הוא של ערגה ושל עוגן (שפת האגדות, הסיפורים, המיתוס של המקום), חסרה ב'חיוך', כמו ב'אשה', דמות ממשית ובעלת עוצמה של ערבי. אין. גם חילמי אינו דמות אלא פנטזיה אוורירית.

האידיוט החכם – בשני הספרים ('אשה' ו'חיוך') יוצר גרוסמן דמות של 'אידיוט חכם'. ב'אשה' זהו אברם שחי מחוץ לחיים כאפשרות שלא מומשה, ב'חיוך' זהו חילמי שחי מחוץ לכפר ונחשב למפגר – ודווקא הוא מבין את גודל האסון של הכיבוש, ואף מנסה בתמימותו לפעול נגדו.

המציאות השבירה – בשני הספרים מזכיר לנו גרוסמן שהמציאות שבירה ועשויה בקלות להתפורר. המילים המסיימות את 'אשה' הן: 'כל כך דקה קליפת כדור-הארץ'. ב'חיוך' נפגשים אורי וקצמן באתר של רעידת אדמה, שגרמה הרס עצום. בלילה שבו הם מתוודעים זה אל זה אומר קצמן לאורי: 'המציאות, היא כל-כך שבירה. כמו קליפה של ביצה… הכל שביר. פריך… גם האמונות. הערכים…'. עולמה של שוש נסדק ונשבר כשהיא נחשפת לקליפה הדקה המרכיבה את דמותו הציבורית של אביה. וקצמן אומר לקראת סוף הספר: 'האמת היא רק האמצעי האחרון שיש לנקוט; רק גלולת רעל שמשתמשים בה כאשר נלכדו כל המבצרים, ונחסמו מנהרות הבריחה הנסתרות'.

Read Full Post »

ואיזה כיף ששוב אפשר להעלות פוסטים

ובסוף השבוע קראנו (ב-7 לילות של ידיעות אחרונות) את דברי ראשי החוגים לספרות על עניינים שונים, וגם על הספרות העברית הנכתבת היום. הנה שתי הפתעות (עבורי):

מיקי גלוזמן אמר שאמיר גוטפרויד הוא ספרות גרועה.

יגאל שוורץ אמר ששבעים אחוזים מספרו של דויד גרוסמן, אישה בורחת מבשורה, הם פשוט ברברת מוחלטת.

לגבי גוטפרוינד אני חושב שזו הגזמה. לפחות שואה שלנו אינו ספרות גרועה

לגבי גרוסמן, זכורה לי ההתקבלות הנרגשת של הספר, כמעט בחרדת קודש דיברו עליו אז. והנה ראש חוג לספרות ועורך חשוב אומר דברים כאלה, והם אפילו לא עושים כותרת

אגב, אני קורא עכשיו את חיוך הגדי. בסוף הקריאה אומר כמה דברים עליו ועל הקשר שלו לאישה בורחת מבשורה

Read Full Post »

כבר כתבתי פעם על ימי השישי, שבהם אני עוצר בצהריים לארוחה קלה של חצי מנה חומוס-טחינה. עכשיו, כשפרדס חנה עלתה על מפת הרוחנית הישראלית, ותמונות של  אתרי בילוי מקומיים מעטרות את מוספי העיתונים הגדולים, אני מחכה ליום שבו תיהפך החומוסייה של המכונית התכלכלה לדבר הבא עבור התיירים שמדרום לנחל אלכסנדר (ולאלה שמדרום לירקון). ביום שטוף שמש של תחילת דצמבר אני יושב באזור החיצוני הפתוח של החומוסייה, ואחרי שהרקתי בקבוק בירה וטעמתי מהבצל והזיתים, אני קורע פיסות של פיתה חמה וטובל אותן בקערת החומוס הקטנה שלפני.

את הספר אני מניח בצד. חשבתי שאקרא עוד פרק, אבל ההתרחשות שמסביב מעניינת יותר, תוססת, מלאת חיים.

אני נשען לאחור ומביט סביבי. על הקירות תלויות הזמנות לקורסים של יוגה ומדיטציה ובניית מבני עץ ופסנתר וגיטרה ואשרם במדבר. וגם דירות להשכרה, סדנאות להתפתחות אישית ורוחנית, ושני בחורים בני עשרים וארבע ינקו לכם את הבית ביסודיות, והשירות נעשה באהבה (סימן קריאה).

לידי יושבת קבוצה גדולה של נערים-חיילים. כולם כבר עברו בבית, השאירו שם את המדים, ועכשיו הם בחולצות טריקו לבנות. אבל מכנסי הצבא, שחלקם לובשים עדיין, מסגירים אותם. ומסגירים אותם גם גילם, ודיבורם הנלהב, והחברותא ההדוקה שעושה אותם דומים לנערי בית ספר.

כמעט כל השולחנות תפוסים, רבים נכנסים לרגע ויוצאים עם מנות ארוזות בכלי פלסטיק עגולים.

חורף ישראלי שטוף שמש. יום שישי. זיתים ירוקים מרים, צלחת קטנה של חומוס-טחינה וסלט חריף שלא טעמתי כמותו בשום מקום אחר. ארוחה ישראלית.

Read Full Post »

התנצלות – במהלך הקריאה בספרו של גרוסמן חשבתי שאכתוב כמה מילים כשאסיים, אחר כך התחלתי לרשום הערות וכבר חשבתי שאכתוב מאמר גדול, ואז כשצלחתי את כל 632 העמודים הצצתי במה שכבר נכתב על הספר וחלשה דעתי. כבר נכתב כל כך הרבה, מה הטעם להוסיף? ובכל זאת כתבתי משהו. ניסיתי לקצר וגם לוותר על חלק מהתובנות, כדי לא לעייף.

התנצלות 2 – זה רומן גדול שיכול לספוג הרבה. יש במה לנעוץ שיניים. וראיתי שהחריפים במבקרים (במיוחד ראוי לציון המבקר עלום השם מפורום Ynet, שאל דבריו הצביעה אסתי בהערתה לביקורתו של גלסנר, כאן ברשימות) הם גם המעניינים שבהם. עד כאן התנצלויות, ועכשיו חושפים שיניים.

הרומן הסוליפסיסטי – הספר כולו מתרחש בתוך תודעה אחת. אין בו עולם חיצוני כלל. אין אחרים. אין דמויות. אורה ואברם הם תודעה אחת מפוצלת, אברם שרוי בלימבו עשרים וחמש שנה, אילן כמעט שאינו קיים (אלא כהד של אברם או קצת כהיפוך מראה שלו), וגם הילדים, אדם ועופר, הם חסרי ממשות (למעט כמה רגעים, כמו ההליכה הראשונה של עופר, ייסורי ההתבגרות של אדם). מי הם, מה עובר להם בראש, מה עולמם – אנחנו לא יודעים עליהם כלום, אפילו כאשר הם מגיעים לעימות עם אמם, שקורע את המשפחה. הם קיימים רק במידה שבה הם משפיעים על אורה, שמדברת ללא הרף ומספרת כיצד העולם וכל האחרים משפיעים עליה ועליה ועליה. גם הוויכוח הגדול עם עופר על הצבא הוא למעשה ויכוח פנימי של תודעה אחת, זו של היורים ובוכים. כשהיא חותכת סלט בזעם, כאילו היא חותכת את הערבים כולם וגם את מנהיגי ישראל, בני משפחתה שעומדים לידה אינם שותפים להתרחשות. הם רואים את הזעם אבל אינם נחשפים אל השיח הפנימי שלה, שרק בו מתרחש הסיפור. הסצנה הזו ממחישה שאין למעשה התרחשות חיצונית לרומן, כולו דהירה שוצפת של מחשבות המתרוצצות בתוך תודעה אחת סגורה.

השיעמום הבורגני – המשפחה הבורגנית הזו, היפה והמצליחה, המאושרת במלאות החיים שלה, היא השיעמום בהתגלמותו. מעניין שגרוסמן נופל למלכודת הזו. הלוא כבר טולסטוי אמר לנו שכל המשפחות המאושרות דומות. המשפחה הזו, שגרוסמן מדמה אותה לתא מחתרתי, היא באמת אי מנותק מהעולם. היכן הסבים? היכן החברים? הקולגות? כלום. הם חיים על אי בודד. ולא קורה שום דבר בחיים שלהם כל השנים האלה. וכשמשהו קורה – הי, המשפחה מתפרקת – זה מיד יוצא אל מחוץ לרומן. אילן עף לבוליביה, ואדם גם. רגע, כאן מתחוללת דרמה. לא, כלום לא קורה. אין אפילו סצנה אחת של מאבק על המשפחה, על החירות, על הילדים. כלום.

הקול האנושי – שוב ושוב חוזר הדימוי הזה של עולם הנברא בקול האנושי המדבר. אבל לקראת סוף הספר מחכים כבר שיסתיים הלהג המתיש הזה, שאינו פוסק לרגע, שהטון שלו היסטרי בחלקים רבים של הספר, שהוא מרוכז בעצמו עד כדי להקיא. די כבר עם הבכיינות הזו, מתחשק לומר לאורה, מה את תוקעת את הראש שלך באדמת הגליל, לכי תקעי אותו באדמה מול בית ראש הממשלה, מול הכנסת, מול שערי הקריה. שם נחתך גורלו של עופר.

שלישיית המוסקטרים – מה פירוש הדבר, שכל חייהם של אורה ואילן ואברם הם רק המשך מדולדל של התפרצות הנעורים הנפלאה בין הגילאים 16—22? פעם אמר לי חבר שהיגר מכאן לבוסטון, שהישראלים אינם מעניינים, ונדמה לו בכל ביקור שהחיים שלהם הסתיימו אחרי הצבא, שמאז הם רק שוקעים ושוקעים בשיעמום.

גרוסמן כותב רק על ילדות ונעורים – זה לא בהכרח רע. אבל כאן יש מין הטעייה. הגיבורים בני חמישים. כביכול מסופר על כל חייהם הבוגרים. ולמעשה מסופר על נעוריהם, ואחר כך על ילדיהם. על החיים הבוגרים כמעט שלא מסופר כלום. וזה כביכול רומן משפחתי.

לא בורחת מבשורה אלא רצה אל תיקון – אורה אינה בורחת מבשורה. זו הטעייה. היא יוצאת לתקן. לתבוע לעצמה את הדרך שלא נבחרה. אברם הוא האפשרות שנזנחה ולכן הוא מצוי כל השנים במין לימבו, חיים שאינם חיים. כל סיפור השבי הוא עוד הטעייה. כעת אחרי אמצע החיים נזכרת הבורגנית שלנו לתקן את חייה, לחזור לאחור ולבחור אחרת. לברוא שוב במילים את אברם (כלומר את עצמה כפי שהיתה יכולה להיות). אבל גם לזה אין לה (ולגרוסמן) אומץ. שוב ושוב מוזכר לנו שההליכה הזו היא רק פסק זמן. וכבר היא שמה עין על הרופא (הו, הבורגנות) בעל שתי השאלות 'ששום אישה לא תעמוד בפניהן', ומשאירה לו את מספר הטלפון שלה. אם חשבנו לרגע שיש כאן, במסע הזה, איזו התנערות אמיתית מהמלכודת הבורגנית, הנה לנו זה.

שתי השאלות – האיש בעל שתי השאלות מספק לנו הזדמנות להביט על אורה, הדמות היחידה בסיפור הזה. למה הי מתגעגעת? למי שהיא היתה בנעוריה. למה שהיא היתה יכולה להיות אילולי בחרה בחיים הבורגנים המשעממים. על מה היא מתחרטת? על הכול כמעט. ואף על פי כן היא כבר מוותרת שוב על אברם ובוחרת ברופא הבורגני.

יורים ובוכים – כבר הזכרתי את הוויכוח של אורה עם עופר ואת החרדה שלה ממה שיקרה לו אם ייאלץ להרוג במסגרת השירות הצבאי שלו. הוויכוח הזה הוא יצירת מופת קטנה של היורים ובוכים. זה בעצם השיח הפנימי של הישראלי יפה הנפש, שיחד עם הביקורת שלו על מה שמתחולל בשטחים הכבושים, ויחד עם החשש ממה שגורם השירות בצבא לבניו, הנהפכים לקלגסים, הוא ממשיך לתמוך בכיבוש ומוכן לשלם את מחירו. מישהו שאל אותי לא מזמן: מה זה כל עניין טוהר הנשק, הרי יש לנו אויבים אכזריים ועלינו להילחם בהם? ואמרתי לו שטוהר הנשק היה עד לא מזמן ערכת ההצלה של האליטה. הדרך שלה להגן על בניה שנאלצו לצאת ולהרוג, לשמור על נפשם, לאפשר להם את החזרה אל החיים האזרחיים גם אחרי שנאלצו להרוג. הרי אצלנו, בארצנו הקטנטונת, אותם אנשים הם החיילים והמשוררים, הקצינים והפרופסורים.

והערבים? – כל כך מצער שהדמות הערבית-הפלסטינית היחידה בספר (מלבד המקוננת בפתיחה, ואנשי בית החולים הלילי, וסב אחד חכם שקוטע מיד את 'שתי השאלות') היא של נהג אישי, כמעט משרת של המשפחה הבורגנית. כאילו שגרוסמן, איש השמאל, אינו מכיר משוררים ואינטלקטואלים ורופאים פלסטינים. מדוע היה דחוף לו לקבע את הסטריאוטיפ של הערבי הנחות? חבל.

השפה והארץ – הספר הזה הוא חגיגה של עושר לשוני שופע, לעתים שופע מדי. והמסע בטבע הארץ ובנופי הגליל הוא אושר גדול של תיאור ושל יופי.

Read Full Post »

מה צריך בסך הכול בן אדם? חדר ללילה בקצה העליון של ראש פינה, עם מרפסת המשקיפה אל הירדן והרי הגולן, וכיסא פשוט וספר טוב, וספל קפה וקצת בוטנים ושקדים, ורוח קלה שנושבת אחרי יום חמים ומניעה קלות את בדי התות, וגג רעפים ישן מכוסה חזזית המונח על קירות אבן עבים, ומטפס ירוק שמכסה מחצית מקיר האבן, ומעקה מפורזל צבוע תכלת.

וכך אני שוקע בספר שהתרחשותו ממש כאן. בצהריים אכלתי ליד הירדן וחשבתי על תחילת מסעם הפרוע של אורה ואברם, גיבוריו של גרוסמן, ואיך חצו את הנהר לכאן ולשם, יחפים, כמעט אבודים, תרמיליהם הגדולים על גבם. וכשהזמנתי קבב טורקי נהדר חשבתי על מרד הבשר של עופר בנם, בן ארבע ודעתן שכזה.

ומחר אעלה בכביש התלול למצודת נבי יושע, ואזכור איך שנאה אורה את המקום האכזר הזה, שם נפלו עשרים ושמונה לוחמי פלמ"ח בשנת 1948 וביניהם דודו ('הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמ"חניק כמו דודו'). ומשם אתגלגל בדרכי הגליל ואדמה בלבי שאני צועד בשביל ישראל דרומה. וכך אתפתל עד פאתי צפת ומסביב להר מירון, ואנוח בפקיעין ואוכל שם את הלבנה הטובה בעולם. ואז אציץ בבית הכנסת ואצלם קצת את סמטאות פקיעין, ואקנה לי סבון ריחני של סבתא ג'מילה.

וכשאעלה בכביש המקיף את הכפר, אסע עד התצפית שמעל רמה, ומשם אשקיף על כל הגליל התחתון, מהכינרת ועד הכרמל, וכבר אני יודע שמסעם של אורה ואברם מגיע עד לשם.

אבל עכשיו רוח של ערב שולחת אותי מהמרפסת אל חדרי לחפש משהו חם ללבוש, ואני מניח את הספר הפוך על הכיסא ומתמתח, מחייך בציפייה להרפתקה של מחר. מין מסע קטן של צליינות עשיתי לי. מה צריך בסך הכול בן אדם? ספר טוב ומרפסת עם נוף, ונכונות לצאת בעקבות הדמיון והספר.

Read Full Post »

מיכאל גלוזמן כתב רשימה מעוררת השראה על ספרו החדש של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" ועל דברים אחרים הנקשרים בו. ברצוני להוסיף משהו על אותם דברים אחרים, ועליהם בלבד, משום שאת ספרו של גרוסמן עדיין לא קראתי.

גלוזמן כותב כי "אם מדינת ישראל תימחה מן העולם, אפשרות שהרומן הזה שב ומהרהר בה, אפשר יהיה לשחזר – באמצעות ספרו של גרוסמן – את הנפש הישראלית על פחדיה, חששותיה, חרדותיה, אהבותיה, עיוורונה, גזענותה, רגישותה, והקונפליקטים האתיים הבלתי פתורים שלה". ודבריו אלה הם פרפראזה על דברי דוד פרישמן על מנדלי מוכר ספרים – שגם אותם מביא גלוזמן ברשימתו. אם נניח, אומר פרישמן, כי בא איזה מבול ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים עם כל החיים אשר שם ומחה גם כל זכר וכל פליט וכל שריד להם, ניתן היה לשחזר את העולם שנמחה מעל פני האדמה באמצעות כתביו של מנדלי.

דברים אלה, המובאים בתהודה כפולה (של מנדלי ושל גרוסמן), מזכירים לי את דבריו של עמוס עוז בספרו הגדול "סיפור על אהבה וחושך" ובראיונות הרבים שנתן עם פרסום הספר. עוז לא חיכה שמישהו יאמר על ספרו דברים כאלה, וטען בעצמו שהוא העלה על הכתב את הדיסק הקשיח של הזיכרון שלנו. כלומר, פירט ודקדק בסיפור תולדות משפחתו באירופה, ובתיאור ירושלים שלפני קום המדינה וכן הלאה, כדי שספרו יוכל לשמש בדיוק למטרה שעליה מצביע גלוזמן – מקור לשחזור אפשרי של הווית חיים שלמה.

ההרהור הקודר במקצת שעולה מתחושת הדחיפות הזו של הסופרים הגדולים שלנו להזדרז ולתעד את מה שהיה כאן, הוא שחושיהם המחודדים שולחים אותם לשחזר את מבצעו של מנדלי כל עוד לא מאוחר לעשות זאת לגבי ההוויה הישראלית.

אפרופו הדברים שלעיל והדיסק הקשיח של עמוס עוז

הבוקר (יום שישי, 9 במאי) ראיתי שהמאמר הראשי במוסף "תרבות וספרות" של הארץ (של גליה בנזימן) נקרא דיסקט גיבוי לחיים. ראו שם גם את מאמרו של יצחק לאור.

וראו גם הפניות מבארות לגבי הטקס של לוחמים לשלום בהערתי שם בתגובות

הנה כאן

Read Full Post »

הסופרים – זקני השבט

קראתי את דוד גרוסמן לפני שבוע ואת א"ב יהושע היום (בעיתונים). מה יש לומר, מוטב לו היו שותקים. גרוסמן לפחות מצליח לראות בעין חדה את הטרגי-קומדיה שלנו ולהציב לפנינו מראה מלוטשת. הוא מזכיר לנו שנראינו באוגוסט 2006 כענק עיוור (דימוי שהתקשר אצלי מיד לגולית המסורבל ולקיקלופ פוליפמוס), שקטנים וחלשים ממנו נושכים בו והוא מתנודד וכמעט נופל אפיים ארצה. אבל כשהוא ניגש להציע פתרונות הוא פתטי. ממשלת צללים? התאגדות לא פוליטית של 'הכוחות החיוביים' למאמץ לא פוליטי להצלת המדינה? נו באמת. גרוסמן היה צריך לדעת שהמאבק באולמרטים יכול להיות רק פוליטי, גם אם כרגע נדמה שאין פוליטיקה בישראל (רק ביטחון וכוח).

א"ב יהושע פשוט מייאש. כבר ב"הכלה המשחררת" הבחנתי שנמאס לו מהערבים הישראלים ומהפלסטינים, ועכשיו הוא אומר זאת בפה מלא. גם כל הסלט שלו על תרבות מערבית ומזרחית הוא קשקוש מרתיח. בעיקר נדמה שהוא מתיישר עם איזו חד-ממדיות (אמריקנית בעיקר) שמזהה את התרבות הערבית עם טרור ופנטיות ואיום על הדמוקרטיה המערבית (ומעצבנים עוד יותר ממנו הם המראיינים שלו במוסף "הארץ", שמכניסים לפיו דברים – 'להשמיע שופן במעברות' –  ומשתמשים במילים אלה כדבריו שלו בעמוד השער).

אנחנו נהרוג לכם – אתם תהרגו לנו

והנה התבשרנו על עוד "שיקום" של ההרתעה הישראלית. נסראללה במקלט – וסגנו כבר בשמים. כל הדיווחים על כך היו מלאי התפעמות, אבל היום כבר יצאה אזהרה גורפת לישראלים בחו"ל ונדמה שכולנו נכנסים למקלט של נסראללה. ועוד נראה לצערי במה יעלה לנו החיסול של עימאד מורנייה. המחיר לא יהיה זול. כולנו זוכרים שהפיגועים בארגנטינה היו מין תשלום כזה. וגם ההנהגה של חיזבאללה רק השתבחה בעקבות חיסולי העבר.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: