Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אסף ענברי’

פנים בית כנסת בצ'וויץ שבצ'כיה. פרנץ קפקא ב-1915. מתחתיו: אהובתו מילנה יסנסקה (מתוך אתר 'הארץ')

בסדרה של ארבעה מאמרים, שפורסמו בפסח האחרון ועסקו כולם בסיפורו הקטן של קפקא 'בבית הכנסת שלנו', השלים דן מירון מהלך שעליו הצביע אסף ענברי במאמרו מ-2005:  'דיוקנו הרוחני העדכני של דן מירון'. כבר בקריאה ראשונה של המאמרים חשתי שמטרתם היא ההבחנה בין יהודיות ליהדות. אולם הדברים נותרו קצת מעורפלים וחסרי ממשות. מה פירושה של הבחנה זו? מה היא משרתת?

אלא שמאז הספקתי לקרוא את ספרו של ענברי  'הביתה', ובעקבות זה הגעתי לאתר האישי שלו וקראתי את מאמרו על דן מירון. לפתע התבהר לי מה ניסה מירון לעשות במאמריו אלה.

ענברי שרטט במאמרו את מהלכו המאוחר של מירון כלפי הפוסט-מודרניזם, בעיקר במסתו משנת 2005, 'הרפיה לצורך נגיעה'. מירון טען שם שהמושגים 'ספרות לאומית' ו'ספרות ישראלית' הם פיקציה, ובכלל שהלאומיות עצמה, וממילא גם הישראליות, הן המצאה מלאכותית שאין לה כל אחיזה במציאות.

אין צורך להפריך את הקביעות המוזרות האלה של מירון. ענברי כבר עשה זאת היטב, והוא מפנה גם לדוד פישלוב שחשף סתירות מביכות במבנה שהעמיד מירון. כאן אתייחס רק למהלכו המשלים של מירון – פירוק היהדות עצמה – שאותו הוא משעין על סיפורו של קפקא.

ענברי ציטט את חנן חבר, שהריע למירון על הדקונסטרוקציה שעשה למושג הישראליות והצטער רק על כך, שאחרי ביטול הישראליות עצר מירון ולא השלים את משימתו וביטל מכול וכול גם את היהדות. כי הפוסט-מודרניזם, שאליו הצטרף מירון, מחייב שגם אם יש יהודים כאלה ואחרים אין יהדות כמושג מכליל.

והנה בסדרת מאמריו של מירון על 'בבית הכנסת שלנו' הושלמה משימה זו. אמנם מירון נשען על קפקא ומציג את ביטול היהדות כאילו היתה זו מסקנתו של קפקא עצמו, אך בהקשר הדברים ברור שקפקא אינו אלא משענת שעליה השעין מירון את הפירוק הסופי של היהדות.

הסיפור של קפקא מתאר בית כנסת בעיירה הררית קטנה, שבו קהל המתפללים הולך ופוחת. בבית הכנסת מתגוררת חיה משונה, דומה לנמיה. היא שוכנת בחור בקיר ומתרוצצת לאורך הקירות על בליטה שרוחבה כשתי אצבעות. החיה התגוררה במבנה לפני שהפך לבית כנסת, ונראה שהיא תישאר בו אחרי שיחדל המבנה להיות בית כנסת. כל הניסיונות להיפטר ממנה נכשלו. החיה גם אדישה לפולחן המתרחש בבית הכנסת.

הניתוח של מירון, שהחיה היא קפקא עצמו, משכנע למדי. גם טענתו שקפקא דחה את כל הביטויים הממוסדים של היהדות (בעיקר את היהדות הרפורמית, אך למעשה גם את הציונות) היא נכונה. לעומת זאת הניסיון להכליל את עמדתו של קפקא כלפי היהדות ולעשות ממנה ניתוח מקיף הוא לא יותר ממגוחך. דרכו של קפקא היא פתרון פרטי של אדם שנולד אל מציאות משברית, שבה הולך וגווע העולם היהודי הישן (אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על 'אורח נטה ללון' של עגנון), ויהודים רבים, בעיקר כאלה שנטמעו חלקית בעולם הלא יהודי אך אינם יכולים להתכחש או לבטל את זהותם היהודית, נאלצים להגדיר את עצמם מחדש. הפתרון של קפקא, שמירון מכנה אותו בחירה ביהודיות ולא ביהדות, הוא אפוא אישי ותלוי לחלוטין בזמנו המסוים של קפקא.

מהי היהודיות (להבדיל מהיהדות) אליבא דמירון? הנה תיאורה אצלו: 'אופי, מזג, גוף, תנועה, נעימת דיבור, תנועות ידיים, מראה חוטם, שיער'. בלי להיכנס לדיונים מעייפים דומה שאפשר לדחות את כל זה בקלות. מלבד הרמזים לתורת הגזע, ברור שמאפיינים כגון אופי, מזג, תנועה, נעימת דיבור ותנועות ידיים הם תוצאת התרבות היהודית, לפחות באותה מידה שהם קודמים לה. אשר לתיאור החיצוני של היהודי, די להתבונן ביהודים שחיים במקומות שונים בעולם כדי להתרשם שדמיונם לבני המקום גדול לעתים מדמיונם לאחיהם בקצה אחר של העולם. תכונות הקשורות לתרבות היהודית אכן עשויות לאפיין גם דור שני ושלישי של מתבוללים. והן אמנם העסיקו את קפקא, שמכל בחינה אחרת ראה את עצמו רחוק מאוד מהיהדות.

אבל לטעון שעל עמידתו של קפקא כזר בין כמה עולמות (הוא גם היה סופר 'גרמני' שחי בפראג) אפשר להשעין את שלילת היהדות במובן הפוסט-מודרני המפרק?! הרי היהודיות במובנה הקפקאי היתה רגע היסטורי מסוים של שינוי, רגע פרטי לחלוטין של יציאה מעולם תרבותי אחד ושל תחושת זרות כלפי עולמות תרבותיים אחרים (תחושה ששורשיה גם בכך, שזיכרונות הילדות של קפקא היו קשורים בבית הכנסת, אף שהשתעמם שם).

ומובן שקשה לוותר על עוד פנינה אחת של מירון. נאמן לתאוריה המופרכת שלו, שהיהודיות קדמה ליהדות ותשרוד אחריה, הוא נאלץ להתמודד עם הבת הסוררת של היהדות – הציונות. על כך הוא כותב: 'אם הצליחה המציאות הארץ-ישראלית לעצב "חיה ציונית" זקופה, אתלטית, בעלת חוטם ישר, הרי היא היתה שונה לחלוטין, שוני ביולוגי, מ"החיה היהודית", כפי שראה אותה קפקא'. הציונות, על פי מירון, במובן זה שהצליחה ליצור טיפוס יהודי חדש, היא אינה חלק מהסיפור של היהודיות. היא מין אחר, שונה לחלוטין.

תהא מה שתהא היהודיות שעליה מדבר מירון, ברור שלדעתו כל ביטוי יהודי שחורג ממנה אין לו תוחלת. ומכיוון שכל ביטוי דתי, תרבותי או לאומי הוא בהכרח חריגה ממנה (ראו את הגדרתו המוזרה, המצומצמת, של היהודיות, שצוטטה למעלה), נובע מזה שכל ביטוי יהודי – ובמיוחד הציונות – אין בו ממש. באקורד צורם זה הושלמה משימתו של דן מירון.

Read Full Post »

הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.

גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.

במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.

בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.

במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".

גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.

Read Full Post »

לפני שנכנסתי אתמול למכונית בדרכי לבריכה (נסיעה של עשר דקות לכל כיוון) טענתי את הדיסק-און-קי שלי בפודקסטים החדשים. עשר הדקות הלוך ועשר הדקות חזור הן זמן מצוין להתעדכן. העליתי את תוכנת FeedReader ובדקתי מה התחדש בפודקסטים של הבי-בי-סי ואם יש פודקסט חדש של ה-Book Review של הניו יורק טיימס. בתחילת הנסיעה חיברתי את הדיסק-און-קי לרדיו ודפדפתי במהירות למצוא משהו מעניין.

הגעתי אל ה- World Book Club וכבר חשבתי לדלג הלאה, אלא שגיליתי שמדובר בשיחה עם קייט גרנוויל על ספרה 'הנהר הסודי', שעליו קראתי אצל אסתי סגל. נלכדתי והתחלתי להאזין. למדתי שגרנוויל כתבה חמישה ספרים לפני ש'הנהר הסודי' גילה אותה לעולם, ואחרי 'הנהר' כבר פרסמה ספר נוסף ('הלוטננט'). כעת היא כותבת ספר שלישי שישלים עם שני קודמיו טרילוגיה.

את 'הנהר הסודי' עדיין לא קראתי, יכול להיות שהוא כתוב להפליא כפי שמדווחת אסתי. אבל האפולוגטיקה הכבדה, אפילו המיופיפת, ששפעה מדבריה של גרנוויל בתוכנית הרדיו עצבנה אותי כהוגן. עכשיו אופנתי להכות על חטאי אבות (חמישה דורות אחורנית), והאוסטרלים מחפשים דרכים להתחשבן עם עברם הבעייתי. התרשמתי מהשיחה שיותר מספרות מדובר כאן על התייסרות והכאה על חטא במסגרת המחילה שמבקשים הלבנים על מה שעוללו אבותיהם לאבוריג'ינים. כשהקשבתי לגרנוויל נזכרתי במאמר של אורי אבנרי שנכתב ליום העצמאות. גם הוא מדבר על מהגרים (אמנם אידאליסטים ולא מי שנשלחו למושבת עונשין) שבנו מולדת חדשה, ובדרכם למימוש חלומם גרמו עוול נורא – נכבה – לשכניהם בני הארץ.

*

בעת שהקשבתי עלה בראשי ההרהור הזה. כאשר גרנוויל התפתלה לכאן ולכאן כשדיברה על המתיישבים הלבנים ועל האבוריג'ינים, היא אמרה שבני האדם דומים ועלינו לחשוב על עצמנו כבני כדור הארץ (כולנו אחים) ולא כשייכים לקבוצות לאומיות או גזעיות. פתאום חשבתי על הספר שאני קורא עכשיו – הביתה של אסף ענברי – וכמה הקיבוץ שהוא מתאר, אפיקים, הוא ארץ זרה (ומופלאה) ולא מוכרת לי – אף על פי שגם אני גדלתי בקיבוץ (באפיקים, שהיה קיבוץ של מייסדי התנועה המהפכנים, נותרה לאורך זמן אווירה פתוחה של התהוות, בניגוד לקיבוצים שנוסדו בידי הממסד הקיבוצי, שהכול בהם כבר היה נוקשה ומקובע יותר). כלומר, חשבתי לעצמי, הוא מתאר הוויה קרובה לזו שבה גדלתי, כמעט זהה בעיני אדם מן החוץ, ועם זה שונה לחלוטין ממה שהכרתי.

מובן שגם גרנוויל צודקת, כולנו בני כדור הארץ, כולנו דומים במובנים רבים. אבל ההרהור על 'הביתה' הזכיר לי שהדרך אל האוניברסלי היא דווקא  בירידה אל הפרטים הקטנים ביותר, כלומר בהבלטת השוני בין חוויות אנושיות דומות לכאורה.

*

אגב, ראיתם את זה? הגארדיין מהלל ומקלס את רותו מודן על ספרה Jamilti and Other Stories ובכלל.

*

ועכשיו, כשנכנס יום הזיכרון, ראו שוב את מה שכתבתי על גלעד זהר.

Read Full Post »

כמה הערות קצרות בבוקר שבת, אחרי טיול האופניים היומי בסביבה הקרובה. חלק מן ההערות יורחבו לפוסטים עצמאיים בעתיד. עכשיו רק תזכורת מהירה.

דוסטוייבסקי

אני קורא עכשיו את 'המתבגר'. לפני שנים קראתי את התרגום הישן שנקרא 'עול ימים'. לפני שבוע, במסגרת פרויקט של השוואת תרגומים, הופיע במוסף 'ספרים' של 'הארץ' פרק של המתבגר בתרגום הישן של הרברג ומולו התרגום החדש של קריקסונוב. קראתי את שניהם ולא מצאתי הבדלים משמעותיים, מלבד עדכון השפה. כשאני קורא את קריקסונוב (אני בעמוד 200), לפעמים מפריע לי שהוא מנסה להיות עכשווי מדי, משתמש בסלנג מיותר. אבל בדרך כלל התרגום זורם היטב.

אסף ענברי

כמי שגדל בקיבוץ, מובן שספרו של אסף ענברי 'הביתה' מעניין אותי מאוד. קניתי אתמול, וכבר הנחתי את דוסטוייבסקי בצד והתחלתי לקרוא על לוניה ולסיה וקלרה ושאר גיבוריו של ענברי ושל קיבוץ אפיקים. בינתיים אני בענייני המחתרת של הנערים הגימנזיסטים בברית המועצות. כבר נתקלתי בכך שהמנהיגים שלחו לבית הסוהר האכזרי (שממנו לא כולם חוזרים!) חלוצים 'פשוטים' במקומם (החליפו תעודות), כי להם אין תחליף.

הצבא המוסרי ביותר

ב'ידיעות אחרונות' לא מסתפקים בשאלה אם אנחנו מוסריים. שם עוסקים רק בשיאים, 'הצבא המוסרי ביותר בעולם', לא פחות. בגוף הכתבה יש שורה של מקרים מזעזעים שהתרחשו בצבאות אחרים בעולם. עכשיו אפשר להרגיש נוח עם זה שלא אנסנו ובזזנו בעזה, רק הרגנו כמה מאות אזרחים. היחיד שאומר משהו מעניין הוא אלכס פישמן. מתברר מדבריו שהצבא דחה בשלב מסוים את תורתו הבזויה של אסא כשר, אבל במלחמה האחרונה בעזה אימץ אותה דה-פקטו. פירושה בקיצור הוא שלא מסכנים חיילים שלנו, גם אם מחיר השמירה על חיי החיילים הוא הרג רב של אזרחים.

קפקא

קראתי במוספי הספרות של 'הארץ' את ארבעת המאמרים של דן מירון על סיפורו של קפקא  בבית הכנסת שלנו, המספר על בית כנסת בעיירה הררית נידחת ועל החיה המוזרה המתגוררת בו. התגובה הראשונה שלי היא שאפשר היה לקצר לשני מאמרים ואולי לאחד. בכל זאת יש דברים מעניינים. בעיקר מעניינת ההבחנה בין יהודיות ליהדות, והבחירה החד-משמעית של קפקא ביהודיות.

טיול בוקר

את השבת פתחתי בטיול אופניים קצר ליד הבית. התמונות האלה צולמו במצלמת הטלפון שלי. אביב בישראל.

Read Full Post »

וראו גם

פסח בקיבוץ של פעם – נדידה

וחוץ מזה איני יכול להתאפק מלהמליץ לכם לקרוא

את הריאיון עם אסף ענברי

מאז מאמריו הגדולים על הקיבוץ חיכיתי ממנו להרחבה מעין זו

שאכן זכינו לה עתה, כפי שמבשר הריאיון

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: