Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אדם ברוך’

פמיניסטיות ושמאלניות

בשבוע האחרון ראינו מה קורה כששתי אג'נדות מגובשות ולוחמניות מתנגשות בעוצמה זו בזו. הפמיניסטיות האשימו את השמאלניות (לשון נקבה היא כאן תחליף ללשון רבים) שהן סלחניות כלפי הטרדות מיניות ואף כלפי מעשי אונס שאירעו בעת פעילות של השמאל הרדיקלי בכפרים פלסטינים. הטענה הזו אוחדה מהר מאוד עם ההתנגדות לדרישה (שבאה מהתושבים הפלסטינים? מפעילי השלום הפלסטינים?) שנשות השמאל יגיעו לפעילויות האלה בלבוש צנוע, ועלו השאלות: האם הכניעה ל"קוד לבוש" אינה מעקרת את המאבק בכך שהיא מקריבה אינטרס (של חופש, שוויון האישה, פמיניזם) תמורת אינטרס (של מאבק משותף עם הפלסטינים נגד הכיבוש ועוולותיו)? והאם יש קשר בין דרישת קוד הלבוש וההטרדות המיניות, כלומר ההטרדות הן סנקציה? מכיוון שחלק מהפמיניסטיות שיצאו בזעם נגד מארגנות ההפגנות הן בעצמן נשות שמאל, ויש להניח שגם חלק ממארגנות ההפגנות של השמאל הרדיקלי הן פמיניסטיות, לכאורה יד ימין נלחמת ביד שמאל והגוף שאליו מחוברות שתי הידיים נקרע לגזרים.

מורן שוב על אדם ברוך

למי שהחמיץ את הריאיון המצוין עם מורן שוב לכבוד צאתה לאור של האנתולוגיה "אדם ברוך תקשורת" (אסופת טקסטים של אדם ברוך שהופיעו בעיתונים בין השנים 1972–2008), אני ממליץ עליו בחום. בין האנשים שדיברו לאחרונה על אדם ברוך (גם בסרט של מיברג) שוב בולטת כמי שהבינה אותו היטב, למדה ממנו וגם הפנימה את האתיקה והשפה שלו. לפני זמן מה, כשנכתבו כאן דברים בעקבות הסרט של מיברג, אמר מישהו "אבל לא הייתה לו השפעה, אף אחד לא כותב היום אדם ברוכית". הנה דוגמה נגדית: מורן שוב מדברת בריאיון הזה אדם ברוכית. והיא עושה זאת היטב. תענוג.

שני ספרים חדשים

לאחרונה התפרסמו שני ספרים חדשים שערכתי. אחד הוא "מעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית" של יאיר שלג. זהו ניסיון למפות את העיסוק האינטנסיבי ביהדות, בעשורים האחרונים, על ידי ישראלים רבים שחלקם חילונים. בתי מדרש, קהילות תפילה, חזרה בתשובה, תוכניות רדיו, זמרים שמבצעים פיוטים (לאחרונה אתי אנקרי, ברי סחרוף, קובי אוז) ועוד. הספר השני הוא תרגום ספרה של נטלי זימון דייוויס (שובו של מרטין גר) "מתנות בצרפת של המאה השש עשרה". ספר מרתק שעוסק במתנה ככלי להסדרת החיים החברתיים, המעמדיים והשלטוניים. ראו עמוד מן ההקדמה בקישור המצורף.

נתניה

סיימתי לקרוא בספרו של דרור בורשטיין "נתניה". אני מציץ במה שכבר התפרסם על הספר. זה לא מעט. הכול מציינים את שכלול הכתיבה, השפה, הסגנון, וגם את המוזרות של חיבור זיכרונות (אמיתיים או מומצאים) עם עיסוק אינטנסיבי באסטרונומיה, תולדות היקום, תולדות החיים בעולם וכולי וכולי. ראיתם פעם ספר של ספרות יפה שבסופו רשימה ביבליוגרפית (ורובה ספרי מדע)? מאשה צור גלוזמן כתבה שבספר הזה בורשטיין הוא פילוסוף יותר מאשר סופר. אני לא חושב כך. לפחות שני דברים מושגים בחיבור המקורי של ספרות ממוארית ותולדות היקום: החיבור – לפעמים במשפט אחד – בין זיכרון ילדות ובין מהלכים גלקטיים של מאות מיליוני שנים מתיך את זמן חיינו עם מה שבורשטיין קורא לו הזמן הגדול. זה חיבור מעניין שנותן פרופורציות מצד אחד וגם הופך אותנו לחלק מהרפתקה עצומה שאנו יודעים עליה מעט (והכתיבה של בורשטיין מסקרנת אותנו ללמוד עליה יותר). הישג אחר הוא תיאור החוג לאסטרונומיה שבו השתתף המחבר בגיל 14. כמה קשה לדעת, לעתים, מה יחרת ויהפוך לשיעור לחיים ואף לדרך חיים או מחשבה? הנה ילד הולך לחוג אסטרונומיה, ומצייר את מפת הכוכבים על השולחן בכיתה, ופתאום הוא בן 40 ומבין שמפת הכוכבים הזו הייתה למפת חייו.

.

ראו תגובות נוספות לפוסט הזה:

במחשבה שנייה

.

Read Full Post »

מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה

על הסרט של רון מיברג, מות האדמו"ר, לא אומר הרבה. ראיתי אותו רק פעם אחת והייתי עסוק יותר מדי בתכנים, בדברים שאמרו על אדם ברוך אנשים שאהבו אותו, התמודדו אתו, עבדו אתו, התבוננו בו. לא רציתי להחמיץ פרט כלשהו, ארבתי לכל מילה של הצלם גדי דגון, הצייר יאיר גרבוז, חבריו של ברוך משכונת מגוריו, האמן יהושע נוישטיין וכמובן אמו של אדם ברוך, נחמה. לא הייתי פנוי להתרשם ממלאכת עשיית הסרט.

אני מתחיל בעיקר. באמו נחמה שהעריצה אותו עוד בילדותו, ואחר כך לאורך כל חייו. היא מספרת איך הייתה שולחת אותו בילדותו לדואר, להביא את הקטלוגים שהגיעו מפריז, והם היו פותחים את החבילה ומעלעלים. מה מציגים עכשיו בגלריות של פריז?

נחמה מובילה את הצלם לחדר שבו מונחות על הרצפה שורות-שורות של תמונות. בית של אספנים. עד היום. על כתיבתו של אדם ברוך היא אומרת שהיתה יכולה ללקק כל פסקה. פשוט כך. את כל מה שכתב. כתיבתו הייתה האור של חייה. בתקופת "שישי" חיכתה כל השבוע לדף הזה. התייחסה לכתוב בו כאל דברי קודש. כמו פנינים, היא אומרת.

מדוע זה העיקר? משום שבאמו של אדם ברוך גלומים כל הדברים שהתפתחו אחר כך בו עצמו – הוויית חיים חרדית, אמנות עם מבט פתוח אל העולם, ואהבת השפה והמילה הכתובה. רק התקשורת הייתה הרפתקה שלו לבדו. הטיפוס למרומים והנפילה. כשפרש מהתקשורת באכזבה וישב לכתוב את ספריו, התקרב שוב אל אותו בסיס משותף לו ולאמו.

ברוך היה אדם שנוכחותו חזקה מיצירתו. הוא השפיע מאוד על אנשים סביבו ועל אלה שקראו אותו.

סוד כוחו היה שהוא בא מלב העולם החרדי ונשאר נאמן לו גם כשכבש לחלוטין את הסצנה התרבותית החילונית, דרך העיתונות ודרך האמנות. הוא היה בן בית בספרות הדתית ובעיקר בשפה הדתית, שהוא קרא לה יהודית. הוא הכיר שפת תרבות שרוב הישראלים, גם המשכילים שבהם, כבר אינם מכירים. והוא ידע לדרוש מעמד מיוחד בזכות הידע הזה. כך הוא הפך למעין אדמו"ר של החופשיים. "הטרילוגיה האדמו"רית" שלו (סדר יום, בתום לב, חיינו) היא ניסיון שאין דומה לו לחבר חיבור ממשי בין עולם האמונה הדתי ובין התרבות הישראלית החדשה.

תמונה חשובה בסרט. אדם ברוך ורון מיברג עומדים מול ספרייתו התורנית של ברוך. מייברג אומר: אין בחדר הזה אפילו ספר אחד שאומר לי משהו. לא צריך יותר מזה. עולם שלם מפריד ביניהם, גם אם מה שנותר הוא עולם שלם בעיני רבים.

אדם ברוך נתפס בעיני חילונים רבים כסמכות דתית (אף שהקפיד לומר שאין לו הסמכה או סמכות כזו), ובה בעת הוא דיבר בשפתם והתנהג (כמעט) כמוהם.

בעיני הוא היה בעל סגנון. זו מחמאה שאני נוהג לתת בצמצום. יש מעטים כמוהו. כל טקסט שלו הוא דבר דבור על אופניו. מהודק. מצומצם. מדויק. חד וברור. וגם סתום. כלומר בעל צד נוסף. נסתר. בעל סגנון? כשהוא כותב על דיוקן אמו ("מה נשמע בבית") הוא אומר "לאנשים כמונו יש תרבות. לאנשים שאינם כמונו יש סגנון… אגב, מעולם לא הצלחנו להיות אנשים כמונו".

רבים ראו בעיקר את הפוזה שלו ואת הכתיבה הסתומה במתכוון, ולכן הוא נתפס בעיניהם כנפוח ומתנשא ומאחז עיניים שאין בדבריו ממש. יאיר גרבוז אומר בסרט שכשרצו לדבר אתו על אמנות הוא התפלל, וכששאלת אותו למה הוא מתפלל הוא אמר: יונה וולך. תמיד לא להיות על אותו מישור. אותו מישור זו אינטימיות. לחיצת ידו הייתה רפה. לא להתקרב.

אבל גרבוז גם אומר בסרט, שאדם ברוך יצק את רצפת הבטון שמתחת לרגליו (של גרבוז) כאמן ישראלי. כלומר, בביקורת האמנות שלו. במילים.

מוזר בעיני, שכשאני חושב על אדם ברוך אני חושב על סגנון מדויק ובהיר, ורבים אחרים חושבים על נפיחות ופוזה ודיבור סתום במתכוון. חלק מזה נעוץ בקושי שלנו לקרוא טקסט מורכב ורב שכבתי. את הנקודה הזו תקף ברוך כשקרא לשפה הישראלית עילגות. אחת התכונות הבסיסיות של השפה היהודית (בניגוד לישראלית) הייתה ההבנה האינטואיטיבית שלכל אמירה יש יותר מפן אחד. האמירה, שבעיני היא כמעט מובנת מאליה, שכתיבתו של ברוך הייתה בהירה וברורה וגם סתומה וחידתית בעת ובעונה אחת, נדחית היום על ידי רבים כבלתי אפשרית.

אני נזכר בניסיון שלו להבין אנשים כמו גורודיש או יוסי גינוסר. הייתה לו יכולת להעמיד דיוקן עם מימד של עומק. כלומר, לא להסתפק ברגשנות העיתונאית אלא לחפש שורשים היסטוריים-תרבותיים שמפענחים אישיות כזו כסמל של תקופה, כאפיון ישראלי מסוים. הוא ידע לראות את הצד הטרגי של דמויות כאלה.

מילה על ארגז הכלים שלו. לצד העולם הרבני שירש מסבו, והאספני-אמנותי שירש בבית הוריו, היה המשפט כלי בסיסי שלו. הוא למד משפטים וראה את עצמו כמשפטן בכל מה שעשה. זה מתקשר למהות הרבנית שגם היא משפטית בעיקרה. הוא ניסה ליצור "תקנונים" לחיינו כאן, וגם זה ברוח המשפט וההלכה גם יחד.

רבים הכירו את אדם ברוך של העיתונות בעיקר, ובשבילי הוא בעיקר בעל הטרילוגיה סדר יום, בתום לב וחיינו, וגם מה נשמע בבית. אני מודה שהשנים הסוערות של הקריירה העיתונאית שלו פחות עניינו אותי, מלבד הטור שישי שהוא משלהי הקריירה הזו וכבר פונה לעולם אחר. לכן כל הדיבור על ניו ג'ורנליזם ועל ייבוא טרנדים אמריקניים וכולי פחות מעניין אותי. אותי מעניין בעיקר אדם ברוך המאוחר, שכבר הסתכל על ההרפתקה התקשורתית שלו מהצד, וקצת נאנח על שלא השקיע את האנרגיות האלה בקריירה דתית, ובכל זאת שינס מותניים וממעמדו המיוחד כבן בית בשני עולמות ניסה לעשות מעשה ייחודי.

אני חוזר על מה שכתבתי למעלה, המפעל של ברוך בטרילוגיה שלו הוא ניסיון שאין כדוגמתו לחיבור של ממש בין עולם התורה והתרבות הישראלית החדשה. רבים מנסים את כוחם בזה, אבל כמעט תמיד התוצאה מביכה בהשטחה התרבותית ובעילגות של יצור הכלאיים הדתי-חילוני. אדם ברוך היה אדם בעל יכולות אינטלקטואליות מרשימות ובעל ידע מעמיק בהלכה ובתרבות הישראלית החדשה. בדמותו אוחדו שני הדברים האלה, והוא ניסה להראות בטרילוגיה שלו שאופציה כזו היא אפשרית. אולי הכרחית. כאדם דתי הוא לא ויתר על קוצו של יוד כדי להתקרב את התרבות הישראלית. כאיש האמנות הישראלית הוא לא התפתה לרגע לוותר על פרשנות מודרניסטית למען איזה שמן זית דתי, מהסוג שאנו טובעים בו היום מיד כשאיזה זמר חוזר בתשובה פותח את הפה.

רבים למדו מאדם ברוך לכתוב. גם אני למדתי. אבל מעטים יכולים לכתוב כמוהו. ואין גם צורך בזה. מורה טוב אינו נמדד בזה שיצר צבא של חקיינים. לכן החיפוש אחר סממנים "אדם ברוכיים" בכתיבה העיתונאית של היום הוא חיפוש שווא.

דוגמה לסגנונו של ברוך, ציטוט מספרו בתום לב:

לפי הדיבור העממי, "תום לב" הוא ההפרש בינך (אדם רגיל) לזולתך (אדם לא רגיל) מבחינת התנהגותכם בנסיבות מסוימות – ההפרש בין כל מה שאתה היית עושה בנסיבות אלה, והיית עושה הכול, עד הקצה החוקי של הדברים, בשביל להועיל לעצמך, לבין מה שהיה עושה הוא, הזולת הזה שמולך בעסק הזה או בנסיבות האלה, הנמנע מלעשות הכול בשביל להועיל לעצמו. וסך כל ההימנעות של הזולת לעשות את שאתה היית עושה מהווה את "תום הלב". ואז, לאחר שסך כל ההימנעות הנ"ל מונחת בפנינו במלואה, אנחנו נוטים להגדירה כ"צדקנות" או כ"טיפשות", ורק לעתים רחוקות כ"תום לב".

מה יש כאן?  מדוע הגדרת תום הלב נובעת משלילתו, כלומר שלילתו אצלנו? מיהו האחר בעל התום, זה שאנו – החסרים תום לב – רואים אותו כצדקן או טיפש? הנה לכם בתמצית החידה האדם ברוכית. האם את עצמו תיאר כשאמר "אתה היית עושה הכול בשביל להועיל לעצמך"? ואולי הוא האחר הלא רגיל, תם הלב הנתפס כצדקן? הוא מדבר בחידות, ואף על פי כן אמירתו נהירה וחדה. מדוייקת.

הישראליות היהודית של אדם ברוך היא חיבור עולמות שצלח אצל בודדים בלבד. ככלל, זו הדרך שלא נבחרה.

Read Full Post »

אדם ברוך

צילום: מורן שוב

היום לפני שנה הלך לעולמו אדם ברוך. אומר עליו את הדברים שאמר הוא על יורם ברונובסקי:

ובהיותו תלמיד חכם מודרני, פנינו למסכת מועד קטן בשביל לדעת מה נעשה: '(תלמיד) חכם שמת – הכול (כ)קורוביו… הכול קורעין עליו'. 'הכול (כ)קרוביו', כלומר כל אחד ואחד ממשפחות התרבות, השפה, הספרות והתקשורת (והנספחים אליהן) חייב להצטער עליו, כאילו לו עצמו מת בן משפחה (בתום לב, עמ' 150).

ומספרו סדר יום אביא את הדברים שהביא הוא מהרב קוק על מידת הגאווה:

והנה יסודות מידת הגאווה לפי הרב קוק זצ"ל: 'ונראה שהיסודות הם: א', אהבת עצמו במידה גדולה מאוד, שרוצה למשוך כל הנעימות אליו. ב', כוח דמיון מטעה המגדיל כל מה שיש בו עצמו פי כמה מהמידה האמיתית שלו. ג', ועוד טעות דמיון בידו, שהוא מדמה כי בכוחו לקבוע חשיבות לדברים בניגוד למעמדם ולחשיבותם במציאות. ד', ועל הכל ומעבר לכל, סכלות בידיעת מהות המעלות האמיתיות'. והגאווה, כותב הרב קוק, לא תתרפא, כי אם בהפרדת היסודות הרעים האלה וצריפתם בכור האמת (סדר יום, עמ' 153).

בזמנו תהיתי על ספריו, שהם צירוף מוזר של הלכה ואמנות, הדרכה והתבוננות, הוראה וספק. היום אני קורא בהם יותר ויותר ומוצא בהם אמת.

וראו גם אדם ברוך – מחווה וציטוט

Read Full Post »

אדם ברוך – מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה

הנה ציטוט מספרו בתום לב, עמ' 188–189, במהלך הדיון במושג "תום לב":

לפי הדיבור העממי, "תום לב" הוא ההפרש בינך (אדם רגיל) לזולתך (אדם לא רגיל) מבחינת התנהגותכם בנסיבות מסוימות – ההפרש בין כל מה שאתה היית עושה בנסיבות אלה, והיית עושה הכול, עד הקצה החוקי של הדברים, בשביל להועיל לעצמך, לבין מה שהיה עושה הוא, הזולת הזה שמולך בעסק הזה או בנסיבות האלה, הנמנע מלעשות הכול בשביל להועיל לעצמו. וסך כל ההימנעות של הזולת לעשות את שאתה היית עושה מהווה את "תום הלב". ואז, לאחר שסך כל ההימנעות הנ"ל מונחת בפנינו במלואה, אנחנו נוטים להגדירה כ"צדקנות" או כ"טיפשות", ורק לעתים רחוקות כ"תום לב".

מה יש כאן? מדוע הוא מייסר אותנו? מדוע הגדרת תום הלב נובעת כאן משלילתו, כלומר שלילתו אצלנו? מיהו האחר בעל התום, זה שאנו – החסרים תום לב – רואים אותו כצדקן או טיפש?

הנה לכם בתמצית החידה האדם ברוכית.

הביטו בעיניים האלה, החופשות חדרי בטן, הרואות דרכנו הכול. את כל הנבזויות הקטנות. הוא אינו עושה לנו הנחות.

האם את עצמו תיאר כשאמר "אתה היית עושה הכול בשביל להועיל לעצמך"? ואולי הוא האחר הלא רגיל, תם הלב הנתפס כצדקן?

הוא מדבר בחידות, ואף על פי כן אמירתו נהירה וחדה. מדוייקת.

חכמים כמוהו, בעלי פרוזה מדויקת ונקיה, יש מעט.

יהי זכר אדם ברוך.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: