Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תמונות מהעבר’ Category

מתוך הספרים שנעשו בקיבוצים של פעם, בכתב יד, בציור מקור בתוך הספר,

בעותקים חד-פעמיים במקרים רבים

 .

המשך…

Read Full Post »

את הבלוג של עינת אמיתי כבר הכרתי מזמן. היא הגיבה פעם על רשימה שכתבתי ועל תמונה שהיתה בה מהימים הרחוקים של פסח בקיבוץ, והתגובה שלה הובילה אותי אל הבלוג שלה, שהוא מפעל אדירים (אחד מכמה מפעלות שלה) של איסוף ותיעוד ושימור התרבות הקיבוצית מאז ימי החלוצים הראשונים. אחר כך באו הגילויים שלה על ריקוד החד גדיא, והתברר לי לראשונה (!) שריקוד החד גדיא החל בקיבוץ חצור שבו גדלתי. מאז עקבתי בעניין ובהתפעלות אחרי הבלוג שלה.

והנה עכשיו, אחרי ארבע שנים של איסוף חומרים ופרסומם בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", נפתחה במשכן לאמנות עין חרוד התערוכה, ובה יכולתי לראות סוף סוף – לא באמצעים דיגיטליים אלא לעיני ממש – את אוצרות התרבות האלה. למשל את הגרסה הזאת של "ויהי ערב".

בספרה של נורית גרץ על עמוס קינן, "על דעת עצמו", מסופר על הטיול שעשה קינן בנעוריו לעין חרוד ואיך הפך הטיול הזה לציון מקום של טוהר ומשאת נפש לכל החיים, וכשרצה קינן לבחור נקודת אור בתוך עולם שחור משחור, נקודה שאליה בורח הגיבור מהשלטון הצבאי, היתה זו "הדרך לעין חרוד". החלטתי שגם דרכי שלי לעין חרוד תהיה מיוחדת ופניתי תחילה אל דרך הנוף שעל הגלבוע.

המשך…

Read Full Post »

גדלתי בקיבוץ חצור. עבורי היה סדר פסח, מאז ומתמיד, מסכת ענקית (בממדים קיבוציים) שבה השתתפו כמחצית מחברי וילדי הקיבוץ, ואולי גם יותר. לפחות חודש לפני הפסח השתלטה על הקיבוץ הפקת המסכת, כולל הכנת הבמה וציורים לקישוט הבמה וחדר האוכל, שצוירו מדי שנה על ידי ציירי הקיבוץ – יצירות גדולות ויפות שלא שרדו משום שצוירו שנה אחרי שנה על אותם דיקטים וקרטונים. לדוגמה, ראו כמה ציורים כאלה שנשמרו סקיצות שלהם, של הציירת לאה צימרמן.

המשך…

Read Full Post »

פורים בקיבוץ. שנות החמישים. הפורים הראשון שאני מצולם בו. כולנו ליצנים. זו "השישיה" שלי, היחידה הבסיסית. כמה שישיות יצרו מאוחר יותר את קבוצת "סלע". המשך…

Read Full Post »

.

נסדר משחק עליז, דווקא דווקא להרגיז ==>

.

Read Full Post »

IMG_2867

תחילת שנות השבעים. מסיבת פורים של הקיבוץ. התמונה צולמה ב"עזרה" של חדר האוכל, כלומר התוספת שרוצפה בסגנון "מודרני" של שברי אבנים ומעליה גג נפתח ענקי. הרצפה מסגירה את המיקום. עוד לפני שנה או שנתיים חגגנו פורים ב"מוסד", בית הספר התיכון שנבנה בריחוק מסוים מהקיבוץ ושם חיינו במעין אוטונומיה של נעורים. בהוויה הקשוחה של הקיבוץ באותם ימים היה פורים הזדמנות מיוחדת להתפרקות והשתוללות הגונה. תירוץ לשתות קצת – ולהקיא את נשמתנו – לרקוד בטירוף וגם לביים הופעות חצופות. על כך מיד.

תחילה לתמונה. למעלה מימין לשמאל: עמוס, אוריאל, אני וברוך. למטה מימין: אפרים, עדנה ובתיה (אם אינני טועה). שוכב בקדמת התמונה: אהרן, הפנתר הלבן.

בשנה שעברה או לפני שנתיים עוד חגגנו במוסד, וכשאני מסתכל על הפנתר הלבן אני נזכר בהופעה בלתי נשכחת שלו באותו פורים במוסד. אהרן (היום ד"ר בנדיק מצרפת) הצטרף אלינו בגיל הנעורים. הוא בא עם אחיו אדי (שחי עד היום בקיבוץ) ואף על פי שהתערה במהירות ונעשה לאחד מאתנו, שמר על מאפיינים צרפתיים מובהקים. בין השאר הוא הכיר לנו את ז'ק ברל, ובכלל היה פתוח הרבה יותר מאתנו למתרחש בעולם. אגב, הרעיון להתחפש לפנתר לבן מתייחס כנראה לפנתרים השחורים, שעשו אז כותרות בארץ. מעניין מה הוא חשב עלינו, הפרובינציאלים. אז הנה, אותה הופעה מראה שהוא חשב, למשל, שאנחנו עדר של אומרי הן. באותו פורים הוא עלה לבמה עם מופע של שירים בוטים, מעין ז'ק ברל שניסה לבעוט לנו בתחת. לא הבנו מה הוא רוצה מחיינו. אחרי כל שיר הוא הסתובב לאחור בצעדים טקסיים מהירים והחליף כובע. השיר שעשה לו שם אצלנו מאז ולתמיד נכתב לפי מנגינת המרסייז, ההמנון הצרפתי. זה הלך ככה:

חבר'ה מהמוסד

צריכים לעשות משו

נגד נגד המדריכים

נגד החזירים

טא טא טא טם (להחליף כובע)

ראו גם: פורים – לפני שנים רבות

Read Full Post »

בכל שנה, בימי חופש פסח ולפני ערב הסדר, היינו יוצאים לנדידה. כל חברת הילדים היתה מתחלקת לשבטים. היינו מציירים לנו דגלים של שבטי ישראל, עוטים על ראשינו כפיות, מצטיידים במימיות צבאיות, תלויות על חגורות צבאיות רחבות, ויוצאים לנדוד במדבר, כלומר דרך השדות והפרדסים, עד העמק הנעלם. שם היינו מקימים מחנה צופי עם אוהלים ושולחנות ומגדלים, ומכינים מצות ומבלים כך את היום עד החושך.

הנה אנחנו יוצאים לדרך, ילדי סלע ושחף. אני כנראה מחזיק את הדגל. קשה לי לזהות את עצמי בתמונה הזו, אבל אין סיבה שהיא תהיה באלבום שלי אם אני לא מופיע בה, והיחידי שאפשרי זה מחזיק הדגל. משמאל לי שלומית, ומימין רונית, ואחריה יגאל ונעמי. לידי וקצת מאחור חגית, והגבוה מאחור הוא יאיר.

בין השבטים התנהלה תחרות קשה. למי יהיו דגלים יפים יותר. מי יצעד וישיר בגאון רב יותר. מי יכין הופעה מוצלחת יותר במחנה. מי יבנה מגדל גבוה יותר. אנחנו שבט יהודה, אם הצלחתי לפענח נכון את הדגל הדהוי שבתמונה.

עד היום נשמרת המסורת הזו של נדידה בקיבוצים. לא מזמן ראיתי בחצור תמונה של רונית ז"ל, שנפטרה השנה, מובילה כמטפלת קבוצה של זאטוטים לנדידה.

המוטות לדגלים היו סנאדות, ענפים ארוכים וישרים שנחתכו מעצי האיקליפטוס ושימשו אותנו גם למבנים הצופיים שבנינו במחנה הנודדים המאולתר. שני דגלים מונפים גבוה מאחורינו.

וראו גם

פסח בקיבוץ בשנות השישים

פסח בקיבוץ 1966

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: