Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘תמונות מהעבר’ Category

מתוך הספרים שנעשו בקיבוצים של פעם, בכתב יד, בציור מקור בתוך הספר,

בעותקים חד-פעמיים במקרים רבים

 .

המשך…

Read Full Post »

את הבלוג של עינת אמיתי כבר הכרתי מזמן. היא הגיבה פעם על רשימה שכתבתי ועל תמונה שהיתה בה מהימים הרחוקים של פסח בקיבוץ, והתגובה שלה הובילה אותי אל הבלוג שלה, שהוא מפעל אדירים (אחד מכמה מפעלות שלה) של איסוף ותיעוד ושימור התרבות הקיבוצית מאז ימי החלוצים הראשונים. אחר כך באו הגילויים שלה על ריקוד החד גדיא, והתברר לי לראשונה (!) שריקוד החד גדיא החל בקיבוץ חצור שבו גדלתי. מאז עקבתי בעניין ובהתפעלות אחרי הבלוג שלה.

והנה עכשיו, אחרי ארבע שנים של איסוף חומרים ופרסומם בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", נפתחה במשכן לאמנות עין חרוד התערוכה, ובה יכולתי לראות סוף סוף – לא באמצעים דיגיטליים אלא לעיני ממש – את אוצרות התרבות האלה. למשל את הגרסה הזאת של "ויהי ערב".

בספרה של נורית גרץ על עמוס קינן, "על דעת עצמו", מסופר על הטיול שעשה קינן בנעוריו לעין חרוד ואיך הפך הטיול הזה לציון מקום של טוהר ומשאת נפש לכל החיים, וכשרצה קינן לבחור נקודת אור בתוך עולם שחור משחור, נקודה שאליה בורח הגיבור מהשלטון הצבאי, היתה זו "הדרך לעין חרוד". החלטתי שגם דרכי שלי לעין חרוד תהיה מיוחדת ופניתי תחילה אל דרך הנוף שעל הגלבוע.

המשך…

Read Full Post »

גדלתי בקיבוץ חצור. עבורי היה סדר פסח, מאז ומתמיד, מסכת ענקית (בממדים קיבוציים) שבה השתתפו כמחצית מחברי וילדי הקיבוץ, ואולי גם יותר. לפחות חודש לפני הפסח השתלטה על הקיבוץ הפקת המסכת, כולל הכנת הבמה וציורים לקישוט הבמה וחדר האוכל, שצוירו מדי שנה על ידי ציירי הקיבוץ – יצירות גדולות ויפות שלא שרדו משום שצוירו שנה אחרי שנה על אותם דיקטים וקרטונים. לדוגמה, ראו כמה ציורים כאלה שנשמרו סקיצות שלהם, של הציירת לאה צימרמן.

המשך…

Read Full Post »

פורים בקיבוץ. שנות החמישים. הפורים הראשון שאני מצולם בו. כולנו ליצנים. זו "השישיה" שלי, היחידה הבסיסית. כמה שישיות יצרו מאוחר יותר את קבוצת "סלע". המשך…

Read Full Post »

.

נסדר משחק עליז, דווקא דווקא להרגיז ==>

.

Read Full Post »

IMG_2867

תחילת שנות השבעים. מסיבת פורים של הקיבוץ. התמונה צולמה ב"עזרה" של חדר האוכל, כלומר התוספת שרוצפה בסגנון "מודרני" של שברי אבנים ומעליה גג נפתח ענקי. הרצפה מסגירה את המיקום. עוד לפני שנה או שנתיים חגגנו פורים ב"מוסד", בית הספר התיכון שנבנה בריחוק מסוים מהקיבוץ ושם חיינו במעין אוטונומיה של נעורים. בהוויה הקשוחה של הקיבוץ באותם ימים היה פורים הזדמנות מיוחדת להתפרקות והשתוללות הגונה. תירוץ לשתות קצת – ולהקיא את נשמתנו – לרקוד בטירוף וגם לביים הופעות חצופות. על כך מיד.

תחילה לתמונה. למעלה מימין לשמאל: עמוס, אוריאל, אני וברוך. למטה מימין: אפרים, עדנה ובתיה (אם אינני טועה). שוכב בקדמת התמונה: אהרן, הפנתר הלבן.

בשנה שעברה או לפני שנתיים עוד חגגנו במוסד, וכשאני מסתכל על הפנתר הלבן אני נזכר בהופעה בלתי נשכחת שלו באותו פורים במוסד. אהרן (היום ד"ר בנדיק מצרפת) הצטרף אלינו בגיל הנעורים. הוא בא עם אחיו אדי (שחי עד היום בקיבוץ) ואף על פי שהתערה במהירות ונעשה לאחד מאתנו, שמר על מאפיינים צרפתיים מובהקים. בין השאר הוא הכיר לנו את ז'ק ברל, ובכלל היה פתוח הרבה יותר מאתנו למתרחש בעולם. אגב, הרעיון להתחפש לפנתר לבן מתייחס כנראה לפנתרים השחורים, שעשו אז כותרות בארץ. מעניין מה הוא חשב עלינו, הפרובינציאלים. אז הנה, אותה הופעה מראה שהוא חשב, למשל, שאנחנו עדר של אומרי הן. באותו פורים הוא עלה לבמה עם מופע של שירים בוטים, מעין ז'ק ברל שניסה לבעוט לנו בתחת. לא הבנו מה הוא רוצה מחיינו. אחרי כל שיר הוא הסתובב לאחור בצעדים טקסיים מהירים והחליף כובע. השיר שעשה לו שם אצלנו מאז ולתמיד נכתב לפי מנגינת המרסייז, ההמנון הצרפתי. זה הלך ככה:

חבר'ה מהמוסד

צריכים לעשות משו

נגד נגד המדריכים

נגד החזירים

טא טא טא טם (להחליף כובע)

ראו גם: פורים – לפני שנים רבות

Read Full Post »

בכל שנה, בימי חופש פסח ולפני ערב הסדר, היינו יוצאים לנדידה. כל חברת הילדים היתה מתחלקת לשבטים. היינו מציירים לנו דגלים של שבטי ישראל, עוטים על ראשינו כפיות, מצטיידים במימיות צבאיות, תלויות על חגורות צבאיות רחבות, ויוצאים לנדוד במדבר, כלומר דרך השדות והפרדסים, עד העמק הנעלם. שם היינו מקימים מחנה צופי עם אוהלים ושולחנות ומגדלים, ומכינים מצות ומבלים כך את היום עד החושך.

הנה אנחנו יוצאים לדרך, ילדי סלע ושחף. אני כנראה מחזיק את הדגל. קשה לי לזהות את עצמי בתמונה הזו, אבל אין סיבה שהיא תהיה באלבום שלי אם אני לא מופיע בה, והיחידי שאפשרי זה מחזיק הדגל. משמאל לי שלומית, ומימין רונית, ואחריה יגאל ונעמי. לידי וקצת מאחור חגית, והגבוה מאחור הוא יאיר.

בין השבטים התנהלה תחרות קשה. למי יהיו דגלים יפים יותר. מי יצעד וישיר בגאון רב יותר. מי יכין הופעה מוצלחת יותר במחנה. מי יבנה מגדל גבוה יותר. אנחנו שבט יהודה, אם הצלחתי לפענח נכון את הדגל הדהוי שבתמונה.

עד היום נשמרת המסורת הזו של נדידה בקיבוצים. לא מזמן ראיתי בחצור תמונה של רונית ז"ל, שנפטרה השנה, מובילה כמטפלת קבוצה של זאטוטים לנדידה.

המוטות לדגלים היו סנאדות, ענפים ארוכים וישרים שנחתכו מעצי האיקליפטוס ושימשו אותנו גם למבנים הצופיים שבנינו במחנה הנודדים המאולתר. שני דגלים מונפים גבוה מאחורינו.

וראו גם

פסח בקיבוץ בשנות השישים

פסח בקיבוץ 1966

Read Full Post »

בערב שבת האחרון התקיים מפגש השירה השנתי לזכר הנופלים בקיבוץ חצור. הפעם, שלושים וחמש שנה אחרי, כבר יכולתי לכתוב משהו על הימים ההם.

גלעד היה צעיר מצעיר בני היום – כאשר נפל במלחמה הארורה ההיא, לפני שלושים וחמש שנה. כל החיים עוד היו לפניו: לימודים, יצירה, עבודה, משפחה, ילדים, נכדים. יש לי תמונה – ב"אלבום חצור" שלי – שבה גלעד ואני בני שנתיים, משחקים בסוס ורוכבו. אני הסוס, הרתום למושכות שמחזיק גלעד. הנכדות התאומות שלי הן היום בגיל הזה.

אני הסוס וגלעד הרוכב

במשך שנים היה לי חלום שחזר שוב ושוב, ובו גלעד לא מת אלא ממשיך לחיות. יש בחלום הפתעה, שהוא חי, אבל גם תחושת מועקה, כי הוא חי ולא חי. מתברר פתאום שהוא חי, אבל החיים אינם מגיעים אליו והוא אינו מגיע אל החיים. הוא חי ליד החיים, מעין חיים דהויים.

המתים שלנו ממשיכים לחיות, כי הם חלק מהעולם שלנו. אינני יכול לחשוב על ימי חצור שלי בלי לחשוב על גלעד. אבל עם השנים המתים נעשים חיוורים יותר, רחוקים יותר, עד שהם שוקעים אל זיכרון רחוק שאפשר להציל ממנו רק תמונות ורגעים.

הנה רגע אחד כזה, שעלה יום אחד כשצילמתי את נכדי משחקים בשלולית מים בחורף.

נזכרתי שאחרי הגשמים הגדולים היינו הולכים אל הוואדי ובונים רפסודות מחביות ריקות וסנאדות קשורות סביבן, והיינו מפליגים עם מקלות ארוכים שבעזרתם דחפנו את הגדות ואת קרקעית הוואדי, וכך הפלגנו קילומטרים רבים אל עבר הים. וכשירדה החשיכה היינו חוזרים הביתה רטובים ומלאי בוץ, בעיניים בוערות מן ההרפתקה הגדולה.

ונזכרתי שגלעד היה בונה הרפסודות  הראשי שלנו. ופתאום ראיתי אותו יושב ומנגן באקורדיון וסביבו רוקדים כולם במעגלים. וזכרתי את נגינתו באורגן ובפסנתר. בכלל, הוא היה מן המוכשרים שאפשר רק לתהות לאן היו מגיעים אילולא נפלו כה צעירים.

גלעד מנגן באקורדיון בתהלוכה של השומר הצעיר (אני מימין)

ביום כיפור האחרון חזרתי, אחרי הרבה שנים, אל חוויות המלחמה הארורה ההיא וכתבתי משהו מהן.

ישנתי בחדרי, בקיבוץ. טלפון היה רק בחדר האוכל, מכשיר אחד לכל הקיבוץ. מישהי באה להעיר אותי. צלצלו מהטייסת, ביקשו שאבוא מיד. שבת, יום כיפור, 1973. הלכתי ברגל לבסיס חיל האוויר, ותפסתי טרמפ מהמגורים לשדה התעופה עצמו. הגעתי לחניית המטוסים הקלים. כבר החלו להתאסף טייסים נוספים, הייתי מהצעירים, לא היה לי סיכוי לקבל פייפר, הוותיקים כבר חטפו הכול. מישהו קיבל טלפון מהטייסת שלו, ביקשו שיביא מפות, הוא רץ לחפש, חברו כבר ישב בפייפר שמנועו  מטרטר. הייתה תחושה שמשהו גדול מתחיל. עוד לא ידענו מה. אחרי שהסתלקו המטוסים הקלים חיכינו למטוס תובלה שיפזר אותנו בין הבסיסים.

כשנחתתי בעציון התבשרתי שהטייסת שלי מפורקת ומפזרים אותנו בין הטייסות האחרות של החייל. טייסת העיט שהוקמה בעציון הייתה חדשה, עדיין לא מבצעית. כל אחד מאתנו קיבל מטוס כנדוניה ונשלח לאחת מטייסות העיט האחרות. כך הגעתי חזרה לתל-נוף, אבל לא לטייסת האם שלי, שממנה הועברתי לעציון, אלא לאחותה התאומה.

אני זוכר שערב אחד הופיעה להקת כוורת על מרפסת הטייסת. ובערב אחר הופיע לאונרד כהן במגרש הכדורגל של הבסיס.

יום אחד, לקראת סוף המלחמה, אסף אותנו רן פקר, מפקד הבסיס, לשיחה. את כל הטייסים. ישבתי למעלה בשורה האחרונה של האולם הקטן. מהמעבר האמצעי עלה לקראתי ספי לוין. הוא אמר לי, "אתמול הייתי בחצור, נהרג שם מישהו, בן כיתה שלך, גלעד". רגעים כאלה זוכרים לתמיד. אני זוכר את המילים שרצו לי בראש ולא הרפו: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי".

אחר כך יצאתי לגיחה שממנה כמעט לא חזרתי. הפצצנו את הארמיה השלישית המכותרת. סגרנו להם את דרכי הבריחה. הכול כבר היה שקט. טסנו בגובה, במעגל הפצצה, כמעט כמו בטיסות אימונים. פתאום שמעתי צרחה: "ארבע, שבור! טיל…!" התהפכתי ומשכתי את הסטיק בכל הכוח. במראה ראיתי עמוד אש עובר מאחורי.

אני זוכר את הדרך חזרה מאותה טיסה. בראשי רצו כל הזמן המילים: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי". כיוון שברחנו מהטילים ונכנסנו שוב לתקוף, היינו חייבים לנחות ברפידים לתדלוק. תדלקנו בלי לצאת מהמטוסים. הורדתי את הקסדה ופתאום זיהה אותי אחד המתדלקים. זה היה אמיל. הוא צעק אלי: "שמעת על גלעד?". אמרתי: "כן". הסתכלנו זה בזה ואז הפניתי את ראשי. לא יכולתי לדבר עוד.

גלעד המציא לכולנו כינויים. לי הוא קרא "גולם", אולי בגלל האופי הפילוסופי המהורהר שלי. מעניין שדווקא אותו אני זוכר כך, יושב עם מבט חולמני במרכז מעגל ההורה שלנו. כולנו משולהבים והוא מנגן באקורדיון, רגוע ושליו. או ליד האורגן בחדרו, מאלתר מנגינות ומבטו נעוץ בנקודה רחוקה שמעבר לעולם הזה.

Read Full Post »

ישנתי בחדרי, בקיבוץ. טלפון היה רק בחדר האוכל, מכשיר אחד לכל הקיבוץ. מישהי באה להעיר אותי. צלצלו מהטייסת, ביקשו שאבוא מיד. שבת, יום כיפור, 1973. קיבוץ חצור נמצא במרחק הליכה מבסיס חיל האוויר. הלכתי לבסיס, תפסתי טרמפ מהמגורים לשדה התעופה עצמו. הגעתי לחניית המטוסים הקלים. כבר החלו להתאסף טייסים נוספים, הייתי מהצעירים, לא היה לי סיכוי לקבל פייפר, הוותיקים התנפלו עליהם לפני. מישהו קיבל טלפון מהטייסת שלו, ביקשו שיביא מפות, הוא רץ לחפש, חברו כבר ישב בפייפר שמנועו  מטרטר. הייתה תחושה שמשהו גדול מתחיל. עוד לא ידענו מה. אחרי שהסתלקו המטוסים הקלים חיכינו למטוס תובלה שיפזר אותנו בין הבסיסים.

כשנחתתי בעציון (בבקעת הירח) התבשרתי שהטייסת שלי מפורקת ומפזרים אותנו בין הטייסות האחרות של החייל. טייסת העיט (סקייהוק) שהוקמה בעציון הייתה חדשה, עדיין לא מבצעית. כל אחד מאתנו קיבל מטוס כנדוניה ונשלח לאחת מטייסות העיט האחרות. כך הגעתי חזרה לתל-נוף, אבל לא לטייסת האם שלי, שממנה הועברתי לעציון, אלא לאחותה התאומה.

אני זוכר שערב אחד הופיעה להקת כוורת על מרפסת הטייסת. ובערב אחר (אולי כבר בסוף המלחמה, אני לא זוכר בדיוק) הופיע לאונרד כהן במגרש הכדורגל של הבסיס.

כבר בתום היום הראשון נודע לי שמטוסו של בן כיתה שלי, ישי קצירי, הופל ליד התעלה, באזור הברדוויל, והוא נחשב לנעדר. בחופשה הראשונה שניתנה לי במהלך המלחמה, לכמה שעות, ישבתי בחדר הוריו של ישי בקיבוץ, לבוש סרבל טיסה. הם פרשו לפני מפה של סיני, ביקשו שאראה להם היכן הופל המטוס של בנם. לא ידעתי מה לומר, ובלבי גם לא הייתה תקווה רבה. אחר כך התברר שישי שבוי במצרים. הוא חזר כחודש וחצי אחרי המלחמה. את סיפורו, ואת סיפור הניסיון הכושל של סיירת מטכ"ל לחלצו, אפשר היה לראות לפני ימים ספורים בסרט טלוויזיה במסגרת "הסיפור האמיתי".

יום אחד, לקראת סוף המלחמה, אסף אותנו רן פקר, מפקד הבסיס, לשיחה. את כל הטייסים. ישבתי למעלה בשורה האחרונה של האולם הקטן. מהמעבר האמצעי עלה לקראתי טייס בן קיבוץ אחר, שהתחתן עם בת חצור. הוא אמר לי, "אתמול הייתי בחצור, נהרג שם מישהו, בן כיתה שלך, גלעד". רגעים כאלה זוכרים. גלעד זהר היה ידיד נפש שלי. מוסיקאי. נפש של אמן. אני זוכר את המילים שנתקעו לי בראש: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי".

אחר כך יצאתי לגיחה שממנה כמעט לא חזרתי. הפצצנו את הארמיה השלישית המכותרת. סגרנו להם את דרכי הבריחה. הכול כבר היה שקט. טסנו בגובה, במעגל הפצצה, כמעט כמו בטיסות אימונים. פתאום אני שומע צרחה: "ארבע, שבור! טיל…!" התהפכתי ומשכתי את הסטיק בכל הכוח. במראה ראיתי עמוד אש עובר מאחורי. המציל שלי היה טייס מילואים מבוגר, איש ארקיע. אילולא הוא, היה סופי כסופו של גרשון פונק, בן קורס שלי שטיל פגע בו בגובה רב ופוצץ אותו ואת מטוסו לרסיסים.

אני זוכר את הדרך חזרה מאותה טיסה. בראש הזדמזם לי כל הזמן: "אני את המלחמה הזו כבר הפסדתי". כיוון שברחנו מהטילים ונכנסנו שוב לתקוף, נגמר לנו הדלק ונחתנו ברפידים לתדלוק. בין המתדלקים היה בן קיבוץ שלי. ישבתי במטוס (תדלקנו בלי לצאת מהמטוסים) ללא הקסדה והוא זיהה אותי. הוא צעק אלי: "שמעת על גלעד?". אמרתי: "כן". הסתכלנו זה בזה. לא דיברנו עוד.

אני נזכר בסרט שנעשה על ישי. בעיקר בדבריו של אחד מלוחמי הסיירת. הוא אמר שהדבר היחיד במציאות של היום שמזכיר לו את רוח היחידה מאותם ימים, הן פעולות החיזבאללה. ועוד הוא אמר, שהוא מרגיש שאנו חיים את ימי פומפיי האחרונים. הכול טוב, כל עוד זה טוב. אבל בנינו כבר אינם מוצאים סיבה להקריב כפי שאנו הקרבנו, ללא תנאי, בלב שלם. גם ביום פקודה, הוא אמר, הבנים שלנו לא יהיו מוכנים להקריב כפי שאנו הקרבנו.

Read Full Post »

ביום חמישי אחרי הצהריים נמל תל אביב כמעט ריק מאדם. רציף העץ הגדול נמתח לכל כיוון, ואני מתבונן בהשתאות קלה בגבעה המלאכותית ובארגז החול שעוצבו בו. המסעדות ובתי הקפה מנומנמים. חם לנו מעט כשאנו פוסעים על הרציף. מעלינו חולפים מטוסים גדולים בגובה נמוך, בדרכם לנחיתה בשדה דב. הם מזכירים לבן דודי מפלורידה חווית טיסה מוזרה שהיתה לו פעם, כאשר הזדמן לו לטוס עם חברה שהחזיקה מעט מטוסים קטנים וטייסיה היו קצת משונים ומוטרפים. כדי לקנות דלק בזול הם ביצעו נחיתת ביניים במרחק של כחמש דקות משדה היעד, ולפני הנחיתה הדגים לו הטיס כיצד מתיישרים עם כיוון המסלול ברגע האחרון, בגלל רוח צד.

דבריו הזכירו לי טיסה שהיתה לי בימים רחוקים. טיסה שהסתיימה (בשלום כמובן) בשדה דב. הייתי אז טייס קרב צעיר בחיל האוויר. בימים ההם היה מקובל שטייסי הקרב מטיסים גם מטוסים קלים (פייפרים, צסנות) לצורך התניידות בין הבסיסים. הוכשרתי (במספר קטן של טיסות) להטיס צסנה, אבל אחרי ההכשרה הבסיסית לא הזדמן לי לטוס במטוס זה (בפייפרים דווקא טסתי הרבה מאוד, ואהבתי אותם כמעט כמו את הסקייהוק שלי).

יום אחד הודיעו לי שעלי לקחת אזרחים מבסיס עציון שבבקעת הירח ולהטיסם בצסנה לשדה דב. כמעט שכחתי איך נראית צסנה, וכשהופעתי ליד המטוס עם חוברת הנהלים בידי, קורא ובודק את המטוס לפי ההנחיות הכתובות בה, קלטתי מבטים מודאגים נשלחים אלי מהנוסעים שלי. אחד מהם שאל אם תמיד נהוג לבצע את הבדיקות עם החוברת ביד. שתקתי והתנעתי את הצסנה.

עד תל אביב עברה הטיסה בשלום, אבל כשהתקרבנו לנחיתה בשדה דב הבנתי שמחכה לי מבחן לא קל. כבר ירד הלילה. לילה בלי ירח. נחיתת לילה ראשונה שלי בצסנה! ואחרי הכשרה מינימלית שקיבלתי במטוס זה לפני יותר מחצי שנה. ונוסף על כך, נשבה רוח צד חזקה. הצסנה ריחפה מעל המסלול, נסחפת ימינה ושמאלה. מספר פעמים נגעה במסלול והתרוממה שוב, עד שעלה בידי לייצבה. מאחורי שמעתי את קולו של הנוסע ששאל על חוברת הבדיקה: תמיד הנחיתה בצסנה היא כזו?

התחלתי בנמל והגעתי לנחיתת לילה ברוח צד. נשוב לנוף הנמל. הביטו בענני הכבשים שבשמים. בעמודי התאורה הכפופים המשרים אווירה מלנכולית. ראו את המנוף המפורסם ששופץ והונח כאנדרטה במרכז הנמל. הביטו בקו המעקה החוצה את התמונה ומוליך את העין אל מרכז הפרספקטיבה, על קו האופק. והביטו בקווי האור הבאים מן השמש הנוטה לשקוע.

לבקשתה של ענת אני מוסיף כאן תמונה של הטייס הצעיר על הסקייהוק שלו.

Read Full Post »

סלינו על כתפינו/ ראשינו עטורים/ מקצות הארץ באנו/ הבאנו ביכורים/ מיהודה, מיהודה ומשומרון/ מן העמק, מן העמק והגליל/ פנו דרך לנו/ ביכורים אתנו/ הך הך הך בתוף, חלל בחליל/ הך הך הך בתוף, חלל בחליל.

אני רושם מן הזיכרון את מילותיו של שיר הביכורים הפשוט והתמים הזה, של לוין קיפניס, הטבועות בי מן הימים ההם. וכבר אני תוהה אם יש לומר "חלל בחליל" או "והך בחליל", "מיהודה והשומרון" או "מיהודה ומשומרון". אני מקיש על חיפוש בגוגל ומגלה גרסאות רבות ושונות. כולם מצטטים מן הזיכרון, טועים ומטעים. הך בחליל נשמע לי טוב יותר, אבל רוב התוצאות שאני מוצא מורות על "חלל בחליל", ואני משאיר כך.

שירי הביכורים מתנגנים בראשי כל השבוע האחרון. כשאני מסיים את השחייה היומית שלי (ארבעים בריכות), כבר מתקיימות מדי ערב החזרות לטקס הביכורים של קיבוץ גן שמואל על הדשא הגדול שליד חדר האוכל, הסמוך לבריכה. חבילות קש נערמות שם, ומבט אחד בילדים הרוקדים וצליל אחד משירי החג שולחים אותי שנים רבות לאחור, אל הימים שבהם צעדנו כולנו בתהלוכת הביכורים – לא במרכז הקיבוץ במעין טקס משוחזר לתיירים מן העיר, כפי שזה נעשה היום, אלא בשדה ממש, כשכל הכלים החקלאיים וכמעט כל חברי הקיבוץ וילדי הקיבוץ משתתפים בתהלוכה מפוארת של ענפי החקלאות. קטפות הכותנה הענקיות נסעו שם, וטרקטורים, וצינורות השקיה ארוכים מאלומיניום נגררו, והורכבו ופורקו להדגמת הטכנולוגיה החקלאית המתפתחת. ותרנגולות ועזים ועגלים נסחבו לשם, ואפילו סוסים. וגם התינוקות החדשים שנולדו הובאו כביכורים.

הנה אני במרכז התמונה, לידי עמי. על ראשינו זרים, ואנחנו מובילים כלבה שמושכת עגלה קטנה. מה יש בעגלה אינני זוכר, אולי יונים ממשק הילדים. השתדלנו להיות יצירתיים בהבאת הביכורים. כל שנה נערכה תחרות בין ענפי המשק והזוכים המאושרים, שתהלוכתם היתה היפה והמקורית והססגונית ביותר, זכו להחזיק בדגל הביכורים עד לשנה הבאה.

Read Full Post »

פסח של שנות השישים היה מסכת ענקית. יותר ממחצית חברי הקיבוץ וחלק גדול מהילדים השתתפו באופן כלשהו בהכנות ובמופע עצמו. היה זה החג הקיבוצי הגדול ביותר. המקהלה, שבה שרו מגיל 16 עד 66, שקדה כמעט מדי ערב, במשך יותר מחודש, על שירי החג; הילדים התאמנו על טקס הבאת השיבולים; מקריאי ההגדה הקיבוצית למדו עם אחד מוותיקי הקיבוץ את ההגייה הנכונה של הטקסט; והילדים שהגיע תורם לרקוד את החד גדיא היו בעננים (וכך גם הוריהם הגאים).

תחושה של התרגשות קולקטיבית אפפה את הקיבוץ בימים שלפני החג, ועבור מי שהיה במעגל הראשון של השרים והרוקדים והמציגים והמקריאים, היה זה חודש של עשייה תרבותית אינטנסיבית. כשאני כותב את המילים האלה אני נזכר במשפטים היפים שכתב יגאל בורשטיין על סרטו של ג'ון יוסטון 'המתים', שנעשה לפי סיפורו של ג'יימס ג'ויס: 'הסרט מחזיר אותנו לאירלנד של ראשית המאה העשרים ולבני אדם שחיו וצרכו תרבות באופן פעיל: שרו, ציירו, רקמו, ניגנו, נאמו…'. במובן מסוים, שנות השישים בקיבוץ היו דומות לתיאור הזה. לעיסוק הפעיל בתרבות היה ערך רב, כמעט כולם ניגנו והציגו ושרו במקהלה – וכל זה התנקז לשיאים בחגים, ובמיוחד במסכת הגדולה של חג הפסח.

כחודש לפני ערב החג נבנתה במה גדולה בחדר האוכל. סדרי החיים השתבשו, והכול התרכזו באירוע הגדול הממשמש ובא. החזרות האחרונות על הבמה היו דילוג משיא של התרגשות אל שיא גדול ממנו, וערב החג היה טעון באנרגיות כה גבוהות עד שקשה היה להכילן.

כשהסתיים הסדר היינו מפנים את חדר האוכל מן השולחנות הארוכים ומספסלי הקרשים, ורוקדים שעות במעגלים. לבסוף, מותשים, היינו מתיישבים על מדרגות הבמה, סביב האקורדיון של עוזי, ושרים ושרים עד אור הבוקר.

בתמונה אנחנו רוקדים את סיפור סבלם של בני ישראל במצרים (ולפי הלבוש והתנועה, אפשר שאנחנו דווקא המצרים). אני מימין, באמצע מנחם, מאחוריו (אם אינני טועה) אהוד, ומשמאל אורן. אינני מזהה את הרקדנית שמאחור.

וראו גם

סדר פסח בקיבוץ בשנות השישים

מורה נבוכים לקריאת ההגדה

פרחים לחג

Read Full Post »

פורים בקיבוץ, אינני זוכר את השנה. התחפשתי למתאגרף (למעלה, שני משמאל). בבוקר קמתי והחלטתי שאינני רוצה להתחפש בתחפושת שהוכנה לי (אני לא זוכר מה זה היה) ואהיה מתאגרף. הסיבה לכך היתה זוג כפפות האיגרוף שהתגלגלו אלינו לקבוצת הילדים. התחפושת אפשרה לי לקבל אותן ליום שלם ולהסתובב אתן על ידי בלי שזה ייראה משונה.

עמוס וגלעד כדורסלנים. ישי וירון בזוקה ג'ו. אפרים סקוטי. יאיר יושב ומחלל בחליל.

Read Full Post »

הנה אנחנו בצילום ייצוגי על 'הדשא הגדול', פנינו אל חדר האוכל החדש של הקיבוץ. ברקע, על ראש הגבעה, נראה הצריף הגדול שהיה חדר האוכל הישן ואחר כך שימש שנים רבות כספרייה. מימין לצריף נבנתה בריכת השחייה, ולידה עומד מגדל המים. מאחורי העצים שבצד שמאל נבנה מאוחר יותר ה'מועדון לחבר'. על הדשאים הגדולים וגם על דרכי העפר הרחבות, היינו משחקים באותן שנים כדורגל והקפות ו'שני עיגולים וקו', וכמה שנים מאוחר יותר התאמנו בבריכת השחייה עם קרול, אלוף רומניה בשחיית פרפר, שהגיע אלינו לקיץ אחד של אולפן ועשה מאתנו אלופים.

כולנו מחייכים. אנו לבושים במדים אחידים כמעט. הבנים בחולצות משובצות, ולבנות חולצות בגזרה אחת. כל הבנות הסתדרו בצד אחד והבנים בצד שני. אנו בתחילת גיל ההתבגרות ומתרחקים מעט מהמין השני, מתביישים קצת.

התמונה הזו חביבה עלי כי היא צולמה בתפר שבין הילדות והנעורים. הבנות כבר נערות – הבנים עוד נראים קצת כילדים. בשנה הבאה נהיה ב'מוסד' ויתחילו חיי הנעורים התוססים, אבל בינתיים אנו עוד נמוכים מהמורה והמטפלת שמצטלמות אתנו. כל שנה היינו נעמדים כך לתמונת מחזור. התמונה שצולמה שנה קודם לכן, באותו מקום בדיוק, דומה מאוד לתמונה הזו, אבל התמונה מ-1963 כבר מספרת סיפור אחר – של נעורים. על התמונה משנת 1965, בחולצות השומריות, כבר כתבתי.

עומדים מימין לשמאל: חגית, איריס, נועם (אני), יאיר, יהודית (המורה) ועליזה (המטפלת). כורעים: דליה ר., דליה, עמוס, ישי, זאב ויגאל. יושבים: בינה, נעמה, גלעד, ירון ואוריאל.

חגית, יאיר, דליה, ישי, יגאל, בינה, נעמה, ירון ואוריאל חיים עד היום בקיבוץ שבו נולדנו.

וראו גם

היום לפני 51 שנה

Read Full Post »

"זה היה בחנוכה,/ הילדים שכבו לישון,/ הכיתה היתה ריקה,/ רק הבהב עוד נר ראשון./ שקט, חושך, אין אדם…/ כלי הבית לבדם". כך מתחיל שירו של אלתרמן "נס גדול היה פה", המספר על משחק החנוכה ששיחקו כלי הבית בלילה, אחרי שהתאוששו מפחדם ואמרו לשעון שהכלימם: "שתוק טיפש, אמרת שטות,/ בעצמך אתה סמרטוט!". הפרימוס יהודה בסיוע העציצים הצברים, הם המכבים, הביסו באותו לילה את הכיסאות היוונים והקומקומים הפילים.

את השיר הנפלא הזה שמענו בילדותנו שוב ושוב, ואף המחזנו אותו וגם נלחמנו מחופשים למטאטא ולמשפך, לפרימוס ולכלבלב. מובן שידענו אותו בעל פה מתחילתו ועד סופו, ורבים מאתנו יכולים גם היום לדקלם חלקים גדולים ממנו מהזיכרון. שירי החנוכה ששרנו מעט אחר כך במקהלה, בארבעה קולות – ביניהם "הנה הוא בא עם צבא חילו" למוסיקה מתוך האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל, ו"מעוז צור ישועתי" – נחרתו בנו גם הם, ועד היום אני יכול לשיר את תפקיד הבאס בלי לטעות.

את "זה היה בחנוכה" היינו מדקלמים להנאתנו גם כשגדלנו, והיינו משתמשים בהמחזה אירונית ובאינטונציות מוגזמות כדי לחפות על ההתרפקות הזו. הנה אנחנו מופיעים במסיבת חנוכה של שנת 1971 (היינו אז חיילים בחופשה) בהקראה של השיר. מימין הכיסאות אריה וירון. אחריהם נחום המטאטא, עמוס הפרימוס ואני הקומקום. אחרי יגאל השעון ועמרם הסביבון.

אני מוסיף את מילות השיר, לפי הטקסט שמצאתי ברשת. אני מקווה שאין בו טעויות:

נס גדול היה פה
מאת נתן אלתרמן

——————
זה היה בחנוכה
הילדים שכבו לישון
הכתה היתה ריקה,
רק הבהב עוד נר ראשון.
שקט, חושך, אין אדם.
כלי הבית לבדם –
רעדו כולם ביחד
קצת מקור וקצת מפחד…

כל אחד חשב לו: מה,
מה הרוח נהמה ?
למה הרצפה חורקת ?
מי זוחל אלי מנגד ?
מי צפצף? זה לא צרצר!
הצפצוף כל כך מוזר!
אויה, משהו איום
פה יקרה עד אור היום.

השולחן פחד כהוגן,
הכסא לחש: "הצילו"!
מטאטא בלה מזוקן
כבר פחד לפחוד אפילו…
ובין אלה – הכלבלב
עוד מעט והתעלף.

עד אשר הגיע קץ –
השעון לבו אימץ
וקרא בקול ברזל:
– מה זה פה, לעזאזל ?!
– זה רועד וזה מתוח
– ולזה יש מצב רוח…
מי אתם? כלים כבודים
או סחבות וסמרטוטים ?!

ויתעוררו כולם
ויריעו בקול רם:
"שתוק טיפש, אמרת שטות
בעצמך אתה סמרטוט!
ראה, לא פחדנים אנחנו,
ולשמוח לא שכחנו
נסדר משחק עליז
דוקא, דוקא, להרגיז!"

אז אמר המטאטא
– נערוך לו חגיגה
ונראה לו לשוטה
את משחק החנוכה!

אנוכי זקני נאה,
מטאטא אני !… על כן,
ברשותכם, היה אהיה
מתתיהו הזקן.

ואתה הפרימוס  דע,
יהודה תהיה אתה!
קום וצא למלחמה
בשלהבתיה חמה!

ואתם הצברים,
עציצי הגיבורים,
רק אתכם בחר לבי
לאחי המכבי.
חדדו את הקוצים,
כי לקרב אנו יוצאים!

גם אתה, משפך בכיין,
תפקידך הוא מצויין,
שב ושפוך דמעות כמים
על חורבן ירושלים!

כך הוסיף המטאטא
את התפקידים לתת,
אך סוף סוף הגיע עד
היוונים… ופה עמד!

אף אחד אינו חוטף,
כל אחד רוצח לבכות…
כי כולם יודעים היטב –
היוונים קיבלו מכות…

עד שבין הכסאות
באה החלטה כזאת:
אנו גיבורים כפלים,
לנו יש ארבע רגלים,
האנחנו ניבהל
מצבאות בני ישראל?
שמאל ימין, ימין ושמאל
להרביץ ולא לחמול!

אז נשאו הקומקומים
אפיהם העקומים
והכסאות הריעו:
הי הידד! פילים הגיעו!
מעכשיו איש לא יכנו,
עד עולם יחי מלכנו!…

מי המלך,
מי ?
דממה !
על כולם נפלה אימה
וכולם ראשם הניעו:
– אנטיוכוס לא אני הוא!

המשחק כמעט הופר
כי בלי מלך רע ומר!
אך הפיל פתאום נתקל
בכלבלב בקצה החדר,
הרימו אל על חיש קל
וקרא: הכל בסדר!

הכלבלב בכה, ילל,
גם ניסה לשרוט, לנשוך,
אך מאומה לא הועיל
– שתוק פחדן, עלה ומלוך!
התרגז עליו הפיל –
אם לברוח תנסה
יקשרוך לכסא!…

כאשר הוכן הכל
יהודה קרא בקול:
אנטיוכוס הזהר,
זעמי כאש בוער,
אם תוסיף עוד להציק
לעירי לירושלים
את נבלת גופך אציג
לחיה ולעוף שמים.

אז בכה הכלב: אמא,
מה עשיתי לו לפרימוס?
רק כלבלב קטן אני
ולא מלך יווני!

הכלבלב בכה לשווא
כי פתאום התחיל הקרב
ובן רגע התהפך
הכסא על המולך

כל הבית התמלא
מן היסוד עד הטפחות
קול שמחה וקול ילל
קול רינה וגניחות!

יהודה חרבו מוריד
וגוזר כשד משחת.
מתעופפת הבלורית
ולוהטת ורותחת…

גם המטאטא מרעים:
בני אתה גיבור אמיץ!
בואו, בואו, בחורים,
על המלך להרביץ!
ככה, ככה, הבו רווח,
הפילים פרצו לטבח,
עורו, עורו, מי יפיל
מי יכריע את הפיל?

ותקום ערבוביה,
מין בלבול שכזה,
ראש בראש, יד ביד
וחזה מול חזה!

רק אחד – הסביבון
הסתובב כה וכה,
ובחן כנבון
מחנה וכוחו…
וחש הפיקח:
מי הלילה ינצח?
אחכה נא עד הסוף,
אז אדע לבחור בטוב!

אך הנה, מחנה
היוונים נס לאחור…
יהודה קרא: הידד,
חופש לנו, אור ודרור!

אז עמד הסביבון,
התפרקד על גבו
וקרא: נצחון!
נס גדול היה פה.

הבלוג האנגלי שלי

רשימות מהסדרה "תמונות מהטלפון" מופיעות גם באנגלית, בבלוג שלי בבלוגר Pictures from my Cell Phone

Read Full Post »

היום לפני 51 שנה ישבתי במקלט (בתמונה אני יושב בפינה השמאלית העליונה), ילד מתולתל וזריז, במכנסיים קצרים וסוודר שסרגה לי אמא, והקשבתי לסיפור שסיפרה לנו מלווינה. איזה סיפורים שמענו אז? מי יודע. אבל זכור לי מאותם ימים בערך הסיפור "סוסון גבנונון". אני זוכר שישבנו בין השיחים כשנחפר המקלט, וכף הענקים של המחפר קטפה שיחים לידנו. אחר כך, כשהושלמה הבנייה, רצנו מבית הילדים אל מיטות העץ הקטנות שמתחת לאדמה, כדי לראות כמה זמן דרוש לזה. ובלילות של מלחמת סיני ישנו שם צפופים, בשלוש קומות. בערב היינו מקשיבים יחד עם הורינו ל"רדיו המרכזי" (רמקול שהיה מחובר אל המקלט היחיד בקיבוץ), שדיווח בקול סמכותי על הקרבות.

אל ה"קבוצה" שלי צורפו באותם ימים ילדים מבסיס חיל האוויר הקרוב, ולילה אחד הופיע אצלנו בני פלד בסרבל טיסה וחליפת לחץ כדי לבקר את בנו יורם.

למעלה בתמונה, יושב בגובה שלי מימין – ירון. מתחתיו מלווינה שמקריאה לנו סיפור, ולידה חגית (מסתכלת אל הצלם). נמוך ממנה – עמוס. מעליו עומד, נשען על עמוד העץ, ישי. ומשמאלו (לידי) – בינה. מתחתי נראה ראשו של גלעד. בחזית התמונה, לפני מלווינה, יושב (ידו אל סנטרו) יאיר. את השאר אינני יכול לזהות בוודאות.

ישי ואני נעשינו ברבות הימים לטייסים בחיל האוויר. כך גם יורם, בנו של בני פלד. מטוסו של ישי הופל בתחילת מלחמת יום כיפור בסיני, באזור הברדוויל. זמן מה הוא נחשב נעדר, עד שהתברר שהוא בשבי המצרי. היום הוא טס באל על. גלעד נהרג לקראת סופה של אותה מלחמה, בגולן. לא היה לו שיבוץ מסודר כשפרצה המלחמה, הוא היה ב"מאגר קצינים". קבוצה מתוך המאגר הצטרפה לכוח שלחם בגולן. הוא היה על הג'יפ כשפגע בו הפגז.

ירון, חגית, בינה, ישי ויאיר חיים עד היום בקיבוץ.

ראו גם

קבוצת סלע מצטלמת בשנת 1965

וראו גם את תחילתו של פרויקט הלוחות

שלושה לוחות – 29 באוקטובר 2007

Read Full Post »

הנה אנחנו עומדים בכיתה, ליד הלוח השחור, לתמונה ייצוגית בחולצות כחולות של 'השומר הצעיר'. בשורה העליונה, מימין לשמאל: גלעד, נועם (אני), איריס, ברוך, ירון, נעמה, אהרן ואוריאל. בשורה האמצעית, מימין לשמאל: דליה, זאב, עדנה, יגאל, נאווה ואריה. את שמותיהן של שלוש הבנות מימין, בשורה התחתונה, אינני זוכר. הן היו עולות חדשות מרומניה שהצטרפו אלינו לתקופה קצרה בלבד. אחריהן, לפי הסדר: בינה ישי וחגית. כורעים למטה: עמוס ויאיר.

זו כל הכיתה, שהיא כל 'הקבוצה', שהיא כל שכבת 'בית ניר' בקן השומר הצעיר של הקיבוץ. 'התנועה' היתה חלק מרכזי בחיינו. פעם בשבוע היתה לנו 'פעולה' שבה דיברנו על נושאים חברתיים ופוליטיים, או שיצאנו ל'א"ש לילה' (מין פעילות קצת צבאית וקצת סתם הרפתקנית), או שהדלקנו מדורות ובנינו 'מתקנים' צופיים.

לאחרונה הזדמן לי לעסוק בספרו של ההיסטוריון ג'ורג'-מוסה 'לאומיות ומיניות'. הוא דן שם הרבה בתנועת הנוער הגרמנית של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. ידעתי אמנם על הקשר ההיסטורי של השומר הצעיר לתנועות הנוער האירופיות, להתעוררות הלאומיות ולרומנטיקה. גם שמעתי מאמי על תנועת ה'וורקלויטה' בברלין, ועל היציאה שלהם ליערות ('לנדוד לנדוד תשוקת שומר', למי שזוכר). אבל הקריאה המרוכזת בספרו של מוסה הכתה בי בעוצמה. כמה דומה האתוס של תנועת הנוער הגרמנית מתחילת המאה העשרים לאתוס של השומר הצעיר! אהבת הטבע, שלילת הבורגנות, תחושת השליחות הלאומית, אפילו דימויי הגוף וההתנזרות (עשרת הדיברות של השומר, למי שזוכר, ובראשם 'השמירה על הטוהר המיני' והאיסור על שתיית יין).

תנועת הנוער בקיבוצים היתה מנוונת מתחילתה, משום שחסר בה היסוד המכונן: מרד הבן. מייסדי תנועת הנוער הגרמנית, וגם דור ההורים שלנו בשומר הצעיר, מרדו בדרך החיים של הוריהם. עבורם היתה תנועת הנוער תחילתה של דרך חיים. את זה לא יכלה לשמר 'תנועת ההמשך', שסגדה למרד ההיסטורי של הורינו אך שללה בתוקף כל מרד שלנו.

ובכל זאת אהבנו את חיי התנועה, את ה'פעולות' וה'מחנות' וה'שומריות' וכל העולם הזה, שהיה מין אוטונומיה של נעורים תוססים.

ועכשיו קיבלתי מייל מיאיר:

"שמות הבנות הרומניות מימין בתיה יונית וורד. ביי יאיר"

וגם זה

'לנדוד לנדוד…' באופניים ביערות אלונה

Read Full Post »

סיימתי את קורס הטייס בשנת 1971. התגייסתי בשנת 1969 אחרי שנת הדרכה בשומר הצעיר. עוד לפני שהתגייסתי החלה רוח הנכאים של מלחמת ההתשה, שהיתה רק קדימון למה שהגיע במלחמת יום כיפור.

נזכרתי בתמונה הזו כשראיתי את הכתבות בעיתוני סוף השבוע, המציגות את הטייסות ואת הטייסים של היום ככוכבים נולדים. מי העלה על דעתו בימים ההם כתבת שער בעיתון?

אני, כמו רבים אחרים, באתי מהקיבוץ בלי בגרות. לא ממגמת פיזיקה ומחשבים, או ביולוגיה. ניגנתי בכינור והתעניינתי בפילוסופיה. הייתי ספורטאי, עבדתי בפרדס ונהגתי בטרקטורים. בימים ההם נחשב המגוון הזה ליתרון, וסברו שבני הקיבוצים מצליחים בטייס דווקא משום שאינם ממוקדים רק בלימודים. כשאני קורא על הטייסים הצעירים של היום נדמה לי שהם מסוג אחר לחלוטין, ממוקדים ומתועלים כאנשי היי-טק בני שלושים.

מכיוון שמעולם לא הסתרתי את העובדה שהצבא והטייס אינם מסלול החיים הטבעי שלי, שאלו אותי לא פעם איך בכלל התגלגלתי לשם. ותמיד עניתי בתשובה הישראלית הפטריוטית, שאם קראו לי ובחרו בי כמתאים לזה – עלי להיות טייס. זו חובתי. אחר כך כשהשתחררתי והמשכתי בדברים שעניינו אותי תמיד – למדתי פילוסופיה והגעתי לעריכת ספרים – החלו לשאול אותי כיצד התגלגל טייס לעיסוקים כאלה. כאילו שהטייס הוא ההגדרה הראשונה והמהותית שלי, ולא רק איזו משימה חשובה שהתנדבתי לעשות לזמן מוגבל.

מלחמת לבנון של 1982 היתה סוף הקריירה שלי כטייס מילואים. לא יכולתי לסבול את מה שנעשה שם. ביצעתי אקט של מחאה וכתבתי מכתב למפקד חיל האוויר. בסופו של דבר זומנתי למשרדו לשיחה. פעם אספר בפירוט על המחאה שלי. היא נגמרה בשקט, אבל יותר לא טסתי בחיל האוויר.

Read Full Post »

בעוד מספר ימים אשב עם משפחתי אל שולחן הסדר ואקרא בהגדה. יש לי אוסף קטן של הגדות עם פירושים, והפירושים חביבים עלי במיוחד משום שבנוסף לביאור ההגדה הם מספרים את סיפורם של המפרשים. מסקרנות אותי גם ההגדות המרהיבות עוז לשנות ולהוסיף על המסורת, כגון ההגדה הקיבוצית – אולי הניסיון התרבותי המופלא ביותר שצמח כאן, לפני שגוועה התנופה החלוצית-החילונית. לפני שנה רכשתי הגדה המשלבת את זו המסורתית עם זו הקיבוצית, ומצאתי בה את הסדר של ילדותי בשנות השישים בקיבוץ.

הסדר בקיבוץ החל שבועות רבים לפני ליל החג. המקהלה חזרה על "קומו תועי מדבר" ו"שאי סביב עיניך" ו"ליל שימורים הוא", נערי ה"מוסד" (התיכון) הכינו ריקוד מודרני (למוסיקה של פרוקופייב!) על היציאה מעבדות לחירות, והילדים הצעירים יותר התאמנו על מסמר הערב – אבל על כך בהמשך.

ביום החג פונה חדר האוכל והוכנו בו שורות ארוכות של שולחנות מלוחות עץ פשוטים מכוסים בנייר לבן כמפה. הספסלים היו קרשי בניין. סידור המקומות בהם נשב היה סוד כמוס עליו שקדה ועדה מיוחדת. המקומות סומנו במספרים שנרשמו על מפת הנייר ורק בערב החג קיבלה כל משפחה מעטפה ובה המספרים שגילו את מקום ישיבתה.

לקראת החג קיבלנו סנדלים חדשים שחרקו תחת רגלינו וחולצות לבנות (בשנות החמישים היו אלה חולצות "רוסיות"), וכך צעדנו נרגשים אל ליל הסדר. הנה מעט ממה שנכלל בו: "כתנות פסים לבש הגן", "היום אתם יוצאים בחודש האביב", "לך לשלום גשם – בוא בשלום טל!", ועוד כהנה וכהנה פסוקים מספר שמות ומפיוטים שאינם בהגדה המסורתית. חבר אחד, תמיד אותו אחד, היה פותח ב"הא לחמא עניא" והסדר היה מתגלגל והולך. ואז קם "האינטלקטואל" המקומי ונשא את דרשת ה"אנחנו" הזו: "ושוב אנו מסובין מעגלות מעגלות", והיה הולך ומונה את "מעגלות חיינו" מזקן ועד אחרון התינוקות. ולפני ה"שולחן עורך" עלתה המקהלה ושרה בהתלהבות את הקנון "כוס נישא רעים כוס יין, הן כוחנו רב עדיין".

לפני סיום הסדר ומעגלי ההורה האינסופיים, הגיע זמנו של מסמר הערב – ריקוד החד גדיא של הילדים הצעירים. הנה אנחנו רוקדים לצלילי החד גדיא החלוצי. הגדיא המתהפך לו על ידיו – הוא אני.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: