Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תמונות מהטלפון’ Category

הים

שיט בים

לחבר שלי יש יאכטה שעוגנת במרינה בהרצליה. כשנפגשנו לראשונה, לפני שנים רבות, היתה לו סירה קטנה בחיפה. פעם הפלגתי אתו עם הסירה ההיא מחיפה עד עכו. מאז עברו שנים והשתנו הרבה דברים. היום יש לו יאכטה שיכולה לחצות ימים, לפחות את הים התיכון. אבל אני מצטרף אליו רק להפלגות שבת קצרות מדי פעם.

נפגשים לקראת הצהריים, בודקים את מצב הבירות והיין והקמפארי, ויוצאים להפלגה של כמה שעות. בצוות יש תמיד כמה יוצאי חיל הים וסקיפרים שהים הוא ביתם השני, אם לא הראשון. עלילות הים שלהם נדמות לי כסיפורים שלא ייאמנו. זה עולם קשה לפענוח, למי שחי את כל חייו על אדמה יציבה. זו אפילו לא אובססיה, פשוט צורת חיים אחרת.

כאורח לרגע אני משתבח במזלי הטוב, שיש לי חבר ששמח להזמין אותי להפלגות האלה. לא רק שאיני יכול אפילו לחלום על יאכטה, גם לא הייתי יכול לסבול את הטרחה שבטיפול המתמיד בכלי השיט. יאכטה, וגם סירה פשוטה, דורשת טיפול מתמיד. אין לזה סוף. כאורח אני משוחרר מכל זה, טועם רק את הקצפת.

כשאני יוצא להפלגות אני חש לרגע כאילו אני אחד מזאבי הים שמסתופפים על סיפון היאכטה. ים התרנים במרינה, צבעי הכחול לבן, הנדנוד הקל שאינו פוסק גם כשהיאכטה קשורה לרציף, כל אלה מעבירים אותי לעולם אחר, רחוק מהשגרה. כשאנו חוצים את קו שובר הגלים ויוצאים אל הים הפתוח, הלב מתמלא ברגשה ובתחושת הרפתקה.

הים הוא מחוז חלומות של רבים. קרוב לפתח הנמל עומדות יאכטות ענקיות ששוויין מיליונים. הן סמל לעושרם וכוחם של אוליגרכים ושועי ארץ. ליד הרציפים עוגנות יאכטות מפוארות וגם גרוטאות מטולאות, זו ליד זו. ביציאה מהמעגן חלפו לידנו כמה סירות דייגים, ילדים הפליגו במפרשיות קטנות וגולשי רוח חצו את נתיבנו. הים הוא של כולם, ולכלים הקטנים יש עדיפות וזכות קדימה.

ביציאה מהמרינה עמדתי בחרטום, אוחז בחבלים, יחף ברוח הקלה, וסימנתי לחברי שליד ההגה שסירה קטנה חוצה את נתיבנו ויש לפנות לה דרך.

שיט בים

שיט בים

שיט בים

שיט בים

שיט בים

שיט בים

Read Full Post »

14 New Year

פעם, לפני שברכות מתנועעות ומזמרות קפצו אלינו מתוך המחשבים, לפני שהודעות טקסט ושירים נשלחו אל הטלפונים הניידים שלנו, ואפילו הטלפון הקווי היה יקר המציאות – היה הדואר הנכתב על נייר מגיע אל כל יישוב ("הדואר בא היום, באוטו האדום") וקושר אותנו אל העולם. אנשים כתבו מכתבים בעט, ועם בוא החגים שלחו כולם ברכות "שנה טובה". רחובות הערים היו מתמלאים בדוכנים, ובהם "שנות טובות" לאלפים. מוזהבות ומוכספות, עם ילדים או עם חיילים, עם טנקים או עם פרחים.

את אותן "שנות טובות" אפיינו בעיקר התמימות והתקווה, והשאיפה לכך שהמדינה החדשה תהיה גם התחלה חדשה המבטלת את העבר. הנה הילדים פוסעים בשטח הפתוח, אוחזים יד ביד. דמויותיהם גדולות ביחס לציור הרקע והם כמרחפים על פני השדות. הבתים הפשוטים ובריכת מים מסמנים את היישוב העברי החדש. מסביב רק מרחבים ירוקים והרים חשופים המחכים למבצעי הייעור של הקרן הקיימת לישראל. אין בני אדם נוספים, החולקים עם הילדים את הארץ, ואין גם שרידים של יישוב ישן כלשהו. זו תמונה של לידה חדשה על קרקע בתולית – תמצית הדימוי של הארץ הריקה הקולטת בחדווה את ילדי החלום, גואליה.

התמימות והתקווה ממלאות את התמונה. זו "שנה טובה" של הרמוניה עם הטבע הידידותי, של אמונה בעתיד אליו פוסעים הילדים ושל תקווה, שבכוחם של הילדים (שהמקל עבר לידם) לברוא את העולם החדש – שהוא מדינת ישראל הצעירה.

Read Full Post »

 

לפסטיבל הכליזמרים בצפת הגעתי כמעט במקרה. חופשה משפחתית שתוכננה לפני זמן רב הביאה אותי אל מרגלות המירון ביום הפתיחה של הפסטיבל, והחלטתי לנצל את הקרבה לצפת כדי להציץ ולראות ולשמוע. בעיקר סיקרן אותי ההמון הרב שגודש את הרחובות, וחשבתי שאווירת הפסטיבל יש בה קסם מיוחד. מזה התאכזבתי. נחלי אדם זרמו בכמה רחובות דחוסים, בין דוכני האוכל והרוכלים, ולא ראיתי מוסיקאי אחד שעמד ברחוב וניגן. חיפשתי בתוכניה משהו מעניין ועיני צדה את "טריו כליזמר פריס" (שיבוש של השם בכותרת הרשימה).

הגענו אל האמפיתיאטרון הקטן לפני סיומה של ההופעה הקודמת, של הכנר אייל שילוח. זו היתה חלטורה שמוטב לא לומר עליה דבר. אבל המון אדם גדש את הכיסאות ואת ספסלי האבן והמדרגות, ונראה היה שהכול נהנים ומתמוגגים. ואז עלו אל הבמה חברי טריו "כליזלה" (Trio Klezele). חלק גדול מהקהל נהר החוצה מהאמפיתיאטרון עוד לפני שהחל הטריו בהופעתו. ועם הצלילים הראשונים, כשהתברר מעל לכל ספק שלפנינו הופעה מוסיקלית ברמה הגבוהה ביותר, החלה נהירה נוספת של הקהל החוצה. נותרו כסאות פנויים רבים. מי שנשאר לשמוע זכה למופע מוסיקלי מעולה, שאין דבר בינו ובין החלטורות שאנו רגילים להן במקומותינו.

לפריס כנראה עוד לא הגיעה השמועה שבצפת אפשר להופיע ללא הכנה רבה, בלי הקפדה על בחירת החומר ועל העיבודים ועל התיאום בין הכלים, ובלי להתייחס כלל לנושא הפסטיבל – מוסיקת הכליזמרים. דווקא בישראל מעטים יודעים שמוסיקה זו היא ז'אנר בפני עצמו, ודומה שגם המוסיקאים שמגיעים לצפת וגם הקהל – הכול סבורים שמוסיקה עם הקשר "יהודי" כלשהו היא ממילא מוסיקת כליזמר. אבל מוטב להמעיט בביקורת ולהתרכז במזלנו הטוב, שזכינו לשמוע את השלישייה הפריזאית.

אכן, מהצליל הראשון היה ברור שלושת המוסיקאים הצעירים מתייחסים ברצינות רבה למוסיקה שהם מנגנים ולמופע שלהם. עיבודים מצוינים, לעתים דרמטיים, עם מעברים יפהפיים משיר לשיר, ביצועים מדויקים ווירטואוזיים שבוצעו בקלילות ובחן, בלי טיפת התלהמות או ניסיון להתחנף אל הקהל. הופעתם יצאה מתוך מוסיקת הכליזמר המסורתית, ושילבה גם השפעות רבות מהעולם וסגנונות מוסיקליים אחרים, לעתים היה לנגינתם גוון ג'אזי מובהק. מופע מבריק ומענג, הפתעה צ(ר)פתית נהדרת.

 

 

TRIO KLEZELE, VLADIVOSTOK from Remy Yulzari on Vimeo.

 

וראו גם:

זיקוקי דינור (פסטיבל הכליזמרים בצפת)

אתר MySpace של הטריו (מכיל קטעי מוסיקה יפים שלהם)

 

Read Full Post »

 

 

אני עומד ביפו לא רחוק מכיכר השעון, על גבעה ליד חוף הים, ומביט אל תל אביב. לפני מאה שנה היו שם חולות בלבד. הנה הטיילת שמחברת את יפו עם תל אביב, אנשים צועדים בה, רצים, נוסעים באופניים. בחוף הים יושבים הרוחצים בבגדי ים, בסוף היום החם. הקיץ הקדים השנה, אחרי חורף קל מאוד. באזורים אחדים של הארץ הוכרזה שנת בצורת.

אני מתבונן על קו הרקיע של תל אביב. שנים רבות היה מגדל שלום נטוע בודד כמפלצת מעל העיר הנמוכה. עכשיו צצים בנייני קומות ומגדלים מכל עבר. מנופים מתנשאים מעליהם ומסמנים את המשך הצמיחה לגבהים. בעוד כמה שנים ייבלע מגדל שלום בתוך ים המגדלים.

ראו את הבניינים הגדולים שבצד שמאל, הם חוסמים את המבט אל מערבה של תל אביב. אם יקום עוד בניין כזה על קו החוף, ייחסם לגמרי המבט אל תל אביב, לפחות מהנקודה שבה אני עומד ומצלם. השעה קרובה לשבע בערב. שמש נמוכה תלויה מעל הים, עוד מעט תצלול אל תוכו. היא מאירה באור חם, בזוהר אחרון, את הבתים ואת האנשים. ראו את חומת האבנים בירידה אל חוף הרחצה, כיצד היא מוארת באור האופקי המוטח בה. ראו את האנשים על הטיילת, צדם האחד מואר וצדם האחר חשוך. ראו את העמודים הלבנים לאורך הטיילת, הם קולטים את הקרניים האחרונות וזוהרים לרגע. החזיתות המערביות של המגדלים זורחות גם הן.

עוד מעט תשקע השמש ויידלקו הפנסים. האוויר יהיה חמים והלחות גבוהה. נשב בגלידרייה קטנה ונלקק כדור אחד מתוק. נביט בפיזור אל הרחוב היפואי, נחשוב על המחיר המופקע של הגלידה ושל הבירה שקנינו בקיוסק שליד ונחייך. עכשיו אנחנו תיירים.

 

Read Full Post »

 

 

מה אתם רואים בתמונה? חדר רחצה, ארונית, שיש, כיור, מראה. זה הכול? ידעתי. ידעתי שלא תראו את החודשיים שעברנו עם ארונית מפורקת, שיש שבור, בלוקים חשופים וצינורות רקובים. כן, הצינורות הרקובים, הם האשמים בכול.

זה התחיל כשגילינו כתם רטיבות בחיבור הקיר והתקרה. בימים הראשונים לא התייחסנו אליו, כמובן. אבל הכתם גדל. הבטנו בו בתחינה אילמת, מדדנו אותו במבטינו מדי ערב, קיווינו שהוא יתכווץ וייעלם מעצמו. אבל הוא דווקא גדל וגדל. הצבע של הקיר תפח והעלה עובש, ואז הבנו שאין עוד ברירה והזמנו את השיפוצניק-האינסטלטור.

הוא הסתכל ושתק, ואחר כך ביקש סולם. טיפס לגג, השתהה שם קצת, וירד עם בשורה: יש לכם מזל. אולי אוכל להחליף את הצינור החלוד בלי לשבור את הקרמיקה ואת הקיר. ובאמת היה לנו מזל. הוא שלף את הצינור, השחיל אחר במקומו, ואנחנו בירכנו את מזלנו הטוב.

אבל כמה ימים אחר כך החל כתם רטיבות להתפשט בין התקרה והקיר במקלחת שבקומה הראשונה, זו שמתחת לחדר הרחצה. קראנו לשיפוצניק. שוב הוא הסתכל ושתק, ואז אמר: תביאו שמאי, הפעם זה יהיה כבד. למה? כי הבעיה היא בחיבור של הצינור שהושחל עם הצינור שיורד לקומה הראשונה, והחיבור הזה נמצא בדיוק מאחורי הארונית. צריך לפרק אותה ולפתוח את הקיר מאחוריה. וקחו בחשבון גם שיש חדש, כי השיש שלכם מלא נימים וסדקים וברגע שנמשוך אותו מהקיר הוא יישבר.

וכך היה. הארונית פורקה, השיש נשבר והקיר נפתח. אבל לפחות הצינורות תוקנו. השמאי היה וצילם, ואישר את העבודה. אבל אז, כשחשבנו שהכול מאחורינו, הכריז השיפוצניק: עכשיו משאירים את חדר הרחצה מפורק ומחכים לפחות חודש. רק אז, כשנהיה בטוחים שאין עוד נזילות, נסגור הכול. השמאי תמך ברעיון, וכך החל החודש הארוך ביותר שנמתח לחודש וחצי, וחדר הרחצה עמד כאתר בנייה.

סוף טוב הכול טוב. התיקון מאחורינו. התמונה הזו, שנראית לכם סתמית למדי, היא תמונה של אושר גדול. סוף סוף יש לנו שיש חדש, וכיור עם מים זורמים, ומראה! דברים פשוטים של כלום, שבהעלמם הפכו למשאת נפש, והשבתם היתה כתיקון סדרו של עולם, או לפחות כהשבת הסדר לעולמנו הקטן.

Read Full Post »

הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.

גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.

במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.

בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.

במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".

גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.

Read Full Post »

אני כותב מהר, מהזיכרון. חזרתי זה עתה מקיבוץ משמרות, שם סיפר ציגי את סיפורו. סיפור שמתחיל בילד בן שבע שהולך בשלג אל מותו. בודפשט. 1945. אביו של הילד נלקח לעבודת פרך ומת בקור. אמו נתפסה ונשלחה לאושוויץ. היא לא תחזור. הוא עדיין לא יודע. הוא צמוד לאחיו הגדול. בן התשע. מקשיב לכל מילה שלו. הם צועדים עם כל ילדי בית היתומים. מובילה אותם קבוצת נערים של 'צלב החץ', חמושים ברובים. הם בדרכם אל גשר על הדנובה. שם יירו בהם נערי צלב החץ והם ייפלו אל הנהר.

פתאום עובר בשמים מטוס של בעלות הברית ומטיל פצצת תאורה. היא פוגעת בכבלי החשמלית ופורצת שרפה גדולה. רבים בורחים. ביניהם ילדים מבית היתומים ורוב נערי צלב החץ. נותרים שבעים ילדים קטנים ונער אחד ג'ינג'י מצלב החץ. מתברר שהוא יהודי. הוא מחזיר את הילדים לבית היתומים.

הרגליים של שני האחים קפאו. הם לא יכולים ללכת. יום אחד מופיע חייל רוסי בבית היתומים עם כיכר לחם. המלחמה הסתיימה. השחרור. הילדים נלקחים אל בית החולים. קוטעים לציגי שתי אצבעות מרגלו. אין אוכל בבית החולים והרגליים אינן נרפאות. דודה שנותרה בחיים באה יום-יום ומביאה קצת אוכל. היא מצילה כך את שני האחים. הם חוזרים לבית היתומים.

השנה 1948. שליח מישראל משכנע את האחים שאין יותר טעם לחכות לאימא. הם מצטרפים לקבוצה שתעלה ארצה דרך צרפת. מגיעים למחנה עולים ליד חיפה. יום אחד בא לשם סשה אריאל (אביו של מאיר אריאל) ממשמרות. הוא בוחן את הילדים בחשבון. ציגי יודע את לוח הכפל בעל-פה. הוא התקבל. בגיל שתים עשרה הוא מתחיל חיים חדשים בקיבוץ משמרות.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: