Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘תמונות מהטלפון’ Category

הים

שיט בים

לחבר שלי יש יאכטה שעוגנת במרינה בהרצליה. כשנפגשנו לראשונה, לפני שנים רבות, היתה לו סירה קטנה בחיפה. פעם הפלגתי אתו עם הסירה ההיא מחיפה עד עכו. מאז עברו שנים והשתנו הרבה דברים. היום יש לו יאכטה שיכולה לחצות ימים, לפחות את הים התיכון. אבל אני מצטרף אליו רק להפלגות שבת קצרות מדי פעם.

נפגשים לקראת הצהריים, בודקים את מצב הבירות והיין והקמפארי, ויוצאים להפלגה של כמה שעות. בצוות יש תמיד כמה יוצאי חיל הים וסקיפרים שהים הוא ביתם השני, אם לא הראשון. עלילות הים שלהם נדמות לי כסיפורים שלא ייאמנו. זה עולם קשה לפענוח, למי שחי את כל חייו על אדמה יציבה. זו אפילו לא אובססיה, פשוט צורת חיים אחרת.

כאורח לרגע אני משתבח במזלי הטוב, שיש לי חבר ששמח להזמין אותי להפלגות האלה. לא רק שאיני יכול אפילו לחלום על יאכטה, גם לא הייתי יכול לסבול את הטרחה שבטיפול המתמיד בכלי השיט. יאכטה, וגם סירה פשוטה, דורשת טיפול מתמיד. אין לזה סוף. כאורח אני משוחרר מכל זה, טועם רק את הקצפת.

כשאני יוצא להפלגות אני חש לרגע כאילו אני אחד מזאבי הים שמסתופפים על סיפון היאכטה. ים התרנים במרינה, צבעי הכחול לבן, הנדנוד הקל שאינו פוסק גם כשהיאכטה קשורה לרציף, כל אלה מעבירים אותי לעולם אחר, רחוק מהשגרה. כשאנו חוצים את קו שובר הגלים ויוצאים אל הים הפתוח, הלב מתמלא ברגשה ובתחושת הרפתקה.

הים הוא מחוז חלומות של רבים. קרוב לפתח הנמל עומדות יאכטות ענקיות ששוויין מיליונים. הן סמל לעושרם וכוחם של אוליגרכים ושועי ארץ. ליד הרציפים עוגנות יאכטות מפוארות וגם גרוטאות מטולאות, זו ליד זו. ביציאה מהמעגן חלפו לידנו כמה סירות דייגים, ילדים הפליגו במפרשיות קטנות וגולשי רוח חצו את נתיבנו. הים הוא של כולם, ולכלים הקטנים יש עדיפות וזכות קדימה.

ביציאה מהמרינה עמדתי בחרטום, אוחז בחבלים, יחף ברוח הקלה, וסימנתי לחברי שליד ההגה שסירה קטנה חוצה את נתיבנו ויש לפנות לה דרך.

שיט בים

שיט בים

שיט בים

שיט בים

שיט בים

שיט בים

Read Full Post »

14 New Year

פעם, לפני שברכות מתנועעות ומזמרות קפצו אלינו מתוך המחשבים, לפני שהודעות טקסט ושירים נשלחו אל הטלפונים הניידים שלנו, ואפילו הטלפון הקווי היה יקר המציאות – היה הדואר הנכתב על נייר מגיע אל כל יישוב ("הדואר בא היום, באוטו האדום") וקושר אותנו אל העולם. אנשים כתבו מכתבים בעט, ועם בוא החגים שלחו כולם ברכות "שנה טובה". רחובות הערים היו מתמלאים בדוכנים, ובהם "שנות טובות" לאלפים. מוזהבות ומוכספות, עם ילדים או עם חיילים, עם טנקים או עם פרחים.

את אותן "שנות טובות" אפיינו בעיקר התמימות והתקווה, והשאיפה לכך שהמדינה החדשה תהיה גם התחלה חדשה המבטלת את העבר. הנה הילדים פוסעים בשטח הפתוח, אוחזים יד ביד. דמויותיהם גדולות ביחס לציור הרקע והם כמרחפים על פני השדות. הבתים הפשוטים ובריכת מים מסמנים את היישוב העברי החדש. מסביב רק מרחבים ירוקים והרים חשופים המחכים למבצעי הייעור של הקרן הקיימת לישראל. אין בני אדם נוספים, החולקים עם הילדים את הארץ, ואין גם שרידים של יישוב ישן כלשהו. זו תמונה של לידה חדשה על קרקע בתולית – תמצית הדימוי של הארץ הריקה הקולטת בחדווה את ילדי החלום, גואליה.

התמימות והתקווה ממלאות את התמונה. זו "שנה טובה" של הרמוניה עם הטבע הידידותי, של אמונה בעתיד אליו פוסעים הילדים ושל תקווה, שבכוחם של הילדים (שהמקל עבר לידם) לברוא את העולם החדש – שהוא מדינת ישראל הצעירה.

Read Full Post »

 

לפסטיבל הכליזמרים בצפת הגעתי כמעט במקרה. חופשה משפחתית שתוכננה לפני זמן רב הביאה אותי אל מרגלות המירון ביום הפתיחה של הפסטיבל, והחלטתי לנצל את הקרבה לצפת כדי להציץ ולראות ולשמוע. בעיקר סיקרן אותי ההמון הרב שגודש את הרחובות, וחשבתי שאווירת הפסטיבל יש בה קסם מיוחד. מזה התאכזבתי. נחלי אדם זרמו בכמה רחובות דחוסים, בין דוכני האוכל והרוכלים, ולא ראיתי מוסיקאי אחד שעמד ברחוב וניגן. חיפשתי בתוכניה משהו מעניין ועיני צדה את "טריו כליזמר פריס" (שיבוש של השם בכותרת הרשימה).

הגענו אל האמפיתיאטרון הקטן לפני סיומה של ההופעה הקודמת, של הכנר אייל שילוח. זו היתה חלטורה שמוטב לא לומר עליה דבר. אבל המון אדם גדש את הכיסאות ואת ספסלי האבן והמדרגות, ונראה היה שהכול נהנים ומתמוגגים. ואז עלו אל הבמה חברי טריו "כליזלה" (Trio Klezele). חלק גדול מהקהל נהר החוצה מהאמפיתיאטרון עוד לפני שהחל הטריו בהופעתו. ועם הצלילים הראשונים, כשהתברר מעל לכל ספק שלפנינו הופעה מוסיקלית ברמה הגבוהה ביותר, החלה נהירה נוספת של הקהל החוצה. נותרו כסאות פנויים רבים. מי שנשאר לשמוע זכה למופע מוסיקלי מעולה, שאין דבר בינו ובין החלטורות שאנו רגילים להן במקומותינו.

לפריס כנראה עוד לא הגיעה השמועה שבצפת אפשר להופיע ללא הכנה רבה, בלי הקפדה על בחירת החומר ועל העיבודים ועל התיאום בין הכלים, ובלי להתייחס כלל לנושא הפסטיבל – מוסיקת הכליזמרים. דווקא בישראל מעטים יודעים שמוסיקה זו היא ז'אנר בפני עצמו, ודומה שגם המוסיקאים שמגיעים לצפת וגם הקהל – הכול סבורים שמוסיקה עם הקשר "יהודי" כלשהו היא ממילא מוסיקת כליזמר. אבל מוטב להמעיט בביקורת ולהתרכז במזלנו הטוב, שזכינו לשמוע את השלישייה הפריזאית.

אכן, מהצליל הראשון היה ברור שלושת המוסיקאים הצעירים מתייחסים ברצינות רבה למוסיקה שהם מנגנים ולמופע שלהם. עיבודים מצוינים, לעתים דרמטיים, עם מעברים יפהפיים משיר לשיר, ביצועים מדויקים ווירטואוזיים שבוצעו בקלילות ובחן, בלי טיפת התלהמות או ניסיון להתחנף אל הקהל. הופעתם יצאה מתוך מוסיקת הכליזמר המסורתית, ושילבה גם השפעות רבות מהעולם וסגנונות מוסיקליים אחרים, לעתים היה לנגינתם גוון ג'אזי מובהק. מופע מבריק ומענג, הפתעה צ(ר)פתית נהדרת.

 

 

TRIO KLEZELE, VLADIVOSTOK from Remy Yulzari on Vimeo.

 

וראו גם:

זיקוקי דינור (פסטיבל הכליזמרים בצפת)

אתר MySpace של הטריו (מכיל קטעי מוסיקה יפים שלהם)

 

Read Full Post »

 

 

אני עומד ביפו לא רחוק מכיכר השעון, על גבעה ליד חוף הים, ומביט אל תל אביב. לפני מאה שנה היו שם חולות בלבד. הנה הטיילת שמחברת את יפו עם תל אביב, אנשים צועדים בה, רצים, נוסעים באופניים. בחוף הים יושבים הרוחצים בבגדי ים, בסוף היום החם. הקיץ הקדים השנה, אחרי חורף קל מאוד. באזורים אחדים של הארץ הוכרזה שנת בצורת.

אני מתבונן על קו הרקיע של תל אביב. שנים רבות היה מגדל שלום נטוע בודד כמפלצת מעל העיר הנמוכה. עכשיו צצים בנייני קומות ומגדלים מכל עבר. מנופים מתנשאים מעליהם ומסמנים את המשך הצמיחה לגבהים. בעוד כמה שנים ייבלע מגדל שלום בתוך ים המגדלים.

ראו את הבניינים הגדולים שבצד שמאל, הם חוסמים את המבט אל מערבה של תל אביב. אם יקום עוד בניין כזה על קו החוף, ייחסם לגמרי המבט אל תל אביב, לפחות מהנקודה שבה אני עומד ומצלם. השעה קרובה לשבע בערב. שמש נמוכה תלויה מעל הים, עוד מעט תצלול אל תוכו. היא מאירה באור חם, בזוהר אחרון, את הבתים ואת האנשים. ראו את חומת האבנים בירידה אל חוף הרחצה, כיצד היא מוארת באור האופקי המוטח בה. ראו את האנשים על הטיילת, צדם האחד מואר וצדם האחר חשוך. ראו את העמודים הלבנים לאורך הטיילת, הם קולטים את הקרניים האחרונות וזוהרים לרגע. החזיתות המערביות של המגדלים זורחות גם הן.

עוד מעט תשקע השמש ויידלקו הפנסים. האוויר יהיה חמים והלחות גבוהה. נשב בגלידרייה קטנה ונלקק כדור אחד מתוק. נביט בפיזור אל הרחוב היפואי, נחשוב על המחיר המופקע של הגלידה ושל הבירה שקנינו בקיוסק שליד ונחייך. עכשיו אנחנו תיירים.

 

Read Full Post »

 

 

מה אתם רואים בתמונה? חדר רחצה, ארונית, שיש, כיור, מראה. זה הכול? ידעתי. ידעתי שלא תראו את החודשיים שעברנו עם ארונית מפורקת, שיש שבור, בלוקים חשופים וצינורות רקובים. כן, הצינורות הרקובים, הם האשמים בכול.

זה התחיל כשגילינו כתם רטיבות בחיבור הקיר והתקרה. בימים הראשונים לא התייחסנו אליו, כמובן. אבל הכתם גדל. הבטנו בו בתחינה אילמת, מדדנו אותו במבטינו מדי ערב, קיווינו שהוא יתכווץ וייעלם מעצמו. אבל הוא דווקא גדל וגדל. הצבע של הקיר תפח והעלה עובש, ואז הבנו שאין עוד ברירה והזמנו את השיפוצניק-האינסטלטור.

הוא הסתכל ושתק, ואחר כך ביקש סולם. טיפס לגג, השתהה שם קצת, וירד עם בשורה: יש לכם מזל. אולי אוכל להחליף את הצינור החלוד בלי לשבור את הקרמיקה ואת הקיר. ובאמת היה לנו מזל. הוא שלף את הצינור, השחיל אחר במקומו, ואנחנו בירכנו את מזלנו הטוב.

אבל כמה ימים אחר כך החל כתם רטיבות להתפשט בין התקרה והקיר במקלחת שבקומה הראשונה, זו שמתחת לחדר הרחצה. קראנו לשיפוצניק. שוב הוא הסתכל ושתק, ואז אמר: תביאו שמאי, הפעם זה יהיה כבד. למה? כי הבעיה היא בחיבור של הצינור שהושחל עם הצינור שיורד לקומה הראשונה, והחיבור הזה נמצא בדיוק מאחורי הארונית. צריך לפרק אותה ולפתוח את הקיר מאחוריה. וקחו בחשבון גם שיש חדש, כי השיש שלכם מלא נימים וסדקים וברגע שנמשוך אותו מהקיר הוא יישבר.

וכך היה. הארונית פורקה, השיש נשבר והקיר נפתח. אבל לפחות הצינורות תוקנו. השמאי היה וצילם, ואישר את העבודה. אבל אז, כשחשבנו שהכול מאחורינו, הכריז השיפוצניק: עכשיו משאירים את חדר הרחצה מפורק ומחכים לפחות חודש. רק אז, כשנהיה בטוחים שאין עוד נזילות, נסגור הכול. השמאי תמך ברעיון, וכך החל החודש הארוך ביותר שנמתח לחודש וחצי, וחדר הרחצה עמד כאתר בנייה.

סוף טוב הכול טוב. התיקון מאחורינו. התמונה הזו, שנראית לכם סתמית למדי, היא תמונה של אושר גדול. סוף סוף יש לנו שיש חדש, וכיור עם מים זורמים, ומראה! דברים פשוטים של כלום, שבהעלמם הפכו למשאת נפש, והשבתם היתה כתיקון סדרו של עולם, או לפחות כהשבת הסדר לעולמנו הקטן.

Read Full Post »

הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.

גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.

במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.

בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.

במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".

גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.

Read Full Post »

אני כותב מהר, מהזיכרון. חזרתי זה עתה מקיבוץ משמרות, שם סיפר ציגי את סיפורו. סיפור שמתחיל בילד בן שבע שהולך בשלג אל מותו. בודפשט. 1945. אביו של הילד נלקח לעבודת פרך ומת בקור. אמו נתפסה ונשלחה לאושוויץ. היא לא תחזור. הוא עדיין לא יודע. הוא צמוד לאחיו הגדול. בן התשע. מקשיב לכל מילה שלו. הם צועדים עם כל ילדי בית היתומים. מובילה אותם קבוצת נערים של 'צלב החץ', חמושים ברובים. הם בדרכם אל גשר על הדנובה. שם יירו בהם נערי צלב החץ והם ייפלו אל הנהר.

פתאום עובר בשמים מטוס של בעלות הברית ומטיל פצצת תאורה. היא פוגעת בכבלי החשמלית ופורצת שרפה גדולה. רבים בורחים. ביניהם ילדים מבית היתומים ורוב נערי צלב החץ. נותרים שבעים ילדים קטנים ונער אחד ג'ינג'י מצלב החץ. מתברר שהוא יהודי. הוא מחזיר את הילדים לבית היתומים.

הרגליים של שני האחים קפאו. הם לא יכולים ללכת. יום אחד מופיע חייל רוסי בבית היתומים עם כיכר לחם. המלחמה הסתיימה. השחרור. הילדים נלקחים אל בית החולים. קוטעים לציגי שתי אצבעות מרגלו. אין אוכל בבית החולים והרגליים אינן נרפאות. דודה שנותרה בחיים באה יום-יום ומביאה קצת אוכל. היא מצילה כך את שני האחים. הם חוזרים לבית היתומים.

השנה 1948. שליח מישראל משכנע את האחים שאין יותר טעם לחכות לאימא. הם מצטרפים לקבוצה שתעלה ארצה דרך צרפת. מגיעים למחנה עולים ליד חיפה. יום אחד בא לשם סשה אריאל (אביו של מאיר אריאל) ממשמרות. הוא בוחן את הילדים בחשבון. ציגי יודע את לוח הכפל בעל-פה. הוא התקבל. בגיל שתים עשרה הוא מתחיל חיים חדשים בקיבוץ משמרות.

Read Full Post »

הספרים המצולמים כאן נמצאים מאחורי גבי כשאני יושב מול המחשב. כדי לעיין בהם איני צריך לקום ממקומי. אני מסתובב ומושיט יד, והספר בידי. יש בהם כמה מובנים מאליהם – מילון אבן שושן במהדורה החדשה משנת 2003, קונקורדנציה לתנ"ך של מאנדלקרן, מילונים לועזיים-עבריים, מילון אנגלי-עברי של אלקלעי – יש שני ספרים היסטוריים – המילון העברי של יהודה גור ואוצר השפה העברית של סטוצ'קוב – ויש גם ספציפיים יותר – כמו הלקסיקון לנצרות, מדריך הסגנון של שיקגו, מילון הסמלים של פנגווין ומילון העברית המקראית של מנחם-צבי קדרי.

אני מביט בהם לעתים ומהרהר אם לא הגיע יומם. לפני שבוע הוצאתי מספרייתי את האנציקלופדיה של קולומביה (מהדורה שלישית, משנות התשעים של המאה הקודמת), אחרי שגיליתי שגלישה לאתר Bartleby מאפשרת לי גישה חופשית למהדורה השישית של האנציקלופדיה, המעודכנת עד 2007. באותה הזדמנות הנחתי בצד (עדיין לא זרקתי) את התזאורוס של Roget, ששתי גרסאות שלו (היסטורית ומעודכנת)  נמצאות באותו אתר. בעבודתי אני פונה קודם כול למאגרים הממוחשבים, ולא לספרים. אני משתמש במילון של בבילון, שלו הוספתי את הגרסות המרוכזות של מרים-ובסטר ואוקספורד, ומילון גרמני-אנגלי וגרסה מרוכזת של הבריטניקה. לידי פתוח תמיד האתר של רב-מילים (ובוורד מותקנת אצלי גם תוכנת  נקדן). כשאני נתקל בקושיה כלשהי אני עושה חיפוש מהיר בגוגל ומציץ בוויקיפדיה. אני גם מנוי של מדריך שיקגו המקוון.

לכל אלה יש להוסיף את מאגרי הספרות, שהם עזר רב, למשל מאגר ספרות הקודש או אתר המחזיק את הטקסט של הברית החדשה בכמה תרגומים. וכן אתרים כגון dolmetsch online או Art Cyclopedia, המכילים מידע רב בנושאים ספציפיים. וישנם גם המאגרים בתשלום. לאחרונה השתתפתי במכרז של  פרויקט השו"ת, לרכישת אוצר של ספרי יהדות במהדורה דיגיטלית. הצעתי מחיר סמלי ומובן שלא זכיתי במכרז.

עם כל הציוד המקוון הזה, האם עוד נחוצים לי הספרים שמאחורי גבי? התשובה היא כן, הם נחוצים. לחלקם עדיין אין תחליף מקוון ואולי גם לא יהיה. אבל הגישה אליהם היא כבר לא הצעד הראשון אלא השני, אני ניגש אליהם רק כאשר המאגרים המקוונים הכזיבו או שהמידע שמצאתי בהם לא הניח את דעתי.

שיר לשבת

הבוקר יצאתי מוקדם לטיול אופניים בשמורת זכרון יעקב (ליד גני הנדיב). מחר צפוי מזג אוויר חורפי ולכן הקדמתי את הטיול שלי. ישבתי על הספסל הקבוע , בצל העץ היפה, שלפתי מתרמילי את הספרון "משנאה לרחמים" של מיגל דה אונאמונו, וקראתי את השיר הזה (בתרגום רמי סערי):

לקרוא, לקרוא, לקרוא, לחיות את החיים
שהזולת חלם.
לקרוא, לקרוא, לקרוא, הנפש כך שוכחת
את מה שנעלם.

נותר מה שנותר, העלילות יחדיו,
פרחי קולמוס ברצף,
היצירות האנושיות היחידות,
שלולית קטנה של קצף.

לקרוא, לקרוא, לקרוא: הגם אני
אהיה חומר קריאה מחר?
האהיה יוצרי, יצירתי
ומה שכבר עבר?

סיפורים מהמיתולוגיה

הגיבור המיתולוגי אינאיס, מייסדה של רומא, עבר דרך ארוכה, רבת תלאות ופיתויים, בדרכו מטרויה ההרוסה עד לחופי איטליה. הוא הגיע לקרתגו, שם נשבה באהבתה של דידו, מלכת קרתגו ובתו של מלך צור. אלא שייעודו קרא לו לבסוף לנטוש את דידו ולהמשיך בדרכו. דידו ביקשה את נפשה למות.

אריית הקינה של דידו, באופרה  'דידו ואינאיס' של פרסל, היא בין האריות היפות והמרגשות ביותר ברפרטואר האופראי. הנה היא בביצועה של אמה קרקבי.

Read Full Post »

בשבועות האחרונים קשה היה להתרכז בים כלשהו מלבד הים של עזה, והנה דווקא בימים אלה קראתי את ספרו של עמוס עוז 'אותו הים'. אני מביט בציור היפה של מונה על כריכת הספר – סירות בחוף נורמנדי – וחושב על סירות הדייגים של עזה.

משום מה לא קראתי עד היום את אותו הים. והסיבה שהגעתי אליו עכשיו, אל העותק הבלוי שקניתי פעם בחנות יד שנייה, היא ערב שירה עם רונית אופיר שבו שולבו שני שירים מתוך פרויקט שהיא מכינה עם עמוס עוז – שיהפוך גם לתקליטור – ובו שירים מולחנים מתוך אותו הים, וגם עמוס עוז יקרא בו מספרו.

זמן קצר אחרי אותו ערב נתקלה עיני במודעה בעיתון, המזמינה למופע מוסיקלי שהלחין שאול בסר לטקסטים מאותו הים, וגם בו יופיע עמוס עוז ויקרא. ובחיפוש קצר באינטרנט מצאתי שהתזמורת הקאמרית הקיבוצית מופיעה עם יצירה של חיים פרמונט, המבוססת אף היא על אותו הים. כל זה קשור ליום הולדתו השבעים של עוז, הקרב ובא. נזכרתי בראיון ישן עם עוז, שהושמע ברדיו, ובו בתשובה לשאלה הבנאלית איזה ספר מבין ספריו הוא אוהב ביותר, הוא השיב שצר לו שספרו אותו הים לא זכה להתקבלות הראויה לו. והנה עכשיו כולם שרים ומנגנים אותו.

כשסיימתי את קריאת הספר, מעין רומן בשירים, חשבתי שהוא מיוחד מאוד ומעט משונה. המחבר משתעשע בו עם גיבוריו, מנהל אתם דיאלוג, מתבונן בהם מקרוב… וכמעט אוהב אותם. כן, רק כמעט. כי במחשבה נוספת הדמויות בספר אפורות מדי, חסרות ממשות, ונדמה שהסיבה לכך היא שהמספר נותר מרוחק וכותב עליהן מבחוץ, וקצת מלמעלה. הוא מגיח אליהם לבת ים ממערת הנביא במדבר, משולחן הכתיבה הכבד שהכין הנגר אלימלך, וסקרנותו וכישרונו להתבונן מספיקים רק כדי לתאר. הוא אינו צולל אל מתחת לעורם ואינו מעניק להם את מתק לשונו. והוא גם קצת לועג להם.

בספרו Mimesis as Make-Believe שואל קנדל וולטון שאלת תם: איך זה שאותלו, המצביא השחור שאינו איש ספר, מדבר בלשון שירה שאין יפה ממנה, כיצד עולה בידיו לבטא עולם של רגש בעוצמה כזו? התשובה ברורה, שקספיר העניק לו את לשונו וכך עולמו הפנימי של אותלו נחשף בפנינו בעומק ובעוצמה וביופי. עמוס עוז שומר באותו הים את הכוח הרטורי בידו של המספר הבדוי, המעט מרוחק, ולכן ריקו ואלבר, ודיתה ונדיה ובטין, וגיגי בן גל ודובי דומברוב נותרים קצת אילמים ודהויים.

Read Full Post »

לוחץ על כפתור השינה של המחשב ויורד למטבח להכין לי תה. אבל מכיוון שזו שעה של חדשות (מתי זו אינה שעה כזו?) אני פונה שמאלה במקום ימינה ומתיישב מול הטלוויזיה בסלון. דפדוף מהיר בין הערוצים, וכבר אני צופה בדיון מומחים באולפן על "המצב" ומה צריך לעשות. המסך חצוי: הדובר מימין – ומשמאל רצות תמונות. האם אפשר לעקוב גם כאן וגם כאן? התמונות מושכות יותר. מישהו רץ לרוחב הרחוב. אמבולנס, פצועים, היכן? הנה חבלנים. משמר הגבול. טוב, לא הבנתי כלום. ובינתיים גם לא שמעתי מה אמר הדובר שבחצי הימני.

קם והולך למטבח. שופת מים בקומקום חשמלי ורוחץ היטב את קומקום התה החדש שלי. מברזל יצוק. אני מניח אותו, נקי, על בסיס הברזל הכבד. בינתיים רתחו המים ואני יוצק מים רותחים לקומקום הברזל על מנת לחממו.

חוזר לסלון. כתבנו מדבר מהשטח. נפלו טילים. היכן? אסור לומר. בחבל ארץ כלשהו. אשכול? היכן זה? ועכשיו מסביר מפקד חיל האוויר לשעבר, הפוטוגני וחלק הלשון, בחיוך על פניו, את מהלכי המלחמה. הוא מדבר כמה דקות ובסוף דבריו איני יכול לזכור דבר ממה שאמר. נשאר רק החיוך הבוטח, המרוצה מעצמו. ומה קרה בינתיים אצל תושבי עזה? מוטב לא לראות. ובאמת לא רואים – שומעים שיחת טלפון עם רופא עזתי על רקע שקופית.

חוזר למטבח. קומקום הברזל התחמם. אני שופך את המים מתוכו ומניח את המסננת. בינתיים מרתיח שוב את המים בקומקום החשמלי. כעת עלי לבחור עלי תה מקופסאות המתכת. דרג'ילינג, אינגליש ברקפסט או ארל גריי כחול? אני בוחר בארל גריי כחול. כפית וקצת – ועכשיו מים רותחים. אני מחכה כמה דקות ומוציא את המסננת עם עלי התה. הה, תענוגות התה.

חוזר לסלון ורואה שוב את התמונה של האמבולנס והפצועים. כן, התמונה שראיתי קודם. אין לי מושג מה קרה והיכן. אני מניח לזה, מכבה את הטלוויזיה ועולה אל המחשב עם קומקום התה. מעיר אותו מהשינה, צולל לתוכו.

וראו גם את זה: אני אוהב תה

Read Full Post »

כבר כתבתי פעם על ימי השישי, שבהם אני עוצר בצהריים לארוחה קלה של חצי מנה חומוס-טחינה. עכשיו, כשפרדס חנה עלתה על מפת הרוחנית הישראלית, ותמונות של  אתרי בילוי מקומיים מעטרות את מוספי העיתונים הגדולים, אני מחכה ליום שבו תיהפך החומוסייה של המכונית התכלכלה לדבר הבא עבור התיירים שמדרום לנחל אלכסנדר (ולאלה שמדרום לירקון). ביום שטוף שמש של תחילת דצמבר אני יושב באזור החיצוני הפתוח של החומוסייה, ואחרי שהרקתי בקבוק בירה וטעמתי מהבצל והזיתים, אני קורע פיסות של פיתה חמה וטובל אותן בקערת החומוס הקטנה שלפני.

את הספר אני מניח בצד. חשבתי שאקרא עוד פרק, אבל ההתרחשות שמסביב מעניינת יותר, תוססת, מלאת חיים.

אני נשען לאחור ומביט סביבי. על הקירות תלויות הזמנות לקורסים של יוגה ומדיטציה ובניית מבני עץ ופסנתר וגיטרה ואשרם במדבר. וגם דירות להשכרה, סדנאות להתפתחות אישית ורוחנית, ושני בחורים בני עשרים וארבע ינקו לכם את הבית ביסודיות, והשירות נעשה באהבה (סימן קריאה).

לידי יושבת קבוצה גדולה של נערים-חיילים. כולם כבר עברו בבית, השאירו שם את המדים, ועכשיו הם בחולצות טריקו לבנות. אבל מכנסי הצבא, שחלקם לובשים עדיין, מסגירים אותם. ומסגירים אותם גם גילם, ודיבורם הנלהב, והחברותא ההדוקה שעושה אותם דומים לנערי בית ספר.

כמעט כל השולחנות תפוסים, רבים נכנסים לרגע ויוצאים עם מנות ארוזות בכלי פלסטיק עגולים.

חורף ישראלי שטוף שמש. יום שישי. זיתים ירוקים מרים, צלחת קטנה של חומוס-טחינה וסלט חריף שלא טעמתי כמותו בשום מקום אחר. ארוחה ישראלית.

Read Full Post »

חניית המכוניות שליד בריכת השחייה של גן שמואל צמודה לסככת הטרקטורים. כשאני מחנה את מכוניתי אני מעיף מבט בטרקטורים וחושב על הימים שבהם נהגתי "פרגוסון" אפור בפרדסי הקיבוץ שבו גדלתי. עוד הספקתי לשבת גם ליד ההגה של ה"פרמל" הישן, ששני גלגליו הקדמיים צמודים – לפני שהעמידו אותו בצד ליד ה"כייס", ושניהם דממו והחלידו, ושימשו כלי משחק לילדים שטיפסו עליהם וחלמו שהם נוהגים בשדות. בגן שמואל הציבו את הפרמל הישן, עם עוד כמה כלים חקלאיים, לצד כביש הגישה לקיבוץ כמעין מוזיאון חקלאי קטן.

בסככה שליד הבריכה עומדת קטפת כותנה לצד טרקטור שרתום למיכל ריסוס, ולצד עוד כמה טרקטורים מסוגים שונים. האדמה לידם ספוגה בשמן, כפי שאני זוכר סככות כאלה מאז ומתמיד. הביטו בטרקטור שבתמונה. מתחת להגה יש שכבה של בוץ – תערובת של אבק, שמן ומים. הידית שמתחת להגה, עם הקצה הכחול, היא מוט הגז. בטרקטורים שאני זוכר מהימים ההם לא היתה דוושת גז אלא ידית כזו. כנראה שכך גם היום בטרקטור הזה.

היום רואים בכבישים טרקטורים מודרניים, עם תא נהג סגור וממוזג, הם נראים כמעט כמו רכבי שטח. אבל דווקא הטרקטור הפשוט והישן הזה מוצא חן בעיני יותר. הוא מזכיר לי את הימים שבהם קמתי בארבע בבוקר כדי לגרור עם הפרגוסון הקטן את קווי ההשקיה בפרדס.

וראו עוד תמונות מסככת הטרקטורים

Read Full Post »

לאחרונה נדמה שחיינו הם מסע בחירות מתמשך שאין לו סוף. חודשים עקבנו אחרי הבחירות המרתקות בארצות הברית. תחילה – הבחירה של הדמוקרטים בין אישה ובין שחור כמועמדים לתפקיד הנשיא. שתי הצעות חדשניות שנדמו כבלתי אפשריות באמריקה השמרנית. ואז הגיע הרגע הגדול, כלומר היום המופלא שבו עצר העולם את נשימתו והאמריקנים עמדו בתורים הארוכים, ובחרו, והושיבו בבית הלבן, לראשונה, נשיא שחור – ברק אובמה. בחירה מפתיעה, מהפכנית, רעננה, נועזת. לרבים היא מסמלת את תחייתו של החלום האמריקני (ספייק לי אמר למחרת, שהשקר שתמיד סיפרו לו – שבאמריקה הכול אפשרי – התברר כאמת). הנה הוא כאן, הנשיא המיועד, בפוסטר שנלקח מאתר Obey Giant.

בטרם הספקנו להתאושש מן ההתרגשות האמריקנית, התעוררנו אל הבחישה המייגעת במרק הבחירות המקומיות. כאן אצלנו, ביישובנו, העניינים יגעים ומוטב לעבור עליהם בשתיקה. מלבד כמה הטרדות טלפוניות, שבהן מטרטר באוזנך נאום מוקלט של אחד המועמדים (עד שאתה שם לזה קץ ומניח את השפופרת על כנה), ומלבד הכרזות המידלדלות מלוחות מודעות ומקירות קלופי טיח, אין תחושה שמשהו אמיתי מתרחש. גם הזירה הארצית אינה מעוררת השראה, מלבד אולי תופעת דב חנין בתל אביב. מרענן לראות את הצעירים, אנשי התקשורת, האמנים והאינטלקטואלים מתגייסים לתמוך במועמד ששורשיו במפלגה הקומוניסטית. משמח שלרגע יש הקשבה לדברי הטעם של חנין ולסדר היום החברתי והירוק שהוא מציע, בלי שדבריו ייפסלו על הסף בגלל סטיגמות פוליטיות.

ועוד לפני שזה מסתיים, כבר אנו בעיצומן של הבחירות לכנסת. מימין בונה נתניהו את החומה הבצורה של העיקשות המדינית, ומצרף אליו פורשים מן העבר המתגעגעים למצודה וחולמים על כסאות שרים. ובשמאל מסתמן מבנה פוליטי חדש, שאמור לתפוס את החלל שהותירה מפלגת העבודה, המצטמקת ופונה ימינה.

האם גם בישראל, כמו בארצות הברית, אפשרי שינוי של ממש? האם גם כאן ייתכן תיקון היסטורי אחרי עשורים של חוסר תקווה? בינתיים אנו שומעים שוב ושוב על שמות ישנים ורעיונות ישנים. אבל הכול עוד פתוח, ובינתיים עוד אפשר לחלום.

Read Full Post »

מיד אחרי סוכות התקיים באוניברסיטת תל אביב הכנס השנתי של 'אגודת הפילוסופיה הישראלית החדשה'. ביליתי שנים רבות באוניברסיטה הזו, ואני מחזיק בשני תארים שקיבלתי ממנה. מתוך נוסטלגיה וגם מתוך רצון לשמור על קשר עם העשייה הפילוסופית העכשווית, פיניתי לי זמן ונסעתי לכנס. שמחתי שאת ההרצאה הפותחת התכבד לשאת המנחה שלי בעבודת המאסטר בפילוסופיה, חתן פרס ישראל בן-עמי שרפשטיין.

הנה הוא בתמונה, בן שמונים ותשע ועדיין פורה ומחכים יותר מהרבה קולגות צעירים שלו. הוא עומד על הבמה של אולם גילמן 144, שבו שמעתי את הרצאות המבוא בפילוסופיה בשנה הראשונה ללימודי, לפני שנים רבות. הדברים שהוא אומר הם פשוטים, הוא מפציר בפילוסופים הצעירים ממנו לא להסתגר מפני העולם ומפני שיטות מחקר אחרות שמחוץ לפילוסופיה, להיות פתוחים לכל רעיון ולהימנע מקביעות נחרצות. הוא מפציר בהם להיות ספקנים – גם כלפי מסקנותיהם שלהם עצמם.

ביליתי בכנס חצי יום ודילגתי קצת בין ההרצאות. רציתי לקבל רושם מהדיונים בנושאים שונים. נקלעתי לאולם שבו התקיימו הרצאות שעסקו בפילוסופיה צרפתית בת ימינו. כמי שהתחנך על ברכי הפילוסופיה האנליטית (היא היתה באופנה בשנים שבהן למדתי), וכמי שנטייתו הטבעית היא ללוגי ולבהיר, אני מתייחס בספקנות רבה למבנים הלשוניים הסבוכים ולערפול המכוון של הפילוסופיה הצרפתית המודרנית. מה ששמעתי בכנס לא סתר את חששותי אלה. עזבתי את אולם בחיפזון, לפני הרצאתו של מי שלמד אתי פעם והיום הוא מראשי הכת הזו, שהשיח שלה הוא תסבוכת בלתי אפשרית של שפה מפותלת, מעורפלת ומסוגרת.

אחר כך שמעתי עוד מספר הרצאות בתחומים שונים. באחת מהן ניסה פילוסוף צעיר לבחון את המוסר בכלים לוגיים, אבל קו המחשבה שלו נעצר אחרי מהלך לוגי אחד, והוא הסתבך לגמרי לפני שהספיק לטעון אפילו טענה מעניינת אחת. בדרכי חזרה הביתה חשבתי על כך, שמוטב היה לו האזינו הקולגות הצעירים ביתר תשומת לב לדברי הפילוסוף הזקן. אחד המבחנים למחשבה בהירה הוא היכולת להסבירה להדיוטות, כפי שעשה סוקרטס באגורה של אתונה. פילוסופיה שאינה ניתנת לביטוי בהיר בשפה פשוטה ומובנת, מסתכנת באיבוד הקשר עם המציאות ובהסתבכות בכשלים פנימיים מביכים.

Read Full Post »

ביום חמישי אחרי הצהריים נמל תל אביב כמעט ריק מאדם. רציף העץ הגדול נמתח לכל כיוון, ואני מתבונן בהשתאות קלה בגבעה המלאכותית ובארגז החול שעוצבו בו. המסעדות ובתי הקפה מנומנמים. חם לנו מעט כשאנו פוסעים על הרציף. מעלינו חולפים מטוסים גדולים בגובה נמוך, בדרכם לנחיתה בשדה דב. הם מזכירים לבן דודי מפלורידה חווית טיסה מוזרה שהיתה לו פעם, כאשר הזדמן לו לטוס עם חברה שהחזיקה מעט מטוסים קטנים וטייסיה היו קצת משונים ומוטרפים. כדי לקנות דלק בזול הם ביצעו נחיתת ביניים במרחק של כחמש דקות משדה היעד, ולפני הנחיתה הדגים לו הטיס כיצד מתיישרים עם כיוון המסלול ברגע האחרון, בגלל רוח צד.

דבריו הזכירו לי טיסה שהיתה לי בימים רחוקים. טיסה שהסתיימה (בשלום כמובן) בשדה דב. הייתי אז טייס קרב צעיר בחיל האוויר. בימים ההם היה מקובל שטייסי הקרב מטיסים גם מטוסים קלים (פייפרים, צסנות) לצורך התניידות בין הבסיסים. הוכשרתי (במספר קטן של טיסות) להטיס צסנה, אבל אחרי ההכשרה הבסיסית לא הזדמן לי לטוס במטוס זה (בפייפרים דווקא טסתי הרבה מאוד, ואהבתי אותם כמעט כמו את הסקייהוק שלי).

יום אחד הודיעו לי שעלי לקחת אזרחים מבסיס עציון שבבקעת הירח ולהטיסם בצסנה לשדה דב. כמעט שכחתי איך נראית צסנה, וכשהופעתי ליד המטוס עם חוברת הנהלים בידי, קורא ובודק את המטוס לפי ההנחיות הכתובות בה, קלטתי מבטים מודאגים נשלחים אלי מהנוסעים שלי. אחד מהם שאל אם תמיד נהוג לבצע את הבדיקות עם החוברת ביד. שתקתי והתנעתי את הצסנה.

עד תל אביב עברה הטיסה בשלום, אבל כשהתקרבנו לנחיתה בשדה דב הבנתי שמחכה לי מבחן לא קל. כבר ירד הלילה. לילה בלי ירח. נחיתת לילה ראשונה שלי בצסנה! ואחרי הכשרה מינימלית שקיבלתי במטוס זה לפני יותר מחצי שנה. ונוסף על כך, נשבה רוח צד חזקה. הצסנה ריחפה מעל המסלול, נסחפת ימינה ושמאלה. מספר פעמים נגעה במסלול והתרוממה שוב, עד שעלה בידי לייצבה. מאחורי שמעתי את קולו של הנוסע ששאל על חוברת הבדיקה: תמיד הנחיתה בצסנה היא כזו?

התחלתי בנמל והגעתי לנחיתת לילה ברוח צד. נשוב לנוף הנמל. הביטו בענני הכבשים שבשמים. בעמודי התאורה הכפופים המשרים אווירה מלנכולית. ראו את המנוף המפורסם ששופץ והונח כאנדרטה במרכז הנמל. הביטו בקו המעקה החוצה את התמונה ומוליך את העין אל מרכז הפרספקטיבה, על קו האופק. והביטו בקווי האור הבאים מן השמש הנוטה לשקוע.

לבקשתה של ענת אני מוסיף כאן תמונה של הטייס הצעיר על הסקייהוק שלו.

Read Full Post »

ביום האחרון של אוגוסט נסענו לירושלים לפגוש בן דוד שלי מפלורידה שלא ראיתי מעולם. קבענו להיפגש בטיילת ארמון הנציב. עד הפגישה שוטטנו קצת בטיילת והבטנו בירושלים – העיר היפה, הקשה, המתמסרת בקלות לעין אך שומרת על סודותיה. הבטנו גם בבתי ג'בל מוכבר הגובלים בטיילת.

אבא שלי עזב את ארצות הברית בשנות העשרים שלו (עם תואר שני בהיסטוריה), ועלה לישראל מיד אחרי קום המדינה כדי להיות חלוץ בקיבוץ של 'השומר הצעיר'. עד היום הוא חי בקיבוץ חצור. קודם שעלה ארצה עוד הספיק להילחם עם הצבא האמריקני באירופה, ונפצע ברגלו ליד היידלברג (בשנת 1945) מכדור של צלף גרמני.

כל אחיו של אבי נשארו בארצות הברית. את אחד מהם (ברני) פגשתי פעם בוושינגטון, הוא עבד בצוות של הבית הלבן. האח הבוגר (סם, כלומר שמואל) היה רוקח; ארט (ארתור, כלומר אברהם), שאותו נסענו לפגוש בירושלים, הוא בנו הצעיר של סם. את ג'רי, אחיו הבוגר של ארט, פגשתי בשנות השבעים בניו יורק, והרבה אחר כך התארחתי אצלו בחוף המערבי, ליד סן פרנסיסקו. אז הכרתי גם את אחותם לין, שהיא אמנית ובמאית קולנוע.

מאז שאני מפרסם את ה'תמונות מהטלפון' התהדק קצת הקשר שלי עם המשפחה בארצות הברית. כל הטורים מתורגמים לאנגלית ונשלחים לרשימת תפוצה, הכוללת בתוכה רבים מבני המשפחה. כך מתפתח לעתים דיאלוג, שהוא המשך לדברים שנכתבו בהשראת התמונות.

קבענו להיפגש בטיילת ארמון הנציב. בינתיים, עד שיגיע הבן דוד עם אחי שאסף אותו מבית המלון, השקפנו על הנוף וחיכינו. היה חם. הבטתי בהר הזיתים ובבתים שעל המדרון. הנה אבי ואשתי מדברים. עוד מעט יפגוש אבי את בן אחיו, שאותו ראה רק פעם אחת בשנת 1946, אחרי שחזר מהמלחמה באירופה.

Read Full Post »

באמצע היום, כאשר האור הקיצי חזק עד כדי כך שגם מבט אל כף היד עשוי לסנוור, אני יוצא ברגל אל מרכז המושבה. גיחה קצרה מהמאורה הממוזגת שבה אני עובד לצלילי סונטה לפסנתר של מוצרט, שאותה משמיעה לי התחנה האינטרנטית המצוינת WGBH מבוסטון. לאחרונה נשאבתי אל עולם הרדיו האינטרנטי, ואני מאזין למוסיקה מצרפת, מאנגליה, מספרד, משבדיה, מארצות הברית ועוד. יש היום תחנות רבות המשדרות ברשת מוסיקה מצוינת, וכבר למדתי לחפש את השידורים האיכותיים של לפחות 128kbps. אבל הרשת השלישית של ה-BBC, שלא מזמן שמעתי אצלה את הקונצרטים של ה"פרומס", ביניהם קונצרט מיוחד של מוסיקה של שטוקהאוזן וביצוע מעניין של "הכתרתה של פופאה" מאת מונטוורדי (בניצוח עמנואל חיים), משדרת רק ב-64kbps.

אני מגיע אל המרכז ונצמד אל רצועת הצל שליד החנויות. כשאני מרים את עיני, הן נתקלות בצלונים היפים המשווים למקום המוזנח חזות אירופית כמעט. בעיניים חצי סגורות מעוצמת האור אני מרים את מצלמת הטלפון ומנציח את המבט. בבית אני מעלה את התמונה אל מסך המחשב ומתבונן בה.

הנה המדרכה עם הריצוף הישן, האפור. הנה הקירות הפשוטים, הטיח המתקלף, מדרגת השפה בכניסה לחנות שהיא יציקת בטון פשוטה. החנות הימנית צבועה בצבעי גלידה, קירות ורודים וחלונות צהובים. הצינור שיורד מהגג, בצד השמאלי של התמונה, שבור, ובמקרה או שלא במקרה מכוונת אל השבר צינורית פלסטיק שנמשכת ממזגן כלשהו מחוץ לתמונה. בחלונות נשקפים קטע כביש ומכוניות חונות.

אין איש. דממה של חום מעיק, מהביל, באמצע יום קיץ. אני מביט בתמונה הפרוסה על צג המחשב, ובשלווה הקרירה של חדר העבודה אני מוצא בה יופי שלא היה קל לגלותו בהליכה החפוזה, המיוזעת, במרכז המושבה.

Read Full Post »

בכל יום שלישי לפנות ערב אני נוסע לתל אביב. אני נכנס לעיר בשעה קבועה, אבל בכל עונה של השנה זהו זמן שונה. בחורף אני מתחיל את נסיעתי בחושך, וכשאני מגיע לתל אביב נדמה שכבר ירד הלילה על העיר. כשהימים מתארכים נופל החושך במהלך הנסיעה, והערב בא עם כניסתי לעיר. בקיץ, לעומת זאת, תחילת הנסיעה היא באמצע החום הגדול, בשמש מסנוורת, וגם כשאני חונה בעיר הגדולה עדיין שוטף אור יום את הרחובות.

תמונה זו צולמה באמצע חודש יולי, קצת אחרי שש בערב. עדיין אור מלא, ושמש קשה יוקדת באלכסון השמים. ההצללה שבתמונה מטעה, משום שהאור שנשפך מן הפס הצר בין העצים גרם לסגירת הצמצם האוטומטי של המצלמה, ולתחושה של טשטוש וכהות. גם החלון הקדמי של המכונית, דרכו צולמה התמונה, תרם לזה, וכך התקבל אפקט של עילפון וחלום, תחושה המתגברת כשמבחינים שאין איש ברחוב. גם המכונית שעל הכביש נראית כאילו קפאה בזמן ערפילי.

אני אוהב רחובות עם עצים גדולים משני צדדיהם. כך היה גם הרחוב שלי, עד שהחכמים המחוכמים של המועצה שעו לעצתם הרעה של חברת החשמל ושונאי העטלפים, גזמו בפראות את הפיקוסים והותירו מהם גזעים עירומים בלבד.

אני אוהב את הפרספקטיבה הסימטרית שיוצרות שדרות כאלה. הביטו בקווי האלכסון שיוצרות המכוניות החונות על שפת הכביש ובפתיחה הצרה של משולש האור העליון. ראו את נקודת המגוז שאליה מתנקז המבט, מעל הפינה השמאלית העליונה של המכונית הנוסעת לפני. קצת משונה למצוא שם בית שחוסם את הזרימה של קו אמצע הכביש. התנועה אל האינסוף נקטעת באחת.

הביטו באור המוחזר מהכביש ובברק המכוניות שמשמאל. השמש נמצאת קדימה ומעט מימין. הביטו בתל אביב זו של חלום, בשעה הקסומה לפנות ערב.

Read Full Post »

מצפור טייסת העמק

מזמן רציתי לכתוב על חוויית האופניים שלי. והנה אני מדפדף בעיתון ונתקל במאמרו של הרוקי מורקמי על הריצה למרחקים ארוכים. החוויה שהוא כותב עליה דומה מאוד לחוויה שלי. מאמרו הוא פרק מתוך ספר שלם על הריצה; מורקמי אומר שכדי להבין משהו הוא צריך לכתוב עליו, והוא כותב על הריצה כדי להבין את משמעותה בשבילו – הוא רץ כל יום לפחות שעה. אני לא אכתוב ספר אלא אסתפק ברשימה קצרה.

כמו מורקמי גם אני אוהב פעילות גופנית שאיננה מתנהלת בקבוצה. שהיא פרטית מאוד, כמעט מדיטטיבית. שהיא זמן שלי עם עצמי בלבד, ובמהותה היא לא תחרותית. משום כך אני גם אוהב לשחות. אבל בניגוד למורקמי אינני מציב לעצמי מטרות קשות כמו מרתונים למיניהם. אני מסתפק בפעילות מתונה המשולבת בטיול בטבע – טיול שאותו לא הייתי עושה ללא התירוץ של האופניים – ובמנוחות קריאה שהן חוויה מיוחדת שכבר התמכרתי לה.

הדבר שממנו אני מתרחק בעיקר, הוא כל ההמולה שמסביב לאופניים ולרכיבה. אין לי אופני מותג, ואת אלה שלי טרחתי לשנות ולהתאים לסוג הרכיבה המיוחד שלי, השונה מאוד מהמקובל. הכידון למשל גבוה במיוחד, כי הגב שלי אינו מחבב את הישיבה הכפופה קדימה (כל רוכבי השטח נועצים עיניים תמהות באופניים שלי). גם אינני רוכב בבגדי רכיבה אופנתיים. אמנם מכנסי רכיבה הם הכרח, אבל מעליהם אני לובש מכנסיים רגילים, כך שאני נראה בשטח כאחד האדם ולא כקולב עטוי מותגים בצבעים זוהרים.

מרוכבים שמתנהלים בקבוצות אני שומע תמיד דיבורים על כללי הדת הזו: המדים-המותגים, ההתייחסות להישג האישי (כמה קילומטרים, בכמה זמן), התחרות הסמויה והגלויה בתוך הקבוצה ובין הקבוצות, ההשתתפות באירועי רכיבה המוניים, וכמובן הדרבון למאמצים מיותרים, לעתים גם מסוכנים, שהוא תוצאה של הלחץ הקבוצתי-התחרותי. את כל זה אני משאיר הרחק מאחורי כשאני יוצא לבדי לשטח – תמיד לשטח, הכביש מסוכן וגם משעמם. כשאני רוכב לבדי אני עוצר מיד כשאני מתעייף, אין לי מפני מי להתבייש בזה. תוך כדי רכיבה אני מסתכל סביב, ועוצר מדי פעם כדי לצלם. אני מחפש מקום נעים ומוצל כדי לשבת בו ולקרוא.

אין שום צורך לחפש את המאמץ. ממילא הרכיבה המתונה ביותר היא פעילות מספיקה, בעיקר בקיץ החם. ועם זה אני מגיע גם אל השבילים הקשים ביותר, גם אל מקומות שבהם עלי לשאת את האופניים על כתפי ולהעבירם בין הסלעים. ההתנהלות המתונה אין פירושה שאני בוחר לי מסלולים קלים דווקא. אלא שבכל המסלולים, גם הקשים, אני מדווש בנחת ככל האפשר.

Read Full Post »

ציור הקיר של אברהם אופק הקיף אותי לפתע משלושה כיוונים. ובכלל הגעתי לבית העם הישן של כפר אוריה במקרה, במסגרת משחק ניווט על פי חידות, ולא ידעתי כלל שבמקום הצנוע הזה מסתתרת שכיית חמדה שכזו. הרגשתי כאילו התגלגלתי לכנסייה איטלקית, ופתאום מציצות אלי מקירותיה יצירות שהכרתי עד היום מרפרודוקציות ומספרים.

מזלי שכותבי החידה ידעו גם ידעו על הציור בבית העם, וכך הוביל אותי כתב החידה דרך פסוקי ספר שמואל וסיפור אוריה החִתי אל כפר אוריה – ושם נגלה לי המחזה המפואר של אופק. שמונה חודשים ארכה עבודתו של אופק על ציור הקיר המונומנטלי, הממלא שלושה קירות שלמים. הציור, משנת 1970, עשוי תמונות-תמונות המספרות על חיי יצירה, ועל מסע שנדמה כדרכם של העולים לארץ ישראל. נראים בו רגעים בחייהם של בוני הארץ, ובהם חתונה ובתי עיר ואנשים המסבים אל שולחן.

אין שמחה רבה בציור הקיר הזה. הוא רציני וחמוּר. האנשים המשובצים בו לוקחים חלק במפעל גדול, אך הם חסרי אפיון כפרטים ואין שמחה במבטם ובתנועתם. דומה שחייהם כאינדיבידואלים אינם העיקר כלל. הם משתתפים, כנמלים עמלות, בסיפור היסטורי גדול שאין הם הוגיו, ואולי משום כך אין בהם חדווה והתלהבות.

גדול המעשה יותר מן העושה (וכאן – מן העושים), תחושה זו עולה בעוצמה רבה מציור הקיר של אברהם אופק בכפר אוריה. עשרים ושתים שנה אחרי קום המדינה עדיין היה האתוס הזה שליט בחברה הישראלית, וציור זה מבטאו היטב.

שתי תמונות בוויקיפדיה

שתי תמונות שצילמתי בכפר אוריה, ביניהן התמונה שבפוסט הזה, נבחרו על ידי עורכי הוויקיפדיה ושולבו בערך "אברהם אופק".

הנה הקישור לדף בוויקיפדיה

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: