Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘קולנוע’ Category

לפני זמן מה הזכיר לנו דודו פלמה את ספרו של פורד מדוקס פורד "החייל הטוב". בזכות הרשימה היפה שלו רכשתי את הספר וקראתי בו. קראתי לאט. במנות קצובות. בפליאה ובהשתוממות. כל כך הרבה נדחס לתוך הספר הצנום הזה. וכמה תהפוכות של הנפש מסתתרות מאחורי החזות השאננה של גיבוריו! החבורה החביבה שמסופר עליה היא לכאורה תמצית המהוגנות והנימוס ורוחב הלב והסובלנות. אלא שפורד מדוקס פורד מרים קצת את השטיח, או מוטב לומר מסיר צעיף אחרי צעיף, ומגלה לנו את מה שחבוי מאחורי נימוסי השולחן המושלמים והפטפוט האנגלי על מזג האוויר.

wp7279e4a6

המשך…

Read Full Post »

את היום השני פתחנו בגלישה כלפי מטה עם רחוב אמיל בוטה, מרחוב דוד המלך ועד הערוץ שמתחת לחומות ולמגדל דוד. משם טיפסנו אל העיר העתיקה, עברנו בשער יפו ופנינו לרובע הארמני. ביקרנו בכנסיית עמנואל, כנסייה מיוחדת במינה, הנה כמה מילים עליה מהוויקיפדיה:

מבנה פנים הכנסייה ייחודי, ומותאם לתפקידה המוצהר לפנות ליהודים לקראת המרת דת לנצרות. בכותל המזרח נקבעו לוחות עץ, המזכירים ארון קודש עליהם חרוטים עשרת הדיברות ותפילת האדון ("אבינו שבשמיים") בעברית. המזבח מעוטר במגן דוד ולא בצלב ועליו מופיעה המילה "עמנואל" (אחד משמותיו של ישו) בעברית בגדול.

ביקרנו גם בחנויות הארמניות ובבית המלאכה הצמוד לאחת החנויות הגדולות. חזרנו אל מצודת דוד ועלינו אל נקודת התצפית, משם השקפנו אל הנוף הנפלא של ירושלים.

למרגלות העיר העתיקה ומגדל דוד המשך…

Read Full Post »

את היום הראשון פתחנו במשחק "מחפשים את המטמון". התאספנו כארבעים איש בגן שרמן, התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה קיבלה מעטפה עם כתב חידה, שהוביל אותה למקום בו נמצאת מעטפה נוספת ובה הוראות להמשך המסלול. כך דילגנו בין שישה מקומות מסתור והגענו למנזר רטיסבון, ולבצלאל ובית האמנים, ולמלון קמיניץ שעומד בשיממונו, ולשעון השמש הגדול ברחוב יפו, ולשוק מחנה יהודה, ולנחלאות, ולמוסדות הלאומיים שעל פינת הרחובות המלך ג’ורג’ וקק"ל. המשחק התנהל בהליכה רגלית, בתוך אזור קטן יחסית, ואף על פי כן כשפסענו הלוך וחזור, ימינה ושמאלה קדימה ואחורה כדי לחפש את המטמונים שלנו, הרגשנו שהרווחנו היטב את הארוחה ב"פסטה בסטה" שבשוק – שהיתה גם היא תחנת מטמון במשחק.

רטיסבון

המשך…

Read Full Post »

לפני יומיים בסינמטק שדרות שתיתי בירה טובה, קיפצתי מול הבמה עם כל באי הפסטיבל (ובעיקר חגגתי עם המצלמה), ואפילו ראיתי הצגת טרום בכורה של סרט עם הרבה מוסיקה טובה. שני דברים משכו אותי דרומה: ראשית, הבן שלי, יובל (צוקי) לסטר, לומד קולנוע במכללת ספיר, ושנית הוא היה עוזר תאורן בסרט "בלדה לאביב הבוכה" שאת הקרנתו באתי לראות (בעוד חודש יוקרן בפסטיבל ירושלים, בתחרות הראשית, סרט שבו הוא היה התאורן הראשי, אבל על כך יבוא פוסט נפרד).

כאמור, אחרי כוס בירה ראשונה, כבר שמענו את כלי הנשיפה מריעים והשתלבנו בקהל, באוהל הגדול, מול הבמה.

.

. המשך…

Read Full Post »

z32 (גרסת 2009)

ראיתי את הסרט הזה מזמן, בהקרנה  בסטודיו "פלסטיק פלוס" בנוכחות הבמאי אבי מוגרבי. לפני שבוע גיליתי להפתעתי שהסרט יוקרן ברצף הסרטים של יום השואה (לפני הספציאליסט). מין אירוניה כזו. הקלטתי וצפיתי בו שוב. הפתעה נוספת הייתה שהגרסה של הסרט שונה מזו שראיתי בפעם הראשונה. בעיקר שונתה שיטת טשטוש הפנים. הסרט עשה עלי רושם עצום בפעם הראשונה, וגם עכשיו שקעתי אתו אל התהומות שאליהם מוביל בחוכמה רבה אבי מוגרבי. שלא כמו בסרטים קודמים שלו (למשל "נקם אחת משתי עיני"), הסרט הזה אינו מתריס ומרגיז בכוונה תחילה, אינו מטיח דברים, אלא להפך – משתדל לקבל את מי שמגדיר בעצמו את מעשיו כפשע מלחמה. אולי זה הגיל. נדמה שמוגרבי מביט בחייל – שהרג שוטרים פלסטינים בפעולת נקם מטומטמת שביצע הצבא – כאילו הוא בנו שעליו ללמוד להתקרב אליו מחדש ולקבל אותו למרות הכול. כפי שהוא כותב בשירים שמלווים את הסרט כמקהלה יוונית, החייל הוא "מטובי בנינו" ואולי גם מטובי בנינו בלי המירכאות. מה שקרה לאותו חייל, ומייסר אותו היום, ולא יניח לו כנראה עד סוף ימיו, הוא תוצאה הכרחית כמעט של ארבעים וחמש השנים האחרונות. זה המקום שאליו מגיעים הבנים שלנו. הטובים שבהם. והחברות (הנשים) שלהם צריכות לחיות עם זה – השיחה המתמשכת עם החברה פשוט קורעת את הלב – ואנחנו צריכים לחיות עם זה, ובעיקר הם עצמם – שרצו לתרום ככל יכולתם, להיות מהטובים שבטובים, וגילו שהדרך אל ההצטיינות הובילה אותם לפשע. נכון, זו עוד גרסה של יורים ובוכים. שוב הקרבן הוא הפושע. ובכל זאת, כשאבי מוגרבי יושב בסלון שלו ושר שירים עצובים על הטרגדיה של Z32 (שם הקוד של העדות שנתן החייל לשעבר לשוברים שתיקה), מכה בנו הכאב. זה קרה, ועכשיו כולנו צריכים לחיות עם זה. וזה ממשיך קרות.

. המשך…

Read Full Post »

ראיתי היום את הסרט "סראפין". הקלטתי אותו פעם והיום ישבתי לראות. רק אחרי הצפייה התברר לי שלפני שנתיים גרף הסרט שבעה פרסי סזאר. הצילום בסרט נהדר. הנה הטריילר של הסרט.

.

. המשך…

Read Full Post »

ביקורות ותגובות – לפני שישבתי לכתוב על הסרט המופתי הזה, עברתי במהירות על כמה דברים שנכתבו עליו. חיפוש בגוגל הביא אותי למאמרי ביקורת ולהתרשמויות של צופים. מצאתי תגובות מקוטבות; ישנם כאלה – ואני בתוכם – שמתקשים למצוא מילים לחוויה הגדולה שחוו, משום שהסרט נגע בנקודה פנימית ביותר שלהם. אחרים, שלא קרה להם הנס הזה, נותרים אדישים. בין המתפעלים אזכיר את אורון שמיר ואת אילן שיינפלד. בין האדישים בולט אורי קליין.

המבט מתוך עולם הילדות – דויד גרוסמן הוא סופר של ילדות ונעורים, וניר ברגמן שהעביר את הספר אל מסך הקולנוע הצליח לשמר בצורה מופלאה את המבט הזה, של הילד המחונן והרגיש החרד להתמוטטות עולמו במעבר אל ההתבגרות. הוא רואה היטב מה הבגרות מעוללת לחבריו, להוריו, לשכניו – לכולם. והוא נלחם בזה. הוא לא יהיה כמוהם. הוא יקפיא את עצמו לעשרים שנה ואז יכתוב על הכול. לקראת סוף הסרט יש תמונה נוגעת ללב שבה משתמש אהרון (רואי אלסברג), הילד שמסרב לגדול, בכל הסימנים שאמורים לאותת לחברו שהוא במצוקה ומבקש את עזרתו – כנפיים לחיצים על המדרכה, בורג הפוך בספסל, אגורה בתוך חריץ בעמוד החשמל. כשהסימנים אינם מביאים אליו את גדעון חברו הוא אומר לעצמו "אולי הוא כבר גדול מדי, וכמו המבוגרים כבר אינו יכול לראות מה שילדים רואים".

אי אם קופצינג, אי אם אהרונינג – אחד הרגעים החזקים של הסרט (של הספר) הוא כשאהרון מסביר לחברו מהו הווה מתמשך באנגלית. כאן גרוסמן מסגיר את הלב האמנותי שלו, וברגמן ממחיש את הרגע הזה בצורה מופלאה. המבט הילדי נתפס אצל גרוסמן כמבטו של האמן, מבט שעדיין לא התקבע, לא התאבן כמו עולמם של המבוגרים. זהו המבט של ההווה המתמשך, אי אם פליינג, אי אם אהרונינג.

אהרון ואחותו יוכי – רגעים יפים בסרט מתרחשים בין אהרון ואחותו יוכי (יעל סגרסקי). אלה כמעט רגעי הקרבה אמיתית היחידים בעולם המקיף את אהרון, והם משוחקים נהדר על ידי שני השחקנים הצעירים (הקרדיט כמובן גם של הבמאי).

הפרידה מהילדות – היצירה הגרוסמנית-ברגמנית הזו מצליחה להמחיש בצורה מצמררת ממש את כאב הפרידה מהילדות. דימוי המוות בסוף הסרט, ולפניו חלום הסירה והאדמה היבשה, ממחישים את המחיר הנורא של מה שנחתם (אצל רבים לתמיד) ביציאה מהילדות. אהרון, הסופר לעתיד לבוא (זה שיספר את הסיפור בעוד עשרים שנה), מודע לרגע הנורא הזה. רגע לפני שהוא משלים עם מות הילדות הוא ממהר לאסוף זיכרונות מהעולם האבוד. זה רגע חזק מאין כמוהו.

האם המרירה – דמות האם הקשוחה, קשת היום, הקנאית, המלאת כוונות טובות כלפי בנה אך נוהגת בו בגסות רוב הזמן, היא נקודת תורפה בסרט. כל מבט של אורלי זילברשץ הוא סימן קריאה, והיא כולה אגרוף קפוץ ומרמור בלתי פוסק. דמותה מעוצבת כקריקטורה חד-ממדית, וזו נקודת חולשה בולטת של הסרט.

דיוקן האמן כאיש צעיר – הספר והסרט הם סיפורו של האמן כאיש צעיר. גרוסמן העמיד דמויות כאלה בעבר, למשל אורי ב"חיוך הגדי", אף ששם הוא מבוגר יותר. לגיבורים האלה יש כריזמה של אור פנימי ויכולת מילולית, שגורמת להשתאות ולהתפעלות בתוך היצירה ומחוצה לה (אצל הקורא). כאן גם נפתרת חידת הסיום והמוות הסימבולי. השבועה שאהרון נשבע לעצמו לפני סגירת דלת המקרר (בעוד עשרים שנה) קוימה פעמיים. אחרי עשרים שנה בספר של גרוסמן. ואחרי עוד עשרים שנה בסרט של ברגמן.

.

ראו גם

המשולש הגרוסמני – הרהורים בעקבות קריאה ב"חיוך הגדי"

הרומן הסוליפסיסטי והשיעמום הבורגני – כמה הערות על "אשה בורחת מבשורה"

.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: