Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ספרות’ Category

 

"האם יורשה לי", שאלתי בביישנות, "לראות ולהכיר , ובן-רגע גם להעריך כערכה את היצירה הכי ראויה, הכי רצינית, ועל כן בלי ספק גם הכי נקראת ומיד מתפרסמת ונקנית? […] אותו ספר החביב על הקהל, שקרוב מאוד לוודאי שברגע שאראנו אהיה לקונה זריז ועליז ונלהב […] יצירת המופת […] שהכול מעריצים אותה ומריעים לה […]"
"ברצון", אמר מוכר הספרים […]
"אתה יכול להישבע שזהו הספר הנפוץ ביותר השנה?"
"בלי שום ספק".
"אתה יכול לטעון שאת הספר הזה כל אחד חייב לקרוא?"
"בהחלט".
"האם הספר באמת טוב?"
"איזו שאלה מיותרת […]"
"אם כך אני מודה לך מקרב לב", אמרתי בדם קר, ואת הספר, שבלי ספק זכה לתפוצה הגדולה ביותר שכן כל אדם חייב לקרוא אותו ויהי מה, בחרתי להניח במקומו והסתלקתי לי בלי אומר ודברים, דהיינו בחרישיות גדולה ככל האפשר.
"בור ועם הארץ!" קרא אחרי המוכר בתרעומת מוצדקת, כמובן. אבל אני התעלמתי ממנו והלכתי לי לדרכי בנחת.

מתוך "הטיול", שבתוך "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגמה טלי קונס, ערכה אילנה המרמן, עם עובד 2013

.

Read Full Post »

עטיפה_-_אפר_מחט(1)"אני מנגן על לָאוּטת הזיכרון", כותב רוברט ואלזר בסיפור הקצר שנקרא בפשטות "לאוטה". הוא מסביר שזהו כלי נגינה שמיתריו דקים ועדינים לאין שיעור. הכלי הזה מפיק קול אחד ויחיד, אבל אין סוף לגיוון שעולה ממנו. כשהוא מתאר את הכלי ואת הנגינה בו, הופך לפתע המספר, כלומר ואלזר, למתבונן, והמנגן הוא עתה נער שהמספר מתבונן בו. הנער מנגן יומם וליל ולא חושב לא על אוכל ולא על משקה, "מנגן עמוק לתוך הלילה ועמוק לתוך היום. מהיום עד הלילה ומהלילה עד היום".

בסוף הספר "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מובאים ארבעה קטעים קצרים תחת הכותרת "קורות חיים אחדים". כל אחד מהם הוא מין ניסיון לכתוב "קורות חיים", פעמיים בגוף ראשון ופעמיים בגוף שלישי. באחד הקטעים האלה, הקטע הראשון משנת 1920, מסביר ואלזר מה פירוש הדבר לכתוב שירים. הוא כותב על עצמו בגוף שלישי כך:

ואת זאת, יש לומר, לא עשה כעיסוק צדדי, אלא בכל פעם דאג קודם כול להיות מחוסר משרה לשם כך, מעשה שנעשה ככל הנראה באמונה שהאמנות היא דבר גדול. אכן, כתיבת שירים היתה כמעט קדושה בעיניו. יהיו מי שיחשבו שזה מוגזם (עמ' 188).

המשך…

Read Full Post »

לפני זמן מה הזכיר לנו דודו פלמה את ספרו של פורד מדוקס פורד "החייל הטוב". בזכות הרשימה היפה שלו רכשתי את הספר וקראתי בו. קראתי לאט. במנות קצובות. בפליאה ובהשתוממות. כל כך הרבה נדחס לתוך הספר הצנום הזה. וכמה תהפוכות של הנפש מסתתרות מאחורי החזות השאננה של גיבוריו! החבורה החביבה שמסופר עליה היא לכאורה תמצית המהוגנות והנימוס ורוחב הלב והסובלנות. אלא שפורד מדוקס פורד מרים קצת את השטיח, או מוטב לומר מסיר צעיף אחרי צעיף, ומגלה לנו את מה שחבוי מאחורי נימוסי השולחן המושלמים והפטפוט האנגלי על מזג האוויר.

wp7279e4a6

המשך…

Read Full Post »

IMG_9469

בדרך לבית הקפה, שלובי זרוע כזוג נאהבים, חש גורדוייל את הקרירות הנעימה של האביב, ותחושת האביב מפיחה בו כוחות יצירה ותקווה עצומה. 'ברגע זה הרגיש גורדוייל בחוש, כי נועד לדבר-יצירה כביר-ערך, חדש מתחילתו ועד סופו, כמו שעדיין לא צפה אותו רוח אנוש' (עמ' 187). מובן שרגשות כאלה לא יוכל להביע בפני תיאה. לצד זה של מהותו הוא קובע מדור מיוחד בנפשו שלתיאה אין בו דריסת רגל. אפשר שיגלה דברים אלה בפני לוטי.

בעודו שקוע בזה מופיע לקראתם פרנצל היידלברגר וחוסם את דרכם. כהרגלו הוא מפציר בגורדוייל שיבוא לביתו, שזהו עלבון שלא יבוא וכולי. לבסוף הם מתפשרים על הליכה של שלושתם יחד לקפה, ובדרך מושך אותם היידלברגר לבית המרזח. שם הוא פונה פתאום אל תיאה בתואר ברונית, וגורדוייל תוהה מתי הספיק ללמוד שברונית היא. פרנצל ותיאה מושכים את השיחה לענייני נשים, ומשם מתגלגלת השיחה לגוסטל. גורדוייל חש שהדברים נעים בכיוון לא טוב. המשך…

Read Full Post »

IMG_9440

היידלברגר פרנצל ואשתו גוסטל ממלאים תפקיד חשוב בספר ‘חיי נישואים’. פרנצל מופיע בסיפור מיד אחרי שגורדוייל פוגש את תיאה בפעם הראשונה ומלווה אותה לביתה. ובסיום הסיפור הוא שותף לזוועה האחרונה שמכינה תיאה לגורדוייל, יום אחרי קבורתה של לוטי.

כשהוא חוזר מטיולו הראשון עם תיאה, גורדוייל שיכור משמחה והתרוממות הרוח.

נתעוררה בו תשוקה נמרצה לעשות משהו, ללכת לאיזה מקום שאינו מכירו, לדון עם בני-אדם ולנצחם, להוכיח להם, שהכל יפה ונכון, שאין שום פגם ומעוות, שצריך לשמוח עד כלות הנפש, לשמוח ולהודות על כל נשימת אוויר, על המתנה הגדולה לאין שיעור, שניתנה לבן-האדם, שאינו כדאי לה כלל (עמ’ 26).

וכך הוא מגיע אל בית המרזח ופוגש בו את היידלברגר פרנצל. ‘אל תישא אשה, אדון צעיר’, אומר לו פרנצל עוד לפני שהוא מציג את עצמו. ומיד הוא פותח בנאום שעיקרו הוא: כל הנשים אותו דבר, ולראיה גוסטל אשתו, שאינה טומנת ידה בצלחת. המשך…

Read Full Post »

9fd067c5fc1a79060b94154fadebdde7פרק לג של 'חיי נישואים' – המתאר את קורותיו של גורדוייל מיום חמישי אחר הצהריים, כשקיבל בבית הקפה את הבשורה על מותה של לוטי, ועד למחרת בערב, אחרי שחזר בפעם השנייה מבית הקברות – הוא הישג ספרותי נדיר בעל עוצמה מזעזעת. שלושים השעות האלה, לבד משעות השינה בין יום חמישי לשישי, הן שעות של שוטטות טרופת דעת, קדחתנית. בריחה נואשת מאסון שכבר קרה.

נחוץ היה להגדיל את המרחק בינו ובין דבר ידוע – כה חרץ חפץ-הקיום הנעלם, כדי שלא יכרע תחת נטל האסון האיום, כדי שיוכל לנשום עוד מעט קט.

עולמו של גורדוייל חרב עליו והוא שוקע בהכחשת האירוע האיום, ובשיח פנימי שמבלבל את הזמנים. בדמיונו הטרוף הוא חוזר שוב ושוב אל הרגעים שבהם עוד אפשר היה לתקן, ומסרב להבין את מה שרואות עיניו. המשך…

Read Full Post »

sun-sister460אחרי קריאה שנייה של ‘אחות שמש’ וקריאה שלישית של החלק הראשון, נדמה לי שהתרחקתי מהאפשרות לכתוב משהו שמקיף את הספר כולו, ונשאבתי אל הפרטים המסחררים שמרכיבים אותו. ואכן הספר הוא קלידוסקופ שמתעתע בדמיונו של הקורא בשפע  הנושאים הנדחסים אל דפיו. אביו של הגיבור המספר, בחלק הראשון של הספר, הוא מעין ארכאולוג ומתברר שהבית שלו בירושלים יושב על תל מלא ממצאים, אבל לא מתקופת התנ"ך (עיר דויד למשל), אלא מימי קדומים הרבה יותר. בדילוג קל על פני ההיסטוריה כולה ואחורה אל הפרה-היסטוריה, אנו נזרקים אל האדם הקדמון. חמישים אלף שנה, חמש מאות אלף שנה. ואל אבני היד שלו, הלדרמן של פעם. הכלי המשוכלל הזה שעושה הכול, והוא חד היום כפי שהיה אז ואפשר להקיז בו דם או לחתוך סלט או לחתוך ח’ מסביב למשקוף הדלת שכוסתה בשיח מטפס גדול. ואת המים לתה מרתיח עמוס, אביו של המספר אורי אולמן, בקומקום בן מאתיים שחיילי נפוליאון הביאו וזנחו כאן. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: