Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘ספרות’ Category

מה שקובע אותנו להניח שהעתיד דומה לעבר הוא ההרגל בלבד. כשאני רואה כדור ביליארד נע לקראת כדור אחר, רוחי מיד נמשכת מכוח ההרגל אל התולדה הרגילה, ומטרימה את חוש הראייה שלי בהשיגה תנועה בכדור השני. אין שום דבר במושאים האלה, כשבוחנים אותם באורח מופשט ובאופן בלתי תלוי בניסיון, שיכול להוביל אותי להסיק מסקנה דומה; וגם אחרי שהתנסיתי שוב ושוב בתולדות מהסוג הזה, אין שום טיעון הקובע אותי להניח שהתולדה תתאים לניסיון בעבר. הכוחות שהגופים מופעלים על ידם הם תעלומה גמורה. אנו תופסים רק את האיכויות המוחשות שלהם; ואיזה טעם יש לנו לחשוב שאותם הכוחות יהיו מחוברים תמיד עם אותן איכויות מוחשות?

מכאן שלא השכל הוא מורה הדרך לחיים, אלא ההרגל. האחרון בלבד קובע את הרוח להניח בכל מקרה פרטי שהעתיד מתאים לעבר. ככל שהצעד הזה נראה פשוט, לא תהיה לשכל עד סוף כל הדורות יכולת לעשות אותו.

דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, תרגם יפתח בריל, שלם תשע"ד, קיצור הספר, עמ' 530.

Read Full Post »

הלאה המילים המשומשות עד זרא, אופטימיות ופסימיות! העילה להשתמש בהן הולכת ופוחתת מיום ליום: הן נחוצות היום באופן כה הכרחי רק לפטפטנים. כי למה ומדוע ירצה פלוני להיות אופטימיסט אם אין לו אלוהים להגן עליו, אלוהים שאין ספק כי ברא את הטוב שבעולמות, אם הוא עצמו הטוב והמושלם? אולם מיהו האיש החושב שעודנו זקוק להשערה בדבר קיומו של אל? אבל, בדומה לכך, אין גם כל עילה לעיקרי אמונה פסימיים. אם אין לאדם עניין להרגיז את פרקליטי אלוהים, את התאולוגים  או את הפילוסופים המתעסקים בתאולוגיה, ולהעמיד בחוזק יד את הטענה הנגדית: שהרוע שולט, שהקדרות רבה מן השמחה, שהעולם הוא בדותה, גילו של רצון רע לחיים. אולם מי שת עוד היום לבו לתאולוגים – זולת תאולוגים אחרים? מעבר לתאולוגיה ולמה שנוגד לה, ברור כשמש שהעולם אינו לא טוב ולא רע, לא כל שכן, הטוב או הרע בעולמות, וכי המושגים "טוב" ו"רוע", נודעת להם משמעות אך ורק ביחס לבני אדם.

פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגום יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 54–55.

Read Full Post »

מאז פסקה האמונה כי אל כלשהו שולט בגורלות העולם בכללותו, וכי חרף כל ההדורים המופיעים בנתיבה של האנושות הוא מוליך אותה בגאון, מוטל על בני האדם עצמם להציב להם מטרות כוללות, חובקות עולם. המוסר הישן, זה של קאנט, דורש מן היחיד מעשים המתבקשים מכל בני האדם: זה היה עניין נאיבי ויפה; כאילו כל אחד ואחד ידע, מניה וביה, איזו פעולה תיטיב עם כלל האנושות, קרי, אילו מעשים רצויים כלל ועיקר. זוהי תאוריה הדומה לזו של הסחר החופשי, אשר מניחה מראש שההרמוניה הכללית תופיע מאליה בהכרח לפי חוקים מולדים של השתפרות. אולי חקר עתידי על מבט צורכי האנושות יגלה כי אין זה כלל רצוי שכל בני האדם יפעלו באותה דרך, וכי דווקא בשירותן של תכליות כוללות יהיה צורך להעמיד לאורך כברות דרך שלמות של האנושות משימות מיוחדות, בנסיבות מסוימות, אולי אף מרושעות. – מכל מקום, כדי שהאנושות לא תהרוס את עצמה על ידי כלל מקיף ומודע מעין זה, עליה להשיג תחילה…

ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגמו יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 52–53.

Read Full Post »

משמצאו מחוקקי חוקיה של מדינה כי מחובתם להרשות קיומן של דתות אחדות, עליהם גם לחייבן לסבול זו את זו. אמת עקרונית היא, שכל דת שדוכאה, נעשית בעצמה מדכאת; שכן, מיד עם היחלצותה, בחסדו של המקרה, ממצב הדיכוי שבו היתה שרויה, היא תוקפת את הדת שדיכאה אותה – לא כדת בין דתות, אלא כדת רודנית. יש אפוא תועלת בחוקים שדורשים מן הדתות השונות האלה לא רק שלא להטריד את המדינה, אלא גם שלא להטריד זו את זו. אזרח לא ייחשב כנוהג על פי החוקים רק בכך שיימנע מזעזוע המערכת המדינית; מן ההכרח גם שלא יטריד כל אזרח אחר בנוגע לדתו.

(מונטסקיה, על רוח החוקים, תרגם עידו בסוק, הוצאת מאגנס, עמ' 249–250)

 

Read Full Post »

הבורות והפראות מביאות לעולם את האמונה הטפלה,

הצביעות מטפחת אותה בטקסי שווא,

הקנאות הדתית המדומה מפיצה אותה

והאינטרס מנציח אותה.

.

(דני דידרו, דיאלוגים, תרגם עידו בסוק, הוצאת מאגנס, עמ' 290)

.

Read Full Post »

"לא, לא […]" אמר אובלומוב, שהשתלהב לפתע פתאום, "תאר גנב, אישה שמשרכת את דרכיה, אוויל נפוח, אבל אל תשכח באותה הזדמנות גם את האדם. הרי איפה האנושיות? אתם רוצים לכתוב מתוך הראש לבדו!" אמר אובלומוב כמעט בלחישה שורקנית. "אתם חושבים שאם יש רעיון, הלב אינו נחוץ? לא, האהבה מפרה אותו. הושיטו יד לאדם שהגיע לשפל המדרגה כדי להרימו, או בכו עליו מרה אם הוא נמצא על סף האבדון, אבל אל תתקלסו בו. אהבו אותו, זכרו בו את עצמכם ונהגו בו כמו שאתם נוהגים בעצמכם – אז אקרא את מה שאתם כותבים וארכין בפניכם את הראש…" אמר ונשכב שוב בנחת על הספה. "הם מתארים גנב, אישה שמשרכת דרכיה", אמר, "אבל את האדם שוכחים או שאינם יודעים לתארו".

.

איבן גונצ'רוב, אובלומוב, תרגמה דינה מרקון, מחברות לספרות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, עמ' 32

.

הערה: מתבשלת סדרת רשימות קצרות על אובלומוב. להכנתן התחלתי לקרוא שוב קטעים מהספר. במהלך קריאה זו אביא ציטוטים נבחרים מכאן ומשם.

.

Read Full Post »

"אדוני הנכבד מאוד, אבקשך להימנע ברוב טובך מכל העלאות המס שהודעת לי עליהן, ובשם אלוהים, לאמוד את יכולת התשלום שלי כנמוכה ככל האפשר".

המפקח או המוכס אמר: "אבל תמיד רואים אותך מטייל!"
"לטייל", עניתי, "אני פשוט מוכרח כדי להתמלא חיים ולשמור על קשר עם העולם, שבלי לחוש אותו לא אוכל לכתוב אפילו חצי אות וגם לא לחבר שיר בחרוזים או בפרוזה. בלי לטייל הייתי מת, ועל המקצוע שלי, שאני אוהב אותו בכל לבי, הייתי נאלץ לוותר מזמן. בלי לטייל ולקלוט רשמים לא הייתי יכול לספר שום רשמים וגם לא לחבר חיבור, לא כל שכן נובלה. בלי לטייל לא הייתי יכול לאסוף לי שום חקירות ושום הסתכלויות. אדם פיקח ונבון כמוך יכול להבין זאת בן-רגע […] בלי החקירה הזאת, המלבבת ולגם מאלפת, המרעננת וגם מתריעה בלי הפוגות, אני מרגיש אבוד ואכן אני אבוד. על המטייל לחקור ולבחון במלוא תשומת הלב והחיבה כל דבר חי קטן שבקטנים, אם ילד ואם כלב, אם יתוש ואם פרפר, דרור, תולעת, פרח, איש, בית, עץ, לול, שבלול, עכבר, ענן, הר, עלה או אפילו רק פיסת נייר עלובה, זרוקה, שתלמיד בית ספר טוב וחביב אולי כתב עליה את האותיות המגושמות הראשונות שלו […] כל מיני מחשבות ורעיונות מתגנבים להם בחשאי בעקבות המטייל, עד שבאמצע ההליכה החרוצה והערנית הוא מוכרח לעמוד תחתיו ולהאזין מפני שמעוצם המהומה והתדהמה של רשמים מוזרים ורפאים אימתניים אוחזת אותו פתאום התחושה המכשפת שהוא צונח מטה אל בטן האדמה […] הוא שואל בלבו "איפה אני?" […] אף על פי שאני אולי עושה רושם עליז ושאנן ביותר, אני אדם רציני וקפדן מאין כמוני, וגם אם נדמה שאינני אלא ברייה רגשנית ועדינה, אני בעצם איש מקצוע מהימן […]"
הפקיד אמר: "יפה!" והוסיף: "בקשתך בגין אישור שומת מס נמוכה ככל האפשר תיבדק בעיון".

מתוך רוברט ואלזר, "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגום טלי קונס, עם עובד 2013, עמ' 158–163

.

Read Full Post »

 

"האם יורשה לי", שאלתי בביישנות, "לראות ולהכיר , ובן-רגע גם להעריך כערכה את היצירה הכי ראויה, הכי רצינית, ועל כן בלי ספק גם הכי נקראת ומיד מתפרסמת ונקנית? […] אותו ספר החביב על הקהל, שקרוב מאוד לוודאי שברגע שאראנו אהיה לקונה זריז ועליז ונלהב […] יצירת המופת […] שהכול מעריצים אותה ומריעים לה […]"
"ברצון", אמר מוכר הספרים […]
"אתה יכול להישבע שזהו הספר הנפוץ ביותר השנה?"
"בלי שום ספק".
"אתה יכול לטעון שאת הספר הזה כל אחד חייב לקרוא?"
"בהחלט".
"האם הספר באמת טוב?"
"איזו שאלה מיותרת […]"
"אם כך אני מודה לך מקרב לב", אמרתי בדם קר, ואת הספר, שבלי ספק זכה לתפוצה הגדולה ביותר שכן כל אדם חייב לקרוא אותו ויהי מה, בחרתי להניח במקומו והסתלקתי לי בלי אומר ודברים, דהיינו בחרישיות גדולה ככל האפשר.
"בור ועם הארץ!" קרא אחרי המוכר בתרעומת מוצדקת, כמובן. אבל אני התעלמתי ממנו והלכתי לי לדרכי בנחת.

מתוך "הטיול", שבתוך "אפר, מחט, עיפרון וגפרור", תרגמה טלי קונס, ערכה אילנה המרמן, עם עובד 2013

.

Read Full Post »

עטיפה_-_אפר_מחט(1)"אני מנגן על לָאוּטת הזיכרון", כותב רוברט ואלזר בסיפור הקצר שנקרא בפשטות "לאוטה". הוא מסביר שזהו כלי נגינה שמיתריו דקים ועדינים לאין שיעור. הכלי הזה מפיק קול אחד ויחיד, אבל אין סוף לגיוון שעולה ממנו. כשהוא מתאר את הכלי ואת הנגינה בו, הופך לפתע המספר, כלומר ואלזר, למתבונן, והמנגן הוא עתה נער שהמספר מתבונן בו. הנער מנגן יומם וליל ולא חושב לא על אוכל ולא על משקה, "מנגן עמוק לתוך הלילה ועמוק לתוך היום. מהיום עד הלילה ומהלילה עד היום".

בסוף הספר "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מובאים ארבעה קטעים קצרים תחת הכותרת "קורות חיים אחדים". כל אחד מהם הוא מין ניסיון לכתוב "קורות חיים", פעמיים בגוף ראשון ופעמיים בגוף שלישי. באחד הקטעים האלה, הקטע הראשון משנת 1920, מסביר ואלזר מה פירוש הדבר לכתוב שירים. הוא כותב על עצמו בגוף שלישי כך:

ואת זאת, יש לומר, לא עשה כעיסוק צדדי, אלא בכל פעם דאג קודם כול להיות מחוסר משרה לשם כך, מעשה שנעשה ככל הנראה באמונה שהאמנות היא דבר גדול. אכן, כתיבת שירים היתה כמעט קדושה בעיניו. יהיו מי שיחשבו שזה מוגזם (עמ' 188).

המשך…

Read Full Post »

לפני זמן מה הזכיר לנו דודו פלמה את ספרו של פורד מדוקס פורד "החייל הטוב". בזכות הרשימה היפה שלו רכשתי את הספר וקראתי בו. קראתי לאט. במנות קצובות. בפליאה ובהשתוממות. כל כך הרבה נדחס לתוך הספר הצנום הזה. וכמה תהפוכות של הנפש מסתתרות מאחורי החזות השאננה של גיבוריו! החבורה החביבה שמסופר עליה היא לכאורה תמצית המהוגנות והנימוס ורוחב הלב והסובלנות. אלא שפורד מדוקס פורד מרים קצת את השטיח, או מוטב לומר מסיר צעיף אחרי צעיף, ומגלה לנו את מה שחבוי מאחורי נימוסי השולחן המושלמים והפטפוט האנגלי על מזג האוויר.

wp7279e4a6

המשך…

Read Full Post »

IMG_9469

בדרך לבית הקפה, שלובי זרוע כזוג נאהבים, חש גורדוייל את הקרירות הנעימה של האביב, ותחושת האביב מפיחה בו כוחות יצירה ותקווה עצומה. 'ברגע זה הרגיש גורדוייל בחוש, כי נועד לדבר-יצירה כביר-ערך, חדש מתחילתו ועד סופו, כמו שעדיין לא צפה אותו רוח אנוש' (עמ' 187). מובן שרגשות כאלה לא יוכל להביע בפני תיאה. לצד זה של מהותו הוא קובע מדור מיוחד בנפשו שלתיאה אין בו דריסת רגל. אפשר שיגלה דברים אלה בפני לוטי.

בעודו שקוע בזה מופיע לקראתם פרנצל היידלברגר וחוסם את דרכם. כהרגלו הוא מפציר בגורדוייל שיבוא לביתו, שזהו עלבון שלא יבוא וכולי. לבסוף הם מתפשרים על הליכה של שלושתם יחד לקפה, ובדרך מושך אותם היידלברגר לבית המרזח. שם הוא פונה פתאום אל תיאה בתואר ברונית, וגורדוייל תוהה מתי הספיק ללמוד שברונית היא. פרנצל ותיאה מושכים את השיחה לענייני נשים, ומשם מתגלגלת השיחה לגוסטל. גורדוייל חש שהדברים נעים בכיוון לא טוב. המשך…

Read Full Post »

IMG_9440

היידלברגר פרנצל ואשתו גוסטל ממלאים תפקיד חשוב בספר ‘חיי נישואים’. פרנצל מופיע בסיפור מיד אחרי שגורדוייל פוגש את תיאה בפעם הראשונה ומלווה אותה לביתה. ובסיום הסיפור הוא שותף לזוועה האחרונה שמכינה תיאה לגורדוייל, יום אחרי קבורתה של לוטי.

כשהוא חוזר מטיולו הראשון עם תיאה, גורדוייל שיכור משמחה והתרוממות הרוח.

נתעוררה בו תשוקה נמרצה לעשות משהו, ללכת לאיזה מקום שאינו מכירו, לדון עם בני-אדם ולנצחם, להוכיח להם, שהכל יפה ונכון, שאין שום פגם ומעוות, שצריך לשמוח עד כלות הנפש, לשמוח ולהודות על כל נשימת אוויר, על המתנה הגדולה לאין שיעור, שניתנה לבן-האדם, שאינו כדאי לה כלל (עמ’ 26).

וכך הוא מגיע אל בית המרזח ופוגש בו את היידלברגר פרנצל. ‘אל תישא אשה, אדון צעיר’, אומר לו פרנצל עוד לפני שהוא מציג את עצמו. ומיד הוא פותח בנאום שעיקרו הוא: כל הנשים אותו דבר, ולראיה גוסטל אשתו, שאינה טומנת ידה בצלחת. המשך…

Read Full Post »

9fd067c5fc1a79060b94154fadebdde7פרק לג של 'חיי נישואים' – המתאר את קורותיו של גורדוייל מיום חמישי אחר הצהריים, כשקיבל בבית הקפה את הבשורה על מותה של לוטי, ועד למחרת בערב, אחרי שחזר בפעם השנייה מבית הקברות – הוא הישג ספרותי נדיר בעל עוצמה מזעזעת. שלושים השעות האלה, לבד משעות השינה בין יום חמישי לשישי, הן שעות של שוטטות טרופת דעת, קדחתנית. בריחה נואשת מאסון שכבר קרה.

נחוץ היה להגדיל את המרחק בינו ובין דבר ידוע – כה חרץ חפץ-הקיום הנעלם, כדי שלא יכרע תחת נטל האסון האיום, כדי שיוכל לנשום עוד מעט קט.

עולמו של גורדוייל חרב עליו והוא שוקע בהכחשת האירוע האיום, ובשיח פנימי שמבלבל את הזמנים. בדמיונו הטרוף הוא חוזר שוב ושוב אל הרגעים שבהם עוד אפשר היה לתקן, ומסרב להבין את מה שרואות עיניו. המשך…

Read Full Post »

sun-sister460אחרי קריאה שנייה של ‘אחות שמש’ וקריאה שלישית של החלק הראשון, נדמה לי שהתרחקתי מהאפשרות לכתוב משהו שמקיף את הספר כולו, ונשאבתי אל הפרטים המסחררים שמרכיבים אותו. ואכן הספר הוא קלידוסקופ שמתעתע בדמיונו של הקורא בשפע  הנושאים הנדחסים אל דפיו. אביו של הגיבור המספר, בחלק הראשון של הספר, הוא מעין ארכאולוג ומתברר שהבית שלו בירושלים יושב על תל מלא ממצאים, אבל לא מתקופת התנ"ך (עיר דויד למשל), אלא מימי קדומים הרבה יותר. בדילוג קל על פני ההיסטוריה כולה ואחורה אל הפרה-היסטוריה, אנו נזרקים אל האדם הקדמון. חמישים אלף שנה, חמש מאות אלף שנה. ואל אבני היד שלו, הלדרמן של פעם. הכלי המשוכלל הזה שעושה הכול, והוא חד היום כפי שהיה אז ואפשר להקיז בו דם או לחתוך סלט או לחתוך ח’ מסביב למשקוף הדלת שכוסתה בשיח מטפס גדול. ואת המים לתה מרתיח עמוס, אביו של המספר אורי אולמן, בקומקום בן מאתיים שחיילי נפוליאון הביאו וזנחו כאן. המשך…

Read Full Post »

IF

דרור בורשטיין. מתוך אתר הוצאת כתר

החלק הראשון של "אחות שמש" הוא מעין חלום, שסיפור המסגרת שלו הוא ביקור שעורך המספר, עורך הדין אורי אולמן, בבית אביו בירושלים. הוא מגיע לבית לפני כניסת השבת והחלק מסתיים באור ראשון של שבת בבוקר. בין זה לזה משוטט אורי ברחובות העיר ונפרשים פרקים שונים מחייו. עורך הדין אורי אולמן, שאוהב שיש בכיסו שטרות רבים של עשרים שקל המחממים זה את זה, שאוהב להפקיד כסף לחשבון ולראותו תופח, מחליט פתאום לפרוש מעריכת הדין ולהתמסר לספרות. הרומן הקצר שלו עם הספרות מתחיל בראיון עם ראש החוג לספרות. המשך…

Read Full Post »

רק שני משפטים. נתקלתי בהם בקריאה השנייה. שימו לב למשפט השני. סיפור שלם במשפט.

פעם לא היה מקום במכונית, ולכן שם אותי אבא בתא המטען והותיר לי סדק לאוויר, ונסענו באחד מכבישי הנגב. שכבתי שם בדממה בתא המטען על שמיכה מקופלת, ורק מעט אור חזק וחם חדר מבעד לחריץ הפתוח, והכביש היה חלק וישר והוביל כמדומה אל מרחק אינסופי, ומעט עננים כהים היו תלויים בשמים בהירים, אך אותם לא ראיתי ממקומי בפנים אלא רגע לפני שנכנסתי, כשהאהלתי על ידי וכביכול צללתי פנימה אל תא המטען, וחשבתי כי הנסיעה תימשך שעות, וכשנגיע למכתש יפתחו אבי או אמי את תא המטען ואני אתגלה להם איכשהו שונה לגמרי, כמו במופע הקסמים שבו נידב אותי אבי שנים לאחר אותה נסיעה, והקוסם הכניס אותי לתיבה מרופדת קטיפה ומצדה השני הגיחה אישה שחורה, לתדהמת הקהל, בעוד אני יושב, צמא, בתיבה המרופדת שעד היום איני יודע היכן הייתה, כלומר היכן הייתי אני בשעת הקסם (עמ' 18).

.

דרור בורשטיין, אחות שמש, כתר 2012.

Read Full Post »

imgresהפגישה הרביעית והאחרונה של גורדוייל עם לוטי מתקיימת בבית הוריה של לוטי, לאחר שלוטי שלחה איגרת והזמינה אותו לבוא אליה לבקרה בתירוץ שהיא נגועת צינה וחוששת לצאת. בפגישה זו, של אישה מיואשת שהגיעה לקצה גבול סבלה, פורסת לוטי את תכנית ההצלה האחרונה. עליה לדעת דברים ברורים לפני הצעד האחרון. היא מקפידה לפרש לגורדוייל את כוונותיה לאחר שנואשה מכל דרך אחרת. אווירה גורלית שורה על פגישה זו. גורלית ומאיימת. רמזים של מוות מציצים פעם אחר פעם. מיד בכניסתו מסתכל גורדוייל בלוטי ומגלה, כאילו בפעם הראשונה, עד כמה היא יפה, יופי שלא מעולם זה. כשלוטי פותחת בדבריה על חוסר התוחלת של חייו עם תיאה אשתו ועל האושר ששמור לו במרחק הושטת יד, עולה לרגע מן הרחוב תקיעת-אוטו פתאומית, הנדמית לגורדוייל כבאה שלא מעולם זה. לקראת סוף השיחה לוטי המיואשת מכסיפה כמתה, ובסוף השיחה היא שוכבת על הספה בלי נוע, עיניה בתקרה והיא דומה לחולה אנושה, נטולת הכרה. המשך…

Read Full Post »

התחושה החזקה ביותר בסיום הקריאה בספרו החדש של דרור בורשטיין "אחות שמש" היא שחייבים, אבל מיד, לקרוא בו שוב. פשוט, כדי להבין את כל מה שקרה לנו ולגיבורים ב-180 העמודים האלה. אז ניפגש אחרי הקריאה השנייה. אבל בינתיים אומר כמה מילים על אפיזודה שולית כביכול בספר המופלא הזה, המסופרת בפרק ששמו "האסטרונאוט".

imgresאורי ואחותו הגדולה דורית נוסעים לכנרת יומיים אחרי שדורית השתחררה מהצבא. הנסיעה לכנרת, ועוד ברכבת העמק המשוחזרת, זורקת אותנו לתקופה הארץ ישראלית של הגליל. הדבר מודגש עוד יותר כשהסיפור קופץ אל המסילה העותמאנית, והתרבושים של בן גוריון וש"י עגנון, ולוח הרכבות משנת 1944 שתצלומו מופיע בעמוד 123 של הספר, וסבא שרגא ששתה תה בדמשק והמשיך משם לעיראק ופרס. כל זה מכין את הקורא כביכול לפגישה עם הסיפור הציוני על שפת הכנרת, אבל לא.

כל זה נגוז מזמן. הגבולות נסגרו, והרכבת בוטלה, והקרונות פורקו, והקווים נמחקו, ועל פסי הרכבת צמחו עשבים וקרקע כיסתה את התוואי, שבעמל גדול הונח. נופים שהיו רחוקים ומזמינים הפכו לארצות אויב, ערים שהגישו לך תה עם בואך הן עכשיו שדה קרב וקטל. המשך…

Read Full Post »

הפגישה השלישית מבין ארבע הפגישות הגורליות בין לוטי לגורדוייל מתקיימת בחדרו של גורדוייל. לגורדוייל ולתיאה נולד בן, מרטין, לפני שלושה חודשים. תיאה ממשיכה להתהולל עם גברים רבים ומזניחה לחלוטין את הטיפול בבנה. כשגורדוייל מעיר לה דבר היא סותרת לו בחוזקה ומאיימת עליו שתזרוק אותו מהבית ככלב (החדר שבו הם גרים הוא חדרו של גורדוייל, שאליו הצטרפה תיאה עם נישואיה).

לוטי מופיעה בפתח החדר ללא הודעה מוקדמת בעת שגורדוייל מכבס את חיתוליו של מרטין. תיאה אינה בבית. גורדוייל מופתע, מתבלבל, נבוך, מסתבך במילים שבפיו. לוטי פותחת בכמה הערות עוקצניות כלפי תיאה:

– ותיאה, נראה שעסוקה היא אף בערבים בלישכה שלה…

– לא – מילמל גורדוייל – אין היא עסוקה בלישכה. אולם יוצאת היא לטייל מעט. אחרי עבודה של יום תמים, כדאית היא לכך. באמת אי אפשר לדרוש ממנה שתהא יושבת בבית ומשגיחה על התינוק, אחרי העמל של כל היום.

– כן, בוודאי – היתלה לוטי – אי אפשר לדרוש ממנה מסירות-נפש כזו… המשך…

Read Full Post »

לוטי בודנהיים היפה והעדינה אוהבת את רודולף גורדוייל בכל לבה וגורדוייל זקוק לה ואוהב אותה בבלי דעת. דוד פוגל יוצר שוב ושוב מצבים שבהם הקורא, מרוט העצבים, רוצה לקפוץ אל תוך הרומן ולנער את הגיבור כהוגן. הרי לא ייתכן שאינו רואה עד כמה בזה לו הברונית תיאה, אשתו, ועד כמה אוהבת אותו לוטי. לא ייתכן שאינו מבין כמה חשובה לו לוטי וכמה הוא חשוב לה. והנה הוא מתנהל כעיוור וענייניו הולכים ומתדרדרים.

גורדוייל ולוטי נפגשים גם בבתי הקפה ומשוטטים ברחובות וינה עם ידידים, אך יחסיהם מתבררים בעיקר בארבע פגישות, שלוש מהן בבית הוריה של לוטי ואחת בחדרו של גורדוייל. ובכל זאת אתחיל בפגישה שקודמת לכל אלה ואף קודמת לפגישתו הראשונה של גורדוייל עם הברונית תיאה. לוטי וד"ר אסטל פוגשים את גורדוייל ברחוב. לוטי נרגשת מאוד: המשך…

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: