Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הגות’ Category

מה שקובע אותנו להניח שהעתיד דומה לעבר הוא ההרגל בלבד. כשאני רואה כדור ביליארד נע לקראת כדור אחר, רוחי מיד נמשכת מכוח ההרגל אל התולדה הרגילה, ומטרימה את חוש הראייה שלי בהשיגה תנועה בכדור השני. אין שום דבר במושאים האלה, כשבוחנים אותם באורח מופשט ובאופן בלתי תלוי בניסיון, שיכול להוביל אותי להסיק מסקנה דומה; וגם אחרי שהתנסיתי שוב ושוב בתולדות מהסוג הזה, אין שום טיעון הקובע אותי להניח שהתולדה תתאים לניסיון בעבר. הכוחות שהגופים מופעלים על ידם הם תעלומה גמורה. אנו תופסים רק את האיכויות המוחשות שלהם; ואיזה טעם יש לנו לחשוב שאותם הכוחות יהיו מחוברים תמיד עם אותן איכויות מוחשות?

מכאן שלא השכל הוא מורה הדרך לחיים, אלא ההרגל. האחרון בלבד קובע את הרוח להניח בכל מקרה פרטי שהעתיד מתאים לעבר. ככל שהצעד הזה נראה פשוט, לא תהיה לשכל עד סוף כל הדורות יכולת לעשות אותו.

דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, תרגם יפתח בריל, שלם תשע"ד, קיצור הספר, עמ' 530.

Read Full Post »

הלאה המילים המשומשות עד זרא, אופטימיות ופסימיות! העילה להשתמש בהן הולכת ופוחתת מיום ליום: הן נחוצות היום באופן כה הכרחי רק לפטפטנים. כי למה ומדוע ירצה פלוני להיות אופטימיסט אם אין לו אלוהים להגן עליו, אלוהים שאין ספק כי ברא את הטוב שבעולמות, אם הוא עצמו הטוב והמושלם? אולם מיהו האיש החושב שעודנו זקוק להשערה בדבר קיומו של אל? אבל, בדומה לכך, אין גם כל עילה לעיקרי אמונה פסימיים. אם אין לאדם עניין להרגיז את פרקליטי אלוהים, את התאולוגים  או את הפילוסופים המתעסקים בתאולוגיה, ולהעמיד בחוזק יד את הטענה הנגדית: שהרוע שולט, שהקדרות רבה מן השמחה, שהעולם הוא בדותה, גילו של רצון רע לחיים. אולם מי שת עוד היום לבו לתאולוגים – זולת תאולוגים אחרים? מעבר לתאולוגיה ולמה שנוגד לה, ברור כשמש שהעולם אינו לא טוב ולא רע, לא כל שכן, הטוב או הרע בעולמות, וכי המושגים "טוב" ו"רוע", נודעת להם משמעות אך ורק ביחס לבני אדם.

פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגום יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 54–55.

Read Full Post »

מאז פסקה האמונה כי אל כלשהו שולט בגורלות העולם בכללותו, וכי חרף כל ההדורים המופיעים בנתיבה של האנושות הוא מוליך אותה בגאון, מוטל על בני האדם עצמם להציב להם מטרות כוללות, חובקות עולם. המוסר הישן, זה של קאנט, דורש מן היחיד מעשים המתבקשים מכל בני האדם: זה היה עניין נאיבי ויפה; כאילו כל אחד ואחד ידע, מניה וביה, איזו פעולה תיטיב עם כלל האנושות, קרי, אילו מעשים רצויים כלל ועיקר. זוהי תאוריה הדומה לזו של הסחר החופשי, אשר מניחה מראש שההרמוניה הכללית תופיע מאליה בהכרח לפי חוקים מולדים של השתפרות. אולי חקר עתידי על מבט צורכי האנושות יגלה כי אין זה כלל רצוי שכל בני האדם יפעלו באותה דרך, וכי דווקא בשירותן של תכליות כוללות יהיה צורך להעמיד לאורך כברות דרך שלמות של האנושות משימות מיוחדות, בנסיבות מסוימות, אולי אף מרושעות. – מכל מקום, כדי שהאנושות לא תהרוס את עצמה על ידי כלל מקיף ומודע מעין זה, עליה להשיג תחילה…

ניטשה, אנושי, אנושי מדי, תרגמו יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, מאגנס, עמ' 52–53.

Read Full Post »

משמצאו מחוקקי חוקיה של מדינה כי מחובתם להרשות קיומן של דתות אחדות, עליהם גם לחייבן לסבול זו את זו. אמת עקרונית היא, שכל דת שדוכאה, נעשית בעצמה מדכאת; שכן, מיד עם היחלצותה, בחסדו של המקרה, ממצב הדיכוי שבו היתה שרויה, היא תוקפת את הדת שדיכאה אותה – לא כדת בין דתות, אלא כדת רודנית. יש אפוא תועלת בחוקים שדורשים מן הדתות השונות האלה לא רק שלא להטריד את המדינה, אלא גם שלא להטריד זו את זו. אזרח לא ייחשב כנוהג על פי החוקים רק בכך שיימנע מזעזוע המערכת המדינית; מן ההכרח גם שלא יטריד כל אזרח אחר בנוגע לדתו.

(מונטסקיה, על רוח החוקים, תרגם עידו בסוק, הוצאת מאגנס, עמ' 249–250)

 

Read Full Post »

הבורות והפראות מביאות לעולם את האמונה הטפלה,

הצביעות מטפחת אותה בטקסי שווא,

הקנאות הדתית המדומה מפיצה אותה

והאינטרס מנציח אותה.

.

(דני דידרו, דיאלוגים, תרגם עידו בסוק, הוצאת מאגנס, עמ' 290)

.

Read Full Post »

התחושה החזקה ביותר בסיום הקריאה בספרו החדש של דרור בורשטיין "אחות שמש" היא שחייבים, אבל מיד, לקרוא בו שוב. פשוט, כדי להבין את כל מה שקרה לנו ולגיבורים ב-180 העמודים האלה. אז ניפגש אחרי הקריאה השנייה. אבל בינתיים אומר כמה מילים על אפיזודה שולית כביכול בספר המופלא הזה, המסופרת בפרק ששמו "האסטרונאוט".

imgresאורי ואחותו הגדולה דורית נוסעים לכנרת יומיים אחרי שדורית השתחררה מהצבא. הנסיעה לכנרת, ועוד ברכבת העמק המשוחזרת, זורקת אותנו לתקופה הארץ ישראלית של הגליל. הדבר מודגש עוד יותר כשהסיפור קופץ אל המסילה העותמאנית, והתרבושים של בן גוריון וש"י עגנון, ולוח הרכבות משנת 1944 שתצלומו מופיע בעמוד 123 של הספר, וסבא שרגא ששתה תה בדמשק והמשיך משם לעיראק ופרס. כל זה מכין את הקורא כביכול לפגישה עם הסיפור הציוני על שפת הכנרת, אבל לא.

כל זה נגוז מזמן. הגבולות נסגרו, והרכבת בוטלה, והקרונות פורקו, והקווים נמחקו, ועל פסי הרכבת צמחו עשבים וקרקע כיסתה את התוואי, שבעמל גדול הונח. נופים שהיו רחוקים ומזמינים הפכו לארצות אויב, ערים שהגישו לך תה עם בואך הן עכשיו שדה קרב וקטל. המשך…

Read Full Post »

.

תפילות יום הכיפורים גדושות בביטויים של הקטנת האדם והנמכתו מול האל הגדול והעצום.

מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו, מה ישועתנו, מה כוחנו, מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו… ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ…

******************************

גם השנה הוזמנתי ל"סעודה רוחנית" בערב יום הכיפורים ומשום מה נבחר כנושא לסעודה פסוק מפרשת "כי תבוא", וליתר דיוק מפרק כו שבו נפתחת הפרשה. הפסוק שנבחר, פסוק טז – "היום הזה אלוהיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" – לא דיבר אל לבי. פתחתי את הפרשה וקראתי בה, ומיד קפץ לעיני צמד הפסוקים שבאים מיד אחרי הפסוק שנבחר, פסוקים יז-יח.

את ה’ האמרת היום, להיות לך לאלוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו.

וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך לשמור כל מצוותיו.

את ה’ האמרת… וה’ האמירך. כאן עצרתי מיד. הרי יש כאן סימטריה מושלמת. לא עוד בני אדם המדמים עצמם לעפר ואפר מול בורא עולם, אלא שתי ישויות שוות הבאות בברית ומחזקות זו את זו. האדם מגדיל ומרומם את האל, והאל מגדיל את האדם והופכו לעם סגולה. מכאן התחלתי להתגלגל בחיפושי אחר פירושים לביטוי זה. רש"י מתקשה ומכריז שלמילים אלו (האמרת, האמירך) "אין עד מוכיח במקרא", כלומר אין מקבילות שיכולות לשפוך אור ולפרש את הסתום. מפרשים מסורתיים אחרים, שנבהלו מהסימטריה, ממהרים לבטלה תוך אינוס הטקסט. יש מהם שמפרשים את המילה כנגזרת מהמילה אמר, כלומר היום אמרת שה’ הוא אלוהיך וגומר. המשך…

Read Full Post »

הצליבה שצולב דוסטויבסקי את איוואן פיודורוביץ' נמשכת ביתר שאת בפגישה השלישית עם סמרדיאקוב ובפגישה הדמיונית עם השד, שהוא השטן בכבודו ובעצמו, בלילה שלפני המשפט. השטן מצטט חיבור שכתב איוואן באביב שעבר בשם "המהפכה הגיאולוגית", ולפתע מתבררת לנו הקרבה של איוואן אל רסקולניקוב (מהחטא ועונשו). עד כדי כך כבדה אשמתו. המשך…

Read Full Post »

כבר הזכרתי בפוסט קודם את הפגישה של איוואן עם סמרדיאקוב ערב לפני הרצח, וכאן אעסוק בשלוש הפגישות של איוואן עם סמרדיאקוב אחרי הרצח, האחרונה שבהן בלילה הגורלי שלפני המשפט. בסיומה מסתיימת דרכו של סמרדיאקוב ואילו איוואן שוקע בהזיות, שאחת מהן היא הפגישה בחדרו עם השטן בכבודו ובעצמו. המשך…

Read Full Post »

אחד השיאים של "האחים קרמאזוב", ספר שמתקדם  משיא אל שיא, הוא תיאור הלילה שלפני משפטו של דמיטרי קרמאזוב. כוונתי לפרקים שמתחילים בביקורו של אליושה אצל אחיו דמיטרי בכלא עם רדת הדמדומים, ונמשך בשיחה בין אליושה ואיוואן, בביקור האחרון של איוואן אצל סמרדיאקוב, ובביקור השטן אצל איוואן. בפרקים אלה נחשף תפקידו האלוהי של אליושה בפגישותיו עם אחיו. המשך…

Read Full Post »

במוקד הרומן "האחים קרמאזוב" עומד רצח אב, ולכאורה הדיון סביב הרצח קשור באח דמיטרי – ההולל, הפרוע, המרושש – שאיים בנוכחות עדים לרצוח וגם כתב מראש כיצד יבצע את הרצח. על משפטו של דמיטרי בבית המשפט ובערכאה הגבוהה יותר שבין המספר לקורא עוד אכתוב בהמשך, ובינתיים כמה מילים (או כמה רשימות) על אשמתו של איוואן, האח המשכיל, ה"אירופי", המפקפק באלוהים ובדת, הפחות "רוסי" מבין שלושת האחים. המשך…

Read Full Post »

אספר לכם, רבותי, סיפור קטן אחד, על איוואן פיודורוביץ’ עצמו, סיפור מעניין ואופייני מעין כמוהו. רק לפני חמישה ימים, לא יותר, בשבתו בחברת גברות בעיקר, הוא הכריז חגיגית, תוך כדי ויכוח, שאין על פני האדמה שום דבר שיאלץ את בני האדם לאהוב את זולתם, ושאין בנמצא חוק טבע בנוסח: "חייב בן אנוש לאהוב את האנושות"; ואם היתה עד כה אהבה בעולם, ואם עודנה קיימת, הרי אין זה בגלל החוק הטבעי, אלא אך ורק מפני שבני האדם מאמינים בחיי-הנצח שלהם. ובסוגריים הוסיף איוואן פיודורוביץ’, שבזה מתמצה חוק הטבע כולו, ואם תעקרו מלב האנושות את האמונה בחיי-הנצח שלה, מיד יאזלו בה לא רק האהבה, אלא גם כל חיוּת הנחוצה להמשך הקיום בעולם. ויתרה מזו: לא יהיה עוד שום דבר בלתי מוסרי, הכול יהיה מותר, אפילו אנטרוֹפּוֹפַאגיה [אכילת בשר-אדם]. וגם בזה לא די: הוא סיים את דבריו בקביעה שבשביל כל אדם פרטי, כמונו עכשיו, למשל, שאינו מאמין לא באלוהים ולא בחיי-הנצח שלו עצמו, חייב החוק המוסרי שבטבע להשתנות מיד, עד כדי היפוכו הגמור של החוק הקודם, הדתי; ושהאנוכיות, אפילו עד כדי זדון ופשע, לא רק צריכה להיות מוּתרת לאדם, אלא שיש לראות בה מוצא הכרחי, המוצא הכי נבון וכמעט הכי אצילי במצבו. המשך…

Read Full Post »

דוסטויבסקי

כאמור, הרומן "האחים קרמאזוב" הוא בין היתר זירה של מאבק בין "הרוסיות" המכילה כמובן מאליו את האמונה הנוצרית הפרווסלאבית, לבין הרעיונות החדשים, הסוציאליסטיים והאתאיסטיים, שהגיעו לרוסיה מהמערב. אין צורך לומר שדוסטויבסקי מצדד כמובן בפרווסלאביות, וגיבורו "הטוב" אליושה עובר גם חניכה קצרה במנזר, כהכנה לחייו הבוגרים.

בפתיחת הרומן, ב"דבר המחבר", כותב דוסטויבסקי שיש באמתחתו שני ספרים ולא אחד:

.

יש באמתחתי סיפור חיים אחד [של אליושה קרמאזוב], ואילו ספרים – שניים. הרומן השני הוא העיקר, ועניינו – פועלו של הגיבור שלי כבר בימינו אלה, כלומר עכשיו ממש. ואילו הרומן הראשון התרחש לפני שלוש-עשרה שנים, וכמעט שאינו רומן כלל, אלא פרשה אחת מימי ראשית עלומיו של גיבורי. לוותר על הרומן הראשון לא אוכל, לפי שבלעדיו לא יובנו דברים רבים בשני… (עמ’ 16). המשך…

Read Full Post »

לפי תיאוריות ידועות, שכבר לובנו די הצורך… צריכה הדת לעבור גלגול ולהפוך למדינה, דהיינו להתגלגל כביכול מצורה נחותה לצורה גבוהה יותר, על מנת להיטמע בתוכה אחר כך מתוך כניעה למדע, לרוח הזמן ולציוויליזציה. אבל אם אין היא חפצה בזה, אם היא מתנגדת, תיוחד לה בשל כך רק איזו פינה במדינה, וגם זאת – בפיקוח בלבד… אבל לפי התפיסה היהודית ומשאת הנפש היהודית, לא הדת צריכה להתגלגל במדינה, כמין זן נמוך המתפתח לזן גבוה יותר, אלא להפך, המדינה היא שצריכה להגיע לבסוף לידי כך שתוכל להיות דת בלבד. דת ותו לא. ודבר זה בוא יבוא.

נשמע מוכר? מי היה יכול לומר דברים כאלה? תחילתם מזכירה את דבריו של הרצל, חוזה המדינה, שדרש שהרבנים יישארו בבתי הכנסת, כלומר שתיוחד להם פינה במדינה בפיקוח בלבד. וסופם דומה לדבריו של בני קצובר, מראשי המתנחלים, הדורש את פירוקה של הדמוקרטיה הישראלית, כלומר את פירוקה של המדינה והפיכתה לדת. מי יכול היה לנסח בבהירות כזאת את שני הקצוות האלה? המשך…

Read Full Post »

ראו איך לועג לנו, השמאלנים, ההוא שגם אם היה קיים לא הייתי מאמין בו.
.
הושיב את היעקובינים מצד שמאל באספה הלאומית, ובגלל זה אנחנו שמאלנים. ובכל הספרות היהודית שמפארת את שמו – ימין זה טוב ושמאל זה השטן. וכל מי שמאמין בו (בהוא שלא קיים) ממילא רץ ימינה כל היום כדי לברוח מהסיטרא אחרא. ואיך תהיה כך תקומה לשמאל? מי יקים את השטן ויפיח בו חיים?
.
וגם פיזר את היהודים ממערב לבית המקדש החרב, וכך הפך את כותל המזרח למשאת נפש. והנה יהודים רצים היום בכל כוחם מזרחה (לקו הירוק). שנות אלפיים דוחפות אותם. והשמאל שהוא גם סמאל וגם חובב המערב ותרבותו יעצור זאת?

.

Read Full Post »

דוסטויבסקי

אחד מסיפורי המשנה המרתקים ברומן הגדול (תרתי משמע) האחים קרמאזוב הוא סיפורו של הנער קוליה קרסוטקין, שמתחבר עם סיפורו של הילד האומלל, הנוטה למות, איליושה. למעשה, סיפורו של קוליה קשור עוד יותר בגיבור הספר, אליושה קרמאזוב (לא במקרה נבחרו לאיליושה ולאליושה שמות דומים).

קוליה הוא נער פיקח, ‘כמעט בן ארבע עשרה’ (חשוב לו להדגיש כמה הוא בוגר), שגאוותו מביאה אותו להתרברבות בדעות קיצוניות ולמעשים פזיזים. אליושה אומר עליו בעקיפין, בצטטו דברים שאמר גרמני אחד על הנוער הרוסי, שהוא לוקה בבורות גמורה וביטחון עצמי שאין לו גבולות. ובדיבור ישיר יותר הוא אומר לו: "רק עצוב לי שנפש נפלאה כל כך, שעדיין לא התחילה לחיות, כבר נגועה בכל ההבלים הנלוזים האלה" (עמ’ 702). נראה שדוסטויבסקי בחר בקוליה על מנת להציג דרכו את כל הנלעג ב"נוער הרוסי" המשכיל למחצה, שקרא כמה ספרים וגיליון בודד של איזה כתב עת, וכבר הוא הופך עולמות ופוסל גופי מחשבה שלמים ומעיר הערות מחוכמות על אונייגין בלי שקרא שורה אחת ממנו. "אבל תגיד לי", שואל אותו אליושה, "את פושקין הלוא קראת… הרי כרגע דיברת…" וקוליה משיב, "לא, עוד לא קראתי, אבל אני רוצה לקרוא…" וכן הלאה. קוליה מכריז על עצמו שהוא סוציאליסט, הוא פוסל את המדיצינה, מתנגד לדת הנוצרית וכולי. "מתי הספקת?" שואל אותו בחיוך אליושה, וגם הקורא מרגיש שקצת יותר מדי הועמס על הילד שעדיין אינו בן ארבע עשרה. נדמה שדוסטויבסקי השתמש בדמותו של קוליה כדי לבקר באמצעותה את הדור הצעיר, המהפכני – ביקורת שנראה שהיתה מתאימה יותר לדמות מבוגרת מקוליה בשלוש או ארבע שנים. המשך…

Read Full Post »

"אנחנו פותחים את העיתון ויש לנו שוב שערורייה פוליטית… בכל יום שערורייה אצל הפוליטיקאים של המדינה הזאת המושחתת עד לבלי הכר".

אל חשש, לא מדובר בישראל. ראו כאן

.

Read Full Post »

מעט אחרי תחילת הסיפור המשפחתי של האחים קרמאזוב ואביהם, ובעצם בתחילתו ממש או אף לפני תחילתו, כלומר עוד לפני שפגשנו את כל הגיבורים, מזומנים כולם אל המנזר הסמוך למפגש עם הסְטַארֶץ, שאליושה, צעיר הבנים, הוא תלמידו. מהו סטארץ? ובכן זהו "מי שמקבל מידיך את נפשך ואת רצונך, להטמיעם בתוך נפשו שלו ורצונו שלו. משבחרת בסטארץ פלוני, אתה מבטל את רצונך מפני רצונו מתוך צייתנות מוחלטת, מתוך ביטול עצמי גמור" וכולי וכולי. כלומר, הסטארץ הוא מעין צדיק שאנשים באים אליו לשמוע עצה, לתנות את צרותיהם ולחפש גאולה לנשמתם. לפני שמתחוללת לפני הסטארץ הדרמה המשפחתית של הקרמאזובים, מסופר העניין הזה.

בעלת אחוזה אחת, אלמנה צעירה בת שלושים ושלוש, מתלוננת שהיא מתקשה להאמין בעולם הבא. הסטארץ ממליץ על "אהבה פעילה", אך היא חוששת שאין בכוחה לעמוד בזה. "אתה יודע", היא אומרת לסטארץ, "אני כל כך אוהבת את האנושות, עד שלפעמים, תאמין לי, אני חולמת לעזוב הכול, כל מה שיש לי… וללכת להיות אחות רחמניה… אני עוצמת את עיני ושואלת את עצמי: כמה זמן היית מחזיקה מעמד כך? ואם החולה שאת רוחצת את פצעיו לא ישיב לך מיד בדברי תודה, אלא להפך, יתחיל להציק לך… מה אז? האם תתמידי באהבתך או לא?" הסטארץ, כתשובה, מספר את הסיפור הזה: המשך…

Read Full Post »

סיפור קטן לפני שנגיע לעיקר

לפני ימים ספורים, לקראת ראש השנה והימים הנוראים, ליהגה ליאת רגב בתוכנית הבוקר שלה על השאלה "האם יש אלוהים?" אל חשש, היא הזמינה משיבים שהחזירו מיד את הסדר על כנו. יש אלוהים, הבטיח לנו מיכה גודמן (שכתב לפני שנה את "סודותיו של מורה הנבוכים" והוא ראש מדרשת "עין פרת" בפלסטין הכבושה). עובדה – רוב בני האדם מאמינים בכך היום והאמינו בכך בעבר. זו אינטואיציה אנושית בסיסית. מי שמטיל בכך ספק, מוציא את עצמו מהכלל האנושי. החילונים, התעקש גודמן להוסיף משפט אחרון, מזלזלים באינטואיציה אנושית בסיסית.

על זה אפשר לומר, נו טוב, אמר אז אמר. ולמה לעשות מזה עניין? אלא שדבריו אינם קשורים רק לעמדתו שלו כלפי האלוהים. מן הסתם הוא מאמין, ויחיה אדם באמונתו. אלא שאין הוא מסתפק בכך והוא אץ-רץ לבטל מכל וכל את החילוניות ולהציגה כעמדה שמחוץ לאנושי. לא פחות. דברים חריפים כאלה נגד החילוניות מתקבלים היום גם על ידי מי שמתנהגים בחיי היומיום שלהם כחילונים כמעט בברכה. מדוע? לדעתי, משום שנחלשה מאוד ההצדקה העקרונית של החיים החילוניים. חילונים של ממש כמעט שאין בינינו, והרוב הגדול רק מתנהגים כחילונים, כלומר אינם מקפידים על המצוות, אך בתוכם הם משוועים להטפות מוסר כמו אלה ששמח להעניק להם מיכה גודמן. ועכשיו לעיקר.

. המשך…

Read Full Post »

הסיפור בתמצית: אלימלך ונעמי יוצאים עם בניהם מחלון וכליון מבית לחם, בגלל בצורת, ועוברים למואב, שם מת אלימלך. הבנים מתחתנים עם מואביות ואחרי עשר שנים מתים. נעמי חוזרת לבית לחם עם כלותיה. בדרך היא מבקשת מהן שיחזרו לבית הוריהן. ערפה חוזרת, רות דבקה בנעמי ובעמה ("כי אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי"). בבית לחם הן עניות, רות יוצאת ללקט בשדה של בועז, היא מוצאת חן בעיניו והוא מרשה לה ללקט ככל שתרצה. נעמי מציעה לרות ללכת לגורן ולשכב למרגלות בועז. זה קורה, ורות מבקשת מבועז שיגאל אותן. יש עיכוב בגלל גואל קרוב יותר, הבעיה נפתרת ובועז מתחתן עם רות וגואל את אדמות אלימלך. רות יולדת בן, עובד, שהוא סבו של דוד המלך.

מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות? משתי סיבות: ראשית, הסיפור מתרחש "בתחילת קציר שעורים". שנית, על פי המסורת דוד המלך, נכדו של עובד שנולד לרות בסוף המגילה, נולד ומת בשבועות.

מדרש שמות: השמות במגילה כולם סמליים. הסיפור נכתב שנים רבות אחרי האירועים שהיו או לא היו, וכל דמות קיבלה בו שם שמבטא את תפקידה בסיפור ואת יחס המספר אליה.

אלימלך – יש בשמו אל ומלך. האל מחולל את כל המעשה, המלך רומז לדוד.

נעמי – משורש נעם, נעימה וטובה.

מחלון – מחלה.

כליון – כיליון.

רות – רעות, תכונתה הבולטת, היותה רעה נאמנה לחמותה.

ערפה – הפנתה עורף וחזרה לבית הוריה.

בועז – איש גיבור חיל כאחד מעמודי המקדש יכין ובועז.

פלוני אלמוני – הגואל שלא גאל, קיבל את העונש הגדול ביותר, שמו נמחק. המשך…

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: