.
רשימה שלישית מתוך חמש
.
לא ידענו כלום על חיי מבוגרים
את הילדות בקיבוץ מתארת יעל נאמן כיקום נפרד, מנותק מעולם המבוגרים. כאילו הוטלו 16 ילדים בני גיל אחד, קבוצת "נרקיס", אל אי בודד. החוויה הזאת לא מתוארת כעצובה או מפחידה אלא כבריאת עולם של ילדים בעל חוקים משלו, כמו בסיפורי אגדה. בלילות, למשל, אחרי טקס ה"השכבה" של ההורים ואחרי שהמטפלת סיפרה סיפור ואמרה לילה טוב והלכה, היה נפתח פרק שלם של חיים ללא מבוגרים.
לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות (עמ 14).
בקיץ החם טבלנו את הסדינים במים קרים, צעקנו אחד לשני "אנחנו יוונים", ורצנו במסדרון בטוגות מטפטפות… אחד מאיתנו תמיד היה בתורנות של צופה לעבר המדרכה… להזהיר אם שומרת הלילה מגיעה… לפעמים לא הצלחנו להזהיר ושומרות הלילה היו תופסות אותנו ונוזפות. לא התרגשנו, שומרות הלילה מתחלפות כל שבוע, ואנחנו הקבועים. הן לא ידעו שום דבר על שנת ילדים בלילות ולא על ערותם. אנחנו לא ידענו דבר על שלהן (עמ' 88).
שוב ושוב מדגישה יעל נאמן את הניתוק בין הילדים למבוגרים.
לא ידענו כלום על חיי מבוגרים… המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו… חיינו ביקומים מקבילים, אנחנו בחברת הילדים, הורינו בוותיקים (עמ' 12).
חיינו ביקומים מקבילים – המבוגרים והילדים. כל יקום ובעיותיו. כל יקום וצרותיו… לא הסגרנו כלום. אמרנו: הלשנות לא יצאו מאיתנו. הורינו לא ידעו על חיינו דבר, ואנחנו לא ידענו כלום על חייהם (עמ' 89).
הביקורת של נאמן על צורת החיים הזאת אינה נאמרת באופן ישיר, אבל היא אינה מסתפקת בתיאור העולמות המקבילים: כשהיא מספרת על המשפחה הקיבוצית – כלומר על משפחתה שלה – מתקבלת תמונה די מבהילה. ההורים נקראים כמעט לכל אורך הספר "הורים ביולוגיים". שוב בחירה קפדנית של הרעל, המילים עושות את המוסיקה והילדים שחיים לבד בלילות הם לפתע מעין יתומים. ההורים אינם יודעים מה לעשות עם ילדיהם ב"שעה וחמישים דקות" שהם מבלים יחד כל יום. הם אינם יודעים את מספר הנעליים של יעל, ואת מלאכת היד שהיא מכינה עבורם הם משליכים לפח בנוכחותה. כשהמשפחה יוצאת לחופשה בתל אביב, יעל מחכה עם אחיה הגדולים שההורים ילכו לקונצרט, כדי להישאר לבד. גם הילדים אינם יודעים מה עושים עם מבוגרים.
.
נוריקו סאן היתה בדיוק בגילנו
בפרק התשיעי, שבו נפתח הסיפור הסדור על הילדות בקיבוץ, אומרת יעל נאמן שחוסר האסתטיקה של חדרי הילדים לא הפריע, כי הילדים פיצו על זה בדמיונם העשיר.
האסתטיקה של בית הילדים, אם אפשר להשתמש במילה אסתטיקה למקום כה כעור, התבססה על העדר צבעים וגירויים. זה היה חלק מהשיטה… הכיעור לא הפריע לנו. התגברנו עליו עם זהב הדמיון (עמ' 87).
האם זהב הדמיון היה רק נחלתה של המספרת לעתיד לבוא? נראה שלא. בקיבוץ של שנות השישים לא רק רקדו ושרו וניגנו, גם סיפרו סיפורים. הספר הרי נפתח במילים אלה: "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן". למילה ולסיפור היה תפקיד מרכזי. את הילדים משכיבים לישון עם סיפור. כל יום ממיטב הספרות. לאה גולדברג וקדיה מולודובסקי מצוטטות בהרחבה בספר, כי הן היו פס הקול שליווה את הילדים. לפני השינה המטפלת מספרת – מהמסדרון, רק קולה נשמע בחדרי הילדים – על נוריקו סאן, הילדה מיפן. היא היתה בגילנו, כולנו חלמנו עליה, כותבת נאמן.
לקראת סוף הספר, במבט לאחור על ילדותה, בפסק הזמן של שנת הי"ג לפני הצבא ולפני תיאור השבר האישי שקרה לה בעת שירותה בצבא (היא מכריזה עליו בקול גדול אבל לא מפרטת) – יעל בוחרת בשיר של לאה גולדברג כדי להביט דרכו על הלינה המשותפת.
האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.
.
אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה, בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.
.
ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם,
והכבשה תישק אותו –
והיא תקרא אותו בשם.
תורני השבת, הורי הילדים ששובצו לעבודה בבית הילדים, השכיבו את הילדים לישון כאילו כל הילדים בקבוצת "נרקיס" הם ילדיהם שלהם. אסף ענברי סיפר פעם שבעשר השנים שבהן כתב את "הביתה" הוא עסק בצמצום החומרים והגיבורים הראשיים. הוא התחיל ברשימה גדולה של דמויות ואחר כך הוריד דמות אחר דמות, עד שנשאר עם החבורה המצומצמת שמופיעה בספר. להפתעתו התברר לו שכל הגיבורים שנותרו בספר הם בני משפחה של ילדי הקבוצה שלו.
יעל זוכרת היטב את הלילות שבהם סיפר יואש ("הקורא הטוב ביותר של הקיבוץ") סיפור לפני השינה. יואש היה מין נס שילדים זוכים לו לפעמים. הוא "לא האמין בסוף טוב, וגם לא בהתחלה או אמצע טובים. הוא היה מספר בלתי צפוי. היו לו קול בס ודיקציה עשירת גוונים" (עמ 35). הוא התייחס אל הילדים ברצינות רבה. יום אחד סיפר בפרטי פרטים על המגילות הגנוזות. בשבתות אחרות סיפר לילדים על "משק הר" (יישוב כמו יחיעם, שיושב על הר ושדותיו רחוקים), על בעיות אספקת המים, על העבודה בשדות הרחוקים. הוא קרא להם רשימות שכתבו עובדי השדה בעלון הקיבוץ, כדי להמחיש את הסבריו. הוא גם קרא לילדים שירים. "כשיואש קרא לנו שירים, הוא היה שונה, כאילו הוא שר ולא קורא" (עמ' 36). הוא הביא לתורנות שלו ספרי שירה וקרא לילדים שירים של ע' הלל ולאה גולדברג, וגם את השיר "היום קטפנו פרחי שדה" של עודד בורלא:
היום קטפנו פרחי שדה,
לירון ותמיר ואני.
לירון קטפה רק שיבולים,
אני רדפתי חרגולים
ותמיר אמר: ראה, קטפתי רק שיבול אחד!
…………….
אתמול ציירנו ציורים,
לירון ותמיר ואני.
לירון ציירה עצים וגן,
אני ציירתי סתם ליצן
ותמיר ציר קשקוש ואמר: זה יום שלישי.
.
כשיואש קרא את השורה האחרונה בשיר… חשבנו על הציורים המקושקשים של ילדי "כלנית", הכיתה שמתחתינו… ועל מעשיהם הילדותיים וחסרי ההיגיון, וצחקנו מאוד, ואחר כך המשכנו לחשוב על כל זה עד שנרדמנו (עמ' 37).
.
התנצלות
בשלוש הרשימות שכתבתי על "היינו העתיד" הבאתי הרבה ציטוטים ואמרתי רק מעט על הספר כיצירה ועל הדרך שבה מתוארת בו (תיאור נאמן או מעוות) הילדות בקיבוץ. ברשימה הרביעית, האחרונה בסדרה, אשתדל לומר על כך כמה מילים.
.
ראו גם
.
מצויין ומענג.
אורי – תודה
נועם, העצב אין לו סוף.
אפשר כמובן לספר עוד ועוד עד עלות השחר
אבל כדאי להמתין לעליית הרשימה הרביעית…
לא רק עצב, דודו, גם הרבה תום ויופי
רציתי להגיד שהשיר, למטה של עודד בורלא, אני חושבת שעד היום אני זוכרת אותו בעל פה מרוב שאהבתי (בכלל את הספר הזה שירים מכל הצבעים)
ושתחכה קצת, תנשום, תלך לטייל , תשיר שיר
(תקרא ספר…)
לפני שאתה מפרסם את הרשימה הרביעית, תפזר לנו קצת את העונג הזה.
בגלל שהסידרה הזאת (של הרשימות על הספר , ועל הקיבוץ) כל כך
יפה
עידית – תודה.
אני חושש שאם אניח לזה (אבל זה לא מניח לי) לא אוכל לחזור לאותו מבט שאני מחדד כרגע בסדרה הזאת. כבר טיילתי וגם צילמתי, אבל אפילו לא העליתי את התמונות למחשב, כדי לא לצאת מהכוונון שדורשת הסדרה. אני עוד מתלבט אם להוסיף רשימה על תקופת הנעורים (המוסד).
טוב,
לא שרת
ולא קראת ספר.
זה מורכב לי להסביר (כי הנושא כן נטחן עד דק)
אבל זה כאילו שלא נאמר עדיין מספיק
על הקיבוץ
כמו שעומדים היום ומסתכלים עליו בשנות השישים והשבעים.
בגלל זה הדברים שאתה כותב, אני חושבת
על קיבוץ, הם חשובים.
(במיוחד על המוסד)
אני קורא על פראני וזואי. אני שר (אבל רק בלב).
.
כשכתבתי על "הביתה" אמרתי שבספר הזה מתחילה הכתיבה על הקיבוץ (למרות כל הים שכבר נכתב לפניו).
.
עוד אחשוב קצת בימים הקרובים, אולי תהיה רשימה נוספת על המוסד.
לא מבטיח.
כן, בבקשה, הוסף משלך – משלנו!
אני נהנת מגישתך – כגישתי.
רואה את התום והיופי, הקשיים והפחדים לצד השובבות והעולם העשיר לו זכינו.
המשך עוד..קצת.
תודה
רשימה יפה מאוד.
האמביוולנטיות היא שעושה את הספר הזה למיוחד כל כך.
המון יופי, המון עצב, ספק – ניסיון להבין משהו – מה זה היה – למה?
מה נשאר? מה נשבר? מה אבד?
זה מה שעושה אותו כל כך נוגע, גם כשהזיכרונות שלי כל-כך שונים.
איריס – תודה. נו, הקהל לוחץ. אשתדל לכתוב עוד רשימה. נראה
.
עידית – תודה. גם הזיכרונות שלי שונים במוסיקה שלהם (אבל מאוד דומים בתוכן)
נעם
מרגש ופורט על הנימים הכי כואבים של כל מי ששרד את השיטה