פרידריך גולדה, מיצוקו אושידה ואמיל גיללס מנגנים את הפנטזיה ברה מינור K397 של מוצרט
את הפנטזיה הזו אני אוהב במיוחד. בעיקר את שתי הדקות הראשונות שלה, כלומר את הערפל הצלילי של הפתיחה המשתבללת לתוך עצמה – אצל גולדה פחות מחצי דקה, אצל אושידה דקה, אצל גיללס דקה ועשרים שניות! – ואת הנושא הראשון שצומח מתוך זה.
כבר מהשוואת אורכה של הפתיחה אפשר לעמוד על ההבדל העצום שבין הביצועים. כלומר, ההבדל בגישתו של כל אחד משלושת הפסנתרנים אל היצירה. בולט מיד הקצב המהיר של גולדה. הוא אינו מתרפק על כל צליל, אינו מתייפייף, אלא מוביל קו מלודי גמיש ומהיר. הוא רץ בקלילות עם הצלילים העולים ויורדים, עם האקורדים השבורים.
גם אושידה מנגנת את הפתיחה בקו ברור, אף שאטי הרבה יותר. היא מנסה, וגם מצליחה, לשמור על יציבות הקו המלודי. כלומר, על איזון מדויק בין כל הצלילים המרכיבים את הגל העולה ויורד. הנגינה שלה בפתיחה מעידה על שליטה (טכנית ורגשית), על חומרה ועל דייקנות. בכל זאת, עם התמשכותה נוטה הפתיחה שלה, בעיקר בסופה, להתייפייפות.
הפתיחה של גיללס מביאה לשיא את ההתבוננות בכל צליל וצליל לעצמו. הכול מלוטש כל כך, ותענוג להביט בעבודת הידיים. אבל אחרי זמן קצר כמעט שנשכח המכלול. רואים רק עצים ולא את היער. גיללס כמעט מהפנט אותנו באטיות שלו. נסו לעבור במהירות מהפתיחה הזאת אל הפתיחה של גולדה, ותגלו שם את הקו המלודי הברור שהלך לאיבוד אצל גיללס (אמנם נכון שגולדה משלם על כך מחיר מסוים בתשומת הלב המעטה לצליל הבודד).
אבל כל זה רק הקדמה לעיקר (אגב, שימו לב לדמיון בין הפתיחה הזו לבין תחילתה של סונטת אור הירח של בטהובן. כאן ושם המוסיקה יוצאת ונבנית מתוך מהלך מוסיקלי שכביכול חוזר על עצמו פעמים רבות ולמעשה פורס קורים הרמוניים, רשת שעליה ייבנה ההמשך).
ועכשיו העיקר. שימו לב איך מתחילים שלושתם את הנושא הראשון (אני מזכיר: אצל גולדה אחרי 25 שניות, אצל אושידה אחרי דקה, אצל גיללס אחרי דקה ועשרים). הקשיבו רק לשלושה משפטים, עד האקורדים החזקים יותר. נסו לשמוע את הנושא הזה כמשפטים של דיבור. היכן הארטיקולציה מדברת אליכם? היכן הדגשים נשמעים טבעיים ונכונים? אצל גיללס קשה מאוד לעקוב אחרי משפטי השאלה והתשובה, הכול מתפזר בגלל האטיות והדגש המוגזם על כל צליל לעצמו. אצל אושידה זה פשוט משעמם. הכול מאוזן, כל צליל נשמע כמו האחרים, אין דיבור חי. ואצל גולדה… טוב כבר הבנתם שהביצוע שלו הוא בעיני הטוב מבין השלושה.
אם יש לכם סבלנות, הקשיבו שוב לשתי הדקות הראשונות בשלושת הביצועים וראו מי מהם מדבר אליכם יותר.
.
בונוס
ה-BBC יצר סדרת פודקסטים חביבה A History of Mozart in a Dozen Objects. הפרק הרביעי עוסק בפסנתרים שעליהם ניגן מוצרט. בביקור בביתו של מוצרט משמיעים לנו כמה צלילים המנוגנים בפסנתר שלו. הקטעים המושמעים הם הנושא והפתיחה (הדוגמה הראשונה היא הנושא ואחר כך מושמעת גם הפתיחה) מתוך הפנטזיה K397.
מסכים, גולדה. שלא לדבר על מראה השאנטי שלו, הרבה יותר כובש משחור לבן ופפיון.
דווקא גיללס יפה בעיני, אומנם פחות מגולדה, אבל יותר מאושידה. ולא הלכתי לאיבוד אחרי הפתיחה, כי (נדמה לי) שהוא רק מתח אותה, אבל שמר על הפרופורציות הנכונות בין המרווחים.
באמת קטע יפהפה.
הרומן של גולדה עם הג'ז ניכר היטב בהופעה שלו על הבמה.
אכן, אחת היצירות היותר מופלאות של מוצארט.
אבל מודה שאף ביצוע לא דיבר אלי.
אני עדיין בעד בארנבוים מבצע את הפנטזיה הזו. שם אפשר לשמוע סיפור מסופר (-:
שבת טובה
את הביצועים של ברנבוים לסונטות של מוצרט אני אוהב מאוד. אבל את הביצוע שלו לפנטזיה הזאת אני לא מכיר לצערי.
נועם אהבתי את הניתוח שעשית לשלושת הקטעים. במיוחד לקטע האחרון של גיליס, שהוא חדש לי ולא הכרתי עדיין
אני מאוד נמשכת לגולדה. אושידה נהדרת היא גאונה. אבל אתה צודק שבקטע הזה היא מרדימה קצת. העניין שאצל גולדה המהירות לפעמים נשמעת לי כמו נמהרוּת, כאילו שהוא מאבד קצת שליטה והיד בורחת לו ומדלגת על תו או שניים, שהוא לא נותן את כל תשומת הלב לכל סימן. נורא מורגש שהוא בא מג'ז והערפל שבהתחלה שהתייחסת אליו נשמע לי מעט כמו בלגן כאוטי מוחזק בכוח, הסוסים דוהרים לו
את גולדה אני אוהבת מאוד בביצוע הזה לקונצ'רטו מס' 20 של מוצרט
נועם איזה יופי שבחרת דווקא את גולד לאור ירח, אני נורא אוהבת את הביצוע הזה שלו
איה – תודה. קודם כל על הביצוע שהבאת. יופי. על גולדה בפנטזיה, כן, ציינתי שהוא משלם איזה מחיר על המהירות והריצה. בכל זאת זה עדיף על האובר-קונטרול של השניים האחרים.
מיום שבת אני מקשיב בלופ לביצוע של גולדה. ביצוע מצויין, פוסט מצויין ומעורר מחשבה.
תודה רבה.
מיכאל – תודה