הספרייה היא ארגז הכלים שלי

 

הספרייה היא ארגז הכלים שלי. אני עורך ספרים, רובם ספרי עיון: יהדות, פילוסופיה, היסטוריה, פסיכולוגיה, קולנוע, משפט ועוד. אינני יכול להיות מומחה בכל התחומים, אבל חשוב לי להכיר את השפה ואת המושגים שבהם משתמשים הספרים שאני עורך. חשוב לי שתהיה לי שפה משותפת עם המחברים.

לכן הספרייה שלי מכילה הרבה ספרי יסוד בתחומים השונים. ובעצם היא היתה כזו עוד לפני שהתחלתי לערוך. מאז ומתמיד היה לי חלום על ספריה, שבה אפשר להושיט יד ולמצוא ידע בתחומי הרוח והספרות. אמנם היום בעידן הדיגיטלי כבר התחלתי לפקפק בנחיצותה של ספריה כזו, וכבר כתבתי על כך, ובכל זאת אני אוהב את הספרים גם כישויות פיזיות, כקיר של ידע ואושר רוחני. אחד ממורי באוניברסיטה אמר פעם, שללמוד כהלכה הוא למד בישיבה, שם מתעמקים בסוגייה ובלי להרים את העיניים מהדף מושיטים יד ואוחזים בספר הנחוץ כדי להאיר את העניין מזווית אחרת. הכול נמצא בהישג יד ובכול נעשה שימוש.

אני נענה בפוסט הזה, קצת באי-נחת, להזמנה של אסתי, ומצטרף לרשימה הארוכה של אלה שפרשו את ספריותיהם לעיני כול. אני מתחיל מהספריה שעל הקיר שמולו אני יושב ועובד.

 

 

את הספרייה הגדולה הממלאת את כל הקיר בנה עבורי בני, שבשלב מסוים התאהב בנגרות ועשה עבורי גם את השולחן המציץ בפינה הימנית התחתונה של התצלום. הספרייה הזו היא עבודת נגרות לעילא, בלי בורג אחד ובלי מסמר אחד. כך גם השולחן. הקיר שעליו נשענת הספרייה הזו משותף למקלחת; השנה נאלצתי לפרוק את כל הספרים ולמשוך את הספרייה מהקיר בגלל צינור שהתפוצץ. הרטיבות השחיתה ספרים רבים. זמן רב עבר עד שעלה בידי לסדר שוב את החדר. ניצלתי את ההזדמנות להיפטר מספרים רבים וגם התקנתי ספריית דיסקים חדשה, שאותה תראו מיד. 

הרמקולים המונחים על המדפים הם חלק הכרחי של הספרייה, בלי מוסיקה איני יכול לעבוד. הנה כמה מן המדפים בספרייה הזו.

 

 

במדף העליון משמאל, באדום – כתבי אפלטון. קניתי עוד בימי לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. במדף התחתון, בירוק, סגול, כחול וכתום – ארבעת הספרים מן הקלאסיקה הסינית, שעליהם כתבתי בפוסט הקודם.

 

 

וכאן קצת ספרי יהדות במדף העליון, וספרות עברית במדף התחתון.

 

 

למעלה יושבת הסדרה השחורה של פנגווין. כל אוצרות הקלאסיקה וספרות ימי הביניים בתרגומים לאנגלית.

 

ועכשיו, כשגבי אל הספרייה הטובה, אני מביט אל הקיר הנגדי, שמאחורי שולחן הכתיבה. הספרייה הזו נבנתה משאריות מדפים וכמה קרשים נוספים. הרבה ברגים מחזקים אותה והיא חלשה ורעועה. אפשר לראות את האנציקלופדיה העברית (שכבר מזמן לא פתחתי), את כרכי המשנה ואת משנה תורה של הרמב"ם. במדף התחתון – התלמוד.

 

 

מצד שמאל, מתחת לחלון, ספריית הדיסקים החדשה (המדפים של איקאה שכבו יותר משנתיים במחסן, עד שהגיע יומם). היא עומדת במקום ספרייה קטנה של ספרי מוסיקה שעברה למעבר שבין החדרים. תיכף תראו. משמאל מציץ שעון הפח שקנתה לי פעם בתי בחנות בשנקין. מחוג אחד נפל והשעון מראה שעה אחת בלבד. את השעה הנכונה, כנראה. כבר כתבתי פעם על השעון הזה.

 

 

הנה צמד מדפים מהספרייה שמאחורי גבי. בעיקר פילוסופיה. למעלה משמאל – פרויד במהדורה האנגלית. למטה משמאל – מורה נבוכים להרמב"ם עם פירוש אבן שמואל ולידו האתיקה של שפינוזה בתרגום ירמיהו יובל. רוכב עליהם הלוויתן של הובס במהדורה אנגלית של פנגווין.

 

ולסיום, כפי שהבטחתי, ספריית המוסיקה הקטנה, שמשלימה את ספריית המוסיקה שמצד ימין בתצלום הראשון.

 

 

אז מה ההעדפות שלי? איזה סופרים אני אוהב? על מה אני ממליץ? אני מוותר על כל זה. אני מעדיף לתת לספרייה מקום משלה. את מה שיש לי לומר על ספרים אני אומר מדי פעם.

 

 

בית או אכסניה

את ספרו "קורות טום ג'ונס" פותח פילדינג במילים אלה:

המושך בשבט-סופרים מן הדין שיראה עצמו לא כבעל-בית, העורך משתה לקרואיו או סעודה לעניים, אלא כבעל-אכסניה, שבה כל אדם הוא אורח רצוי בזכות כספו. במקרה הראשון בידוע שבעל-הבית נותן לפני אורחיו מאכלים כטוב בעיניו, ואף אם יהיו הללו תפלים לחיכם או לזרא להם, חלילה להם למצוא בהם פסול. אדרבה, הנימוס הטוב מחייבם לגמור את ההלל מן השפה ולחוץ על כל המוגש לפניהם. ונהפוך הוא בבעל-האכסניה: כל המשלם מחיר סעודתו, אפילו הוא בעל חיך בררנית והפכפכת מאין כמוה, חזקה עליו שלא יוותר על סיפוק מאווייה עד תום, ואם לא תערב לו הסעודה כולה יראה זכות לעצמו לגנותה, להשמיצה ולנאצה ללא סייג.

                                                  (קורות טום ג'ונס, תרגמה אסתר כספי, מוסד ביאליק, תשכ"ז)

 

ספריות רבות הן בית ולא אכסניה. ספריות שאדם עושה לעצמו על אחת כמה וכמה. אדם הופך במרוצת הזמן לאורח בספרייתו שלו, וחלילה לו למצוא בה פסול. ובכן עליו לשנס מותניו ולהביט בה כבאכסניה. ואם לא ערבה לו הסעודה באכסניה הוא יכול, אם עומדים לו כוחותיו, להיפטר מן המיותר ולפנות מקום לטעם חדש.

 

ועכשיו אני מעביר את השרביט לכל מי שימצא לנכון לשתף אותנו בספרייתו.