הישגו של אסף ענברי בספרו "הביתה" הוא כה גדול, כה מרשים, עד שאני חש עם סיום הקריאה בו שמוטב לשתוק קצת. כבר קראתי דברים רבים שנכתבו בעקבותיו, ומתוכם אציין רק את מה שכתב של ברמן, בבלוג שלו הערות שוליים לאפלטון.
גם אני, כמו אריק גלסנר, הופתעתי מהספר, משום שחיכיתי למשהו אחר לחלוטין. חשבתי שענברי ינסה לפענח את ההרפתקה הגדולה ויציע תובנות למה שהתחולל כאן במאה השנים שחלפו. שיסביר כיצד קרה שקבוצות של חולמים נטשו את בתיהם וזינקו יחפים ופרועים אל כבשן העמק, כשהם מקיימים בפועל את הציווי "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", וברגליהם הרוקעות וידיהם השלובות ובגרונם הניחר – אחרי ימים מפרכים של עבודה – רקדו ושרו ויצרו עולם חדש, פשוטו כמשמעו.
במקום הניסיון לפרש בחר ענברי בתיאור, ואפשר שדרך התיאור היא פירושו. על סגנונו של "הביתה" לא אוסיף (ראו על כך אצל ברמן). אציין רק שהספר נולד מתוך סדרת המאמרים "מה ראתה החסידה", שזכתה לתהודה עצומה וקנתה לענברי עדה של מעריצים. מעניין להשוות ולראות, כיצד התפתח סגנונו בעשר השנים שחלפו ונעשה צרוף והדוק וקריסטלי עד ברק.
בחירה מעניינת ורבת השראה של ענברי, היא לא לתארך את סיפור חיי הקיבוץ (והמדינה) ואף לא לנקוב בשמות אירועים ומלחמות, כנהוג בכרונולוגיות ישראליות רבות. כך מתנתק סיפורו מן הקרקע ומתרומם אל האגדי והאוניברסלי. היה היתה קבוצת נערים שעזבו את בתיהם ויצאו לארץ רחוקה… ועם זאת נשען סיפורו על היקף עצום של מידע ושל פרטי פרטים מכל תחומי החיים בקיבוץ.
במובן מסוים דומה שסיפורו של הקיבוץ מתחיל להיכתב רק עתה, עם ספרו של ענברי. ואולי נכון יותר לומר, שכל מה שתועד וסופר עד היום היה טיוטות בלבד. ובכל זאת אני מחכה גם לספרות של פענוח, של פיצוח הסוד – כיצד קרה, או מוטב, כיצד בכלל אפשר היה שיתחוללו עלילות שכאלה, ומה היה פשרה של אותה הוויה קיבוצית, כל עוד נמשכה. אולי חלק מזה עוד ייכתב באותה יד שכתבה את "הביתה".
גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו.
האם לספר לשון ייחודית ?
טריקים של אלפרד דבלין בברליןאלכסנדרפלאץ
פנטזיות
טריקים של עגנון
?
נתתי בינתיים לקריאה לחבר שהוא יליד אחד הקולחוזים בארצנו, וההוא מתפעם
ואני, שכאמור, טרם קראתי, תוהה, האם אין כאן איזו בעיה קטנה בבחירה לכתוב את סיפור המקום עם השמות של האנשים האמיתיים ועם סיפורם האמיתי ממש + חיבור לספרות
נראה לי בעייתי להפוך את זה ליצירה ספרותית (ושוב, כאמור לא קראתי אז אני לא יודעת) אבל מאוד מאוד מתעניינת ומחכה לרגע בו אניח את ידי על הספר.
ענברי גדל באפיקים. אתה גדלת שם. אבא של יהודה בלו גדל שם וגם שלמה בן עמי לדברי בלו. אבל בביקורות על הספר כתוב שלוניה הוא גבר ובלו כותב שלוניה זו גברת. בקיצור שמח.
אסתי – מוטב שתקראי. אחרי זה נדבר. בעיית השימוש בשמות אמיתיים נוגעת רק למעטים שמכירים או הכירו את הנפשות הפועלות. לגבי כל השאר זה לא משנה כלל.
לוניה – למרות הציניות, הנה תשובה. לוניה גלר הוא אריה בהיר, שהיה גם חבר כנסת. ואגב, גדלתי בקיבוץ אך לא באפיקים וגם לא בעמק הירדן.
במחשבה שנייה, יש סיבה של ממש (עקרונית) לשימוש בשמות אמיתיים. זה קשור לסגנון התנכ"י כביכול. לא ארחיב.
יש משהו שקשה לי להסביר, מעבר לשפה האינפורמטיבית, לשבירת ההיררכיות בין הנושאים, לשימוש בשמות אמיתיים ואירועים אמיתיים מבלי לציין תאריכים – יש משהו בספר הזה שמצליח גם לרגש, גם להצחיק וגם לתאר בצורה יוצאת דופן את הקיבוץ, את התקופה ההיא. ספר קסום.
הפסקה האחרונה שלך:
"גם אני גדלתי בעולם היפה והקשה, הנפלא והמוזר הזה, עולמם של החולמים ההולכים נגד הזרם, שבראו להרף עין עולם ומלואו."
עולם ומלואו?
עולם, אמור להחזיק מעמד יותר משניים שלושה דורות.
אתה כבר לא שם, ועוד רבים וטובים שהיו.
מעבר לצער האישי, מה השתבש?
כתבתי "להרף עין", וכך היה. לזמן קצר (שלושה דורות בקיבוצים הוותיקים ביותר, שני דורות בפחות ותיקים) היה זה עולם שלם של עבודה ויצירה.
מה גרם שזה לא יחזיק יותר? על זה אמרתי שאני מחכה לספרות של פענוח ופיצוח הסוד.
כבת למייסדי קיבוץ , הספר אכזב אותי מאד עד שחדלתי מקריאתו , לטעמי הציניות יוצרת ריחוק ותחושה שהסופר אינו מבין את האנשים ובודאי חסרה בו חמלה לאנשים המייסדים והחולמים.
חבל נקווה שבכ"ז יקום לנו הקיבוצניקים מישהו שיכתוב על הקיבוץ ממקום אוהב מבין ורגיש.
אם חשת שהמספר הוא ציני, וגם חסר הבנה וחמלה, נראה שקראת ספר אחר מזה שקראתי אני.
אינני קיבוצניק אבל אני מאד קרוב נפשית ומשפחתית ורעיונית לקיבוץ.
לענברי זוית ראיית אנשים ואירועים ומקומות מיוחדת במינה.
אכן לעתים צורת תיאורו והתיחסותו מעוררות הרגשה שהוא ציני אבל הוא רחוק מאד מאד מציניות.
הוא אוהב אבל לא שמאלצי מתיפיף ומתחנף.
הצימצום,עד כאב,יוצר יופי מרגש ביותר.
התאור של מותם בתאונת מטוס במעגן של מולה רחל אשתו ושל אריק שומרוני מקסים ומצמרר בשפתו הסטנוגרפית לכאורה.
ותאור הבנים/בנות של הנספים שלא זכו להסברים ולא דיברו עימם על האסון כי כך היה מקובל אז,כי אסור להיות חלשים,כי בכי וביטויי אומללות זו חולשה.
האמת,קטע זה במיוחד הזכיר לי את אח של סבתא שלי,אנשי העלייה השניה,שבתו נהרגה בהגנה על קיבוצה כבר בימי המללחמה הראשונים.
לא היו טלפונים והוא לא רצה לכתוב אז בהפוגה הראשונה הוא בא לבקר אבל לא מיהר לספר.
רק כעבור זמן ותחת לחץ השאלות ספר לבסוף את שאירע אבל ביקש לא להישבר.
אני יודע ומכיר את הדעות הפסיכולוגיות המקובלות היום על רעות ההפנמה וההדחקה אבל יודע שאילו נהגו אז כמו היום לא היינו מנצים באותה מלחמת קיום
ברור מעל לכל ספק שלפנינו מספר בעל מיוחדות יוצאת דופן,איש אשכולות משכיל רגיש כשרוני לעילא.
תודה מקרב לב.
הספר "הביתה" מצליח לרגש ולרתק, ויותר מכל מעציב. לא יכולתי להניח אותו מידיי.
איני יוצאת קיבוץ, אך גדלתי בנוה שאנן והתחנכתי במחנות העולים, והספר נותן נקודת מבט רחבה על האידיאל הסוציאליסטי שלאורו התחנכנו, "זו הדרך אין אחרת" היה כתוב באותיות ענק באולם של השכבה הבוגרת.
אני מכירה את הבן של אלי פלס, ובזמנו הכרתי גם את טל, הנכד של לוניה גלר (אריה בהיר), ופתאום הכל מתחבר,
העזיבה של הצעירים, הייאוש שהשאירו מאחור.
יותר מכל הצטמררתי לקרוא כמה חברים ובנים נפטרו ואחרים נהרגו כדי לבנות ולהגן על הארץ הזו
כשסיימתי לקרוא, הרגשתי שאני נחנקת ואיני יכולה לנשום.
אי כבר מזמן לא נהנתי מקריאה כמו מהספר הזה. בכיתי וצחקתי לחילופין והיה לי ממש קשה להניח את הספר. כחניכת מחנות העולים וכחברת גרעין נח"ל הזדהתי מאד את קטעי האסיפות הבלתי נגמרות, עם הויכוחים האדאולוגיים, ההגשמה, לא לרכוש פרטי אבל גם עם שברו של החלום והסיפורים האישיים שעלו בספר. אהבתי מאד, ישר כוח אסף
אפוס שלופת אותך בגרון ואינו מרפה. מה גם שמדובר לא ב"סיפור שלנו"… כתיבה שמזכירה לי את מארקס (מאה שנות בדידות) וברדיצ'בסקי.
אהבתי את הביקורת שלך.
ספר מדהים. מסכים עם כל מילה
אסף, תארת בספרך סיפור חיים מרתק; לעיתים מצחיק , ולעיתים מכאיב; כתבת על תקופה ואנשים שחלפו ואינם; על החלום ושיברו. בתמציתיות מבריקה קיפלת יריעה רחבה אל צרור אחד; כל זאת על רקע עולם יהודי שחרב באירופה ; צררת הכל בשק אחד, והתחושה בסיום הקריאה היא של עצבות, של צער על מי שחלמו וחלפו כלא היו. כמי שנולד כאן, לפני 71 שנים, ומכיר את סיפור הקיבוץ מקרוב, אני נותר בסיום הספר עם תחושת הנאה מעצם הקריאה, אך גם עם השאלה – מה הלאה? מה יעשה בצרור הזה שהנחת בפני הקורא החי היום בארץ? מה הלקח? לאן פנינו מועדות? האם אך ורק להגשמה אישית, תוך דהירה ורמיסת אחרים, או שאולי נעצור ונתפכח; אולי נבין, שהדרך לחיים טובים יותר וצודקים יותר, מחייבת חלום גדול שכולנו ניטול חלק בהגשמתו ?! האם לכך דרוש מנהיג? אם כן, לצערי אינני רואה אותו עולה ומגיע מאיזשהו אופק רחוק… את הצרור שהנחת בפני הקורא, לא ראוי להשליך לים.. לא ראוי להפוך דף… סתם כך, כאילו הדברים לא היו מעולם….
אהבתי את הספר הזה מאוד .לא רציתי שייגמר .. אחד הדברים שלא קלקלו לי את הקריאה הוא שאין שם את הגאווה -הקיבוצניקית .זו ראיה של איש חכם ורגיש שקשור לילד הכואב והתוסס ,"המלפפון הכבוש" שעטוף בסדין במיטה …ובעיני הילד ,הוא מסתכל על העולם של האנשים סביבו .הספר עזר לי לראות מצבים רגישים שהתרחקתי מהם ופתח לי לחזור ועם חמלה לראות דברים שוב .
"אתה תצביע בעד טבעות " אמרה קלרה "אני אצביע בעד אנשים " עמ 111
כך היה הקיבוץ בעיני :זה גם אופייני לתקופה אז ,אך בקיבוץ זה הודגש ואף עודד נוקשות וקור לב …
לא סתם אפשר לאפיין קיבוצניקים מבחינה ריגשית .למה ???
"קלרה יושבת בבודקה ושומרת .."ואני הקוראת אומרת לעצמי :אוי ,אבל מי שומר על הילדים שלה ? וקלטתי שיש לינה משותפת כאן …. פשוט שכחתי זאת כי זה כל כך לא טבעי בעיני כרגע למרות שכך גדלתי .
אני לא הצלחתי להתחבר לסיפור הזה. אולי הסגנון החד-מימדי , אולי הריחוק. מקריאת התגובות הבנתי שאולי צריך להיות יוצא קיבוץ בשביל ש"ידבר אליך" ממש. מההתחלה יש גודש של דמויות חד-מימדיות שקשה שלא להתבלבל בין סיפוריהן, כי כולן מתוארות במעט מאד משפטים כלליים. נאלצתי לחזור מספר פעמים עמודים אחורה בשביל להבין האם זו אותה הדמות שהוזכרה בעניין כלשהו, או אחרת, או אולי חדשה. עד שמאסתי בכל העיניין…