לעתים אני מדפדף בערוצי הסרטים בכבלים ונתקל בהקרנות חוזרות של סרטים שצפיתי בהם בעבר. אני משתהה דקה או שתיים, ומעביר ערוץ. אבל לפעמים אני נשאב אל הסרט ומתקשה להתנתק ממנו. קורה גם שהתזכורת המקרית שולחת אותי לחפש הקרנות חוזרות, ואף לפשפש באתר האוזן השלישית שב-VOD, כדי לצפות שוב בסרט מתחילתו עד סופו. עם הזמן גיליתי שישנם סרטים שראיתי כך פעמים רבות, ואהיה מוכן לראותם שוב ושוב.
אחד מהם הוא סרטו של פבריס לקונט משנת 2004 "זרים אינטימיים" (Confidences Trop Intimes), סרט קאמרי, כמעט כהצגת תאטרון, שבו שני שחקנים נפלאים, סנדרין בונאר ופבריס לוקיני, מצליחים לרתק ולרגש, אף שלכאורה לא קורה ביניהם דבר. הסרט המאופק, המסתפק ברמזים ומשאיר הרבה לדמיון, מצולם כמעט כולו במשרד מיושן ונשען רק על הדיאלוג ועל המשחק המלווה אותו. לעתים המשחק אומר יותר מהמילים.
מדוע מרתק אותנו המפגש בין רואה החשבון האינטלגנטי, הקר לכאורה, הסגור והילדותי, המאופק והזהיר, ובין ה"מטופלת" שלו, שטעתה ונכנסה אליו במקום אל הפסיכולוג שבמשרד הסמוך? לקונט מצליח לשכנע אותנו שאנו צופים באנשים אמיתיים, שאין כאן שמץ של זיוף או התחכמות. מה שמתחיל כמקרה, כטעות, מתפתח למחול של התקרבות אטית, מהוססת, מגששת. שני הגיבורים בודקים עשר פעמים את הקרקע לפני שהם עושים צעד נוסף. להם עצמם לא ברורה מטרת המפגשים האלה, ועם זה הקשר ביניהם מתהדק, ואף מחזק את שניהם.
הדיוק והאמינות של הסרט חלים גם על היחסים שבין רואה החשבון לבין המזכירה המבוגרת שלו. עולם שלם נרמז שם. היא הייתה מזכירתו של אביו שפרש לגמלאות, ואולי גם אהובתו. היא מתייחסת אל הבוס שלה כאם אל בנה, משיאה לו עצות ומבקרת את התנהגותו. הוא אינו מעיר לה על כך, אך נוהג שלא להתחשב בעצותיה.
התמונה שלמעלה לקוחה מסצנת הסיום של הסרט. זהו המפגש המחודש של הגיבורים. האישה נכנסת עם הפתק שקיבלה. עוד רגע הוא ייתן לה את המצית שאבד ויזמין אותה לשבת. שניהם יודו שהפגישות חסרות להם, והיא תבקש להמשיך מהמקום שבו הפסיקו. לרגע הוא יניף את ידיו, ומיד יתעשת ויצמיד את כפות ידיו זו אל זו, והשיחה ביניהם תימשך.
הסרט הזה הוא מעניין גם כי לוקיני הוא שחקן קומי ומצחיק כל כך בכל הופעה פומבית שלו בטלוויזיה. הוא משוגע קצת, מצטט קטעים ממשוררים וממחזאים מהעבר הרחוק והקרוב, כאילו מנהל שיחת סלון רכילותית עם המראיינ/ת ועם הקהל באולפן או בבית. אף פעם אי אפשר לדעת מה יאמר ואיך יביך את מראייניו.
ופתאום כאן התפקיד שהוא עושה רציני לגמרי.
שחקנית מופלאה
אני זוכרת שגיליתי אותה בקולנוע פריז המיתולוגי בסרט "עוברת אורח"
http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=22562
ומאז לא רק שהקסם לא תם אלא שהוא מתגבר ככל שהיא מתבגרת.
ואני שמחה שאתה מזכיר את זרים אינטימיים שהוא מופת של הקולנוע הצרפתי שכמעט לא קורה בו כלום ובעצם הכל קורה – ברווח שבין המילים, בין מחוות הגוף, בין השתיקות.
איך הם מצליחים לעשות זאת שוב ושוב… נפלא.
קרן – אינני מכיר את לוקיני מהטלוויזיה הצרפתית, וגם לא ידעתי שהוא כזה (כפי שאת מספרת עליו). זה מעניין מאוד.
אסתי – מהתיאור באתר האוזן, נדמה לי שאני לא מכיר את "עוברת אורח". תמיד יש עוד משהו לגלות. וכן, זה קולנוע מסוג מיוחד, משובח. וסנדרין בונאר מקסימה. במיוחד בסרט זה ("זרים"), כשהיא מחייכת פתאום לשנייה וחצי. לא יותר. ואינך יודע אם זו שמחה, שובבות, אירוניה, לגלוג. היא אף פעם לא מפוענחת עד הסוף.
הוא גם נותן ערבי קברט כאלה, שבהם הוא מדבר עם הקהל וקורא. למשל ממיתולוגיות של רולאן בארת, ניטשה, פונטן, סלין וגם משיריו של פול ואלרי. אני יודעת שהוא רוצה לקרב את הקהל לתרבות גבוהה וזו דרכו לעשות זאת.
אני חושבת שזה הסרט הראשון של סנדרין בונאר או אולי זה ששם אותה על המפה. היא נערה שם ומשחקת הומלסית.
סרט קשה, כואב ומלא חמלה. והמשחק שלה… טוב צריך לראות בשביל להבין, כי כל מילה תהיה מתנחמדת ומעושה לעומת העבודה שהיא עושה שם.
מהסרטים שנשארים בזכרון והופכים לחלק מהמטען התרבותי ומהאישיות שלך.
נועם שלום,
תוך כדי שיטוט מצאתי אותך ואת הרשימה שלך על הסרט "זרים אינטימיים", אחד הסרטים שריגשו אותי מאוד. ולמרות שאני לא קוראת קבועה, הייתי רוצה להתייחס. הסרט מעמיד במרכזו את נושא הדיבור, ההקשבה, מציאת פורקן בדיבור, מציאת אוזן קשבת, כי נדמה ש"אנשים כבר אינם מקשיבים זה לזה", כמו שאומר בסרט הפסיכיאטר היחיד, ד"ר מונייה. וכשפבר מצליח להקשיב לאנה, הוא מצליח סוף סוף להקשיב לעצמו. הסרט מזכיר לנו למה אנחנו מרותקים לפסיכואנליזה (אני לפחות), כיוון שהיא חוזרת לקשר הראשונישמתפתח בין שני אנשים דרך דיבור והקשבה וגילוי אפתיה.
אכן הסרט הזה "מדבר" אלינו, משום שהוא מראה כיצד יכול להיווצר – בין זרים שנפגשו במקרה – שיח של אמת, של הקשבה הדדית.
אם שמת לב, הסרט דווקא אירוני כלפי המקשיב המקצועי (ד"ר מונייה). דווקא הוא נשמע כמו מי ששמע כבר יותר מדי ואינו מקשיב עוד. הוא משתמש במטבעות לשון מקצועיות ובאירוניה דו-משמעית שאינה דווקא אמפטית אלא מניפולטיבית.
הסיפור הצדדי עם האיש שמפחד מהמעלית, והתרפיה שעושה לו אנה, מדגים כיצד יחס אנושי יכול לחולל ניסים שהפסיכולוגיה המקצוענית מתקשה (או לא תמיד מעוניינת) לחולל.
לנועם,
אני דווקא חושבת שהאירוניה פה היא זו שמופנית מד"ר מונייה כלפי פבר, כשמונייה משמש לו בעצם מעין מנחה לטיפול באנה (כמו שבד"כ יש מנחים)ומאוד אהבתי את הקטעים עם ד"ר מונייה, שבונה עבורנו את המסגרת של הפסיכואנליזה, וחלק מהדיאלוגים הכי שנונים מתקיימים בינו לבין פבר. למשל, כפבר מסביר למונייה שאנה התבלבלה בדרך, אומר לו מונייה: "תמיד קשה להתחיל לעבוד על עצמך",כשהוא מתכוון כמובן להתחלת הטיפול, ומוסיף שמה שמוזר זו העובדה שפבר לא תיקן אותה. אבל הוא גם אומר לפבר שהמקצועות של שניהם לא שונים במיוחד: שניהם מטפלים באותם סוגים של בעיות, אלא שמצהירים עליהם ואלה שלא.ומעלה את האפשרות שפבר נעזר באנה כדי לפתור סוגיות משלו דווקא. מונייה גם אומר משהו שהוא אחד הדברים הכי חשובים בפסיכואנליזה: הפסיכולוג לא יודע שום דבר, הוא רק יודע שהמטופל יודע. ופרויד היה זה שאמר: לא לדעת פירושו לא לרצות לדעת.
אגב הבחור במעלית, כשהוא שואל את אנה למה היא הולכת לפסיכולוג, היא אומרת לו: הוא זקוק לי, אני המטופלת היחידה שלו. ולא יכלה להיות יותר צודקת.
נסחפתי קצת, אבל אתה חייב לסלוח לי, זהו אחד מהסרטים האהובים עלי וקצת התעמקתי בו יותר מדי.
תודה שהזכרת לי אותו שוב, היה לי לעונג.
לא נסחפת כלל. בכל זאת אני חולק עליך מעט. מונייה אכן נותן לנו את "המסגרת הטיפולית", הוא יודע מראש את התבניות שבהן מתנהלים היחסים בין אנשים. הוא גם עושה לנו קצת סדר בדברים.
אבל האמירות שלו לוויליאם הן יותר מניפולציה מאמפתיה. אין לו עניין ממשי לא בוויליאם ולא באנה.
(וגם לא באיש מהמעלית. הוא מחמיץ פנים כשהוא רואה שאנה "מטפלת" בו בדרכה שלה. רגע נפלא הוא כשהאיש עולה במעלית בפעם הראשונה עם אנה. זו התרגשות גדולה. אבל כשהוא רואה את מוניה במסדרון, הוא "מתקפל" וחוזר להיות הטיפוס המדוכא, "המטופל" שעדיין "לא מוכן" לצעד הזה).
"הטיפול" ההדדי של אנה וויליאם הוא מקסים ואנושי דווקא משום שהוא התנהגות טבעית ופשוטה, ולא איזו חוכמה פסיכולוגית שמלווה כל אמירה של מונייה.
ראיתי אותו השבוע וחיפשתי קצת מידע עליו אז הגעתי לפוסט הזה.
עצם צילומו במשרד כנעט לאורך כל הסרט עושה תחושה חמימה ואינטימית.
נהנתי מאוד