לבד עם אופניים

מצפור טייסת העמק

מזמן רציתי לכתוב על חוויית האופניים שלי. והנה אני מדפדף בעיתון ונתקל במאמרו של הרוקי מורקמי על הריצה למרחקים ארוכים. החוויה שהוא כותב עליה דומה מאוד לחוויה שלי. מאמרו הוא פרק מתוך ספר שלם על הריצה; מורקמי אומר שכדי להבין משהו הוא צריך לכתוב עליו, והוא כותב על הריצה כדי להבין את משמעותה בשבילו – הוא רץ כל יום לפחות שעה. אני לא אכתוב ספר אלא אסתפק ברשימה קצרה.

כמו מורקמי גם אני אוהב פעילות גופנית שאיננה מתנהלת בקבוצה. שהיא פרטית מאוד, כמעט מדיטטיבית. שהיא זמן שלי עם עצמי בלבד, ובמהותה היא לא תחרותית. משום כך אני גם אוהב לשחות. אבל בניגוד למורקמי אינני מציב לעצמי מטרות קשות כמו מרתונים למיניהם. אני מסתפק בפעילות מתונה המשולבת בטיול בטבע – טיול שאותו לא הייתי עושה ללא התירוץ של האופניים – ובמנוחות קריאה שהן חוויה מיוחדת שכבר התמכרתי לה.

הדבר שממנו אני מתרחק בעיקר, הוא כל ההמולה שמסביב לאופניים ולרכיבה. אין לי אופני מותג, ואת אלה שלי טרחתי לשנות ולהתאים לסוג הרכיבה המיוחד שלי, השונה מאוד מהמקובל. הכידון למשל גבוה במיוחד, כי הגב שלי אינו מחבב את הישיבה הכפופה קדימה (כל רוכבי השטח נועצים עיניים תמהות באופניים שלי). גם אינני רוכב בבגדי רכיבה אופנתיים. אמנם מכנסי רכיבה הם הכרח, אבל מעליהם אני לובש מכנסיים רגילים, כך שאני נראה בשטח כאחד האדם ולא כקולב עטוי מותגים בצבעים זוהרים.

מרוכבים שמתנהלים בקבוצות אני שומע תמיד דיבורים על כללי הדת הזו: המדים-המותגים, ההתייחסות להישג האישי (כמה קילומטרים, בכמה זמן), התחרות הסמויה והגלויה בתוך הקבוצה ובין הקבוצות, ההשתתפות באירועי רכיבה המוניים, וכמובן הדרבון למאמצים מיותרים, לעתים גם מסוכנים, שהוא תוצאה של הלחץ הקבוצתי-התחרותי. את כל זה אני משאיר הרחק מאחורי כשאני יוצא לבדי לשטח – תמיד לשטח, הכביש מסוכן וגם משעמם. כשאני רוכב לבדי אני עוצר מיד כשאני מתעייף, אין לי מפני מי להתבייש בזה. תוך כדי רכיבה אני מסתכל סביב, ועוצר מדי פעם כדי לצלם. אני מחפש מקום נעים ומוצל כדי לשבת בו ולקרוא.

אין שום צורך לחפש את המאמץ. ממילא הרכיבה המתונה ביותר היא פעילות מספיקה, בעיקר בקיץ החם. ועם זה אני מגיע גם אל השבילים הקשים ביותר, גם אל מקומות שבהם עלי לשאת את האופניים על כתפי ולהעבירם בין הסלעים. ההתנהלות המתונה אין פירושה שאני בוחר לי מסלולים קלים דווקא. אלא שבכל המסלולים, גם הקשים, אני מדווש בנחת ככל האפשר.