מתוך אתר ynet
דניאל ברנבוים אינו רק אחד הפסנתרנים והמנצחים הגדולים של הדור, הוא גם מגדולי עולם המנצלים את פרסומם כדי לקדם מטרות ראויות.
גם בעבר ידע ברנבוים לנצל הזדמנויות חגיגיות כדי לעמת אותנו עם דברים שאיננו רוצים לראות. כשהתעקש לנגן ואגנר בישראל – הוא לימד אותנו לא להשתית את חיינו על חרם ועל טיפוח טראומות. כשסירב להתראיין מול מראיינת במדים – הוא לימד אותנו להתנער מהמיליטריזם העודף המקיף את חיינו. כשאמר בכנסת שהכיבוש סותר את מגילת העצמאות – הוא לימד אותנו שעקרונות החופש והכבוד אינם עקרונות של גזע ולאום.
אך עיקר הלימוד שהוא מלמד אותנו בשנים האחרונות הוא שמחוות אנושיות גדולות הן הפעולה היהודית המפוארת ביותר. ושזו צריכה להיות מטרתנו גם ביחסינו עם שכנינו הפלסטינים. כשהוא מטפח את המוסיקה ברמאללה, כשהוא מנגן שם, כשהוא מנצח על תזמורת הנוער הפלסטינית, כשהוא תורם מכספי פרס וולף לחינוך המוסיקלי בגדה, כשהוא מדריך את תזמורת 'דיוואן מזרח-מערב' שבה מנגנים בני נוער מישראל ומארצות ערב – הוא מלמד אותנו שהאמנות יכולה להיות גשר ושהמפגש האנושי אפשרי.
הג'סטה האחרונה – הדרכון הפלסטיני – מצטרפת אל כל אלה. ברנבוים מלמד אותנו שהמחוות שלו גם נענות באותה רוח נדיבה. כשמכים – מקבלים מכות. כשתורמים ועוזרים בלב שלם – מקבלים אזרחות כבוד. כדאי שנחשוב על כך – ונלמד ממנו.
מסכימה עם כל מילה(חוץ מי מה שכתבתה על וגנר שאני אישית לא יכולה לסבול, ולא בגלל הקשר כיביכול עם הנצים, אלה היצירה שלו נטו ):
תודה על האומץ לומר את על לבך, ושצרפתה אותי לתפוצה
אביבה – אשמח לשמוע מדוע את חושבת שמלחין שאינך יכולה לסבול צריך להיות מוחרם בישראל.
שהוא זנח את אשתו הראשונה החולה
השאיר אותה לבד במחלתה והלך בהחבא לאחרת
לא שזו פעם ראשונה שאנשים שנתפשים בציבור כגדולי רוח
מתגלים כקטנים בחייהם האישים
מה דעתך על המעשים שלו שעליהם כתבתי?
אני מאד מעריך את מעשיו של בארנבוים. לא רק את מה שכתבת עליו, אלא גם דברים אחרים (האמת, שאני חייב לציין, שהדבר שאני הכי אוהב שבארנבוים עושה זה מנגן בפסנתר שוברט… אבל זה השגעון הפרטי שלי).
בכל מקרה יש רק נקודה אחת שמפריעה לי בחלק מהפעילויות החוץ-מוסיקליות של בארנבוים – חלקן נעשות בהתרסה גלויה. לפעמים תוך פגיעה, אולי אפילו מכוונת, ברגשות.
אני חושב שאת כל מה שבארנבוים עשה, עושה, ויעשה, אפשר לעשות בפחות התרסה ויותר תשומת לב לעניין עצמו.
טענת ההתרסה וטענות דומות מסוגה, הן בדיוק סוג המחסום שאותו אמורות להסיר הג'סטות של ברנבוים.
נועם – לא בטוח שהבנתי למה התכוונת בתגובתך.
אני אדגים למה אני התכוונתי: למשל מקרה נגינת ווגנר בארץ לפני כ 7 שנים. הוא נעשה באופן מתריס, בלי להודיע מראש, בניגוד לסיכומים ולהבנות – ואחרי שניסה וסורב להכניס יצירה של ווגנר לתוכנית. לדעתי – האופן שבו הוא עשה את זה הזיק לעניין יותר ממה שהועיל. עד לאותה תקרית, החרם על ווגנר כמעט וגווע מעצמו – כבר ניגנו ווגנר באופן חופשי בקול המוסיקה, ונדמה לי (אני לא בטוח) שכבר בקונצרטים קטנים ופחות "רשמיים" ניגנו ווגנר (אפשר לבדוק, אבל יכול להיות שתזמורת ראשון לציון ניגנה ווגנר קצת לפני אותה תקרית בארנבוים? משום מה יש לי זכרון עמום שכך הדבר, אבל ייתכן שמדובר בדמיון פרוע ולא מבוסס).
בעקבות "תקרית בארנבוים" חזר החרם של ווגנר למודעות הציבורית, ולא באופן חיובי.
בקיצור התרסה ופרובוקציה יש להן יכולת להעלות דברים למודעות ציבורית, אבל לא תמיד זו האסטרטגיה הטובה ביותר והרגישה ביותר לפתור בעיות ולהשיג מטרות.
אני לא מאמין שאני אומר את זה – אבל לפעמים דיפלומטיה שקטה עושה עבודה טובה יותר.
מה שיפה הוא שבארנבוים יודע לעשות גם את ה"דיפלומטיה השקטה" הזו. אבל משום מה לפעמים שוכח אותה וגורם נזק.
שאין ג'סטות כאלה גם בצד השני. האם אתה יכול לדמיין, נועם, פלסטיני כלשהו, אפילו "איש העולם הגדול" שיעשה מחווה כזאת כלפינו? סביר להניח שאחד כזה לא יישאר הרבה זמן בחיים.
וזה מה שמייאש אותי בכל הסיפור הזה.
אנחנו לא חיים בחלל ריק, ולצערי הרב אני חשה יותר ויותר שנאה, וקושי הולך וגובר להגיע לידי הבנה.מאוד מצער.
עמית – מה שאתה מכנה דיפלומטיה שקטה הוא למעשה קבלת תכתיבים וכללי משחק מגבילים, המנציחים מציאות פסולה.
הג'סטות של ברנבוים, שאתה רואה בהן פרובוקציה, הן ניסיון לזעזע קצת את השאננות והאטימות. לדעתי הוא מצליח די טוב ללכת על הגבול בעניין זה. לזעזע אך לא לשבור את הכלים.
וחשוב עוד יותר: העניינים שהוא מציף – לזוועתם של רבים – הם מן הראויים ביותר. ועמדתו הנחרצת בהם חשובה ונכונה, כפי שציינתי למעלה.
בעניין ואגנר אתה מציע לנו את הדרך שתביא לביטול החרם בעוד שלושים שנה בערך (מה שיקרה ממילא מסיבות ביולוגיות). וגם ההתקדמות שהצבעת אליה הושגה בעזרת כמה נגיחות ופרובוקציות שכבר נעשו בעבר, בין היתר על ידי זובין מהטה.
אבל חשוב עוד יותר עניין רמאללה. שם כמעט חסומה הדרך (על הכביש ובלבבות). וטוב שיש מישהו כמו ברנבוים, שבו לא מעזים לגעת והוא יכול להציג לפלסטינים פנים ישראליות יפות יותר.
והדרכון הפלסטיני אינו בעיני התרסה ופרובוקציה, אלא כפי שאמרתי, מחווה של הוקרה ותעודת כבוד.
.
למה היא לא זוכה להתייחסות?
על התגובה שלך אין לי הרבה לומר, מלבד זה שאת המעשה הנכון לא מודדים באופן הזה. את לימודי הכינור ואת הקונצרטים של תזמורת הקונסרבטוריון ברמאללה אסור להניח על כף המאזניים, ולבחון כיצד הם מתאזנים עם מעשי הטרור שעל הכף השנייה.
עלינו לצאת מאופן המחשבה הזה, שכל מפגש תרבותי הוא 'על תנאי', וכל שיעור כינור או פסנתר של ילד ברמאללה תלוי ב'התנהגות טובה' של החמאס או כל גוף לוחם אחר.
אסור לשכוח שמדידת הדברים באופן הזה מעמידה גם אותנו כמי שאינם ראויים למפגש תרבותי. שכן גם אנו פוגעים בפלסטינים והורגים בהם.
ולכן מוטב להניח שיקולים כאלה בצד, ופשוט לעשות את המעשה הנכון.
קודם כל לנועם… לא ברור לי על מה אנחנו מתווכחים – בסופו של דבר אנחנו באותו צד של המתרס. אבל כמה הבהרות: בעיני דיפלומטיה שקטה היא לא קבלת תכתיבים, אלא משחק חכם בלי לשבור את הכלים – בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. לא תמיד "כללי המשחק" מגבילים כמו שזה נראה.
בעניין ואגנר – לא הצעתי שום דרך, לי עצמי אין אינטואיציה טובה בנושא. מה שכן ניתחת את המצב לפני ואחרי: לפני, החרם כמעט בוטל דה-פקטו: ניגנו ווגנר בקול ישראל ואפילו כמה גופי ביצוע ניגנו (בדחילו ורחימו, אבל ניגנו) ווגנר.
אחרי תקרית בארנבוים: הפסיקו לנגן ווגנר בקול המוסיקה. התקשורת בעיקר צידדה בחרם והביאה את קולם של המחרימים מה שהעלה את "רף הפחד" – וגופי ביצוע נמנעים היום מעצם המחשבה על ביצוע ווגנר.
אני מסכים שלעיתים דרושות פרובוקציות. מקרה ווגנר-בארנבוים לא היה אחד מהם, והתקרית הביאה יותר נזק מתועלת לעניין עצמו.
מעבר לכך אני מסכים מאד עם דברים שכתבת. בארנבוים מעלה למודעות ציבורית נושאים ראויים, אבל אפילו יותר מזה. הוא בוחר בדרך המעשה ולא רק בדרך הדיבורים, וזה יפה. פרוייקט דיוואן הוא פרוייקט חשוב מאין כמותו.
בנוסף, אצל בארנבוים (כך אני מתרשם), העניין לא נובע מדעה פוליטית, אלא מתובנה אנושית ואינטלקטואלית עמוקה הרבה יותר (ולראיה שיתוף הפעולה הפורה בינו לבין אדוארד סעיד). וזה בעיני אפילו מרשים הרבה יותר.
ואין לי שום בעיה עם עניין הדרכון הפלסטיני. נראה גם שבמשרד הפנים אין לאף אחד בעיה עם זה.
ולסיום – כמה מלים על תגובתה של חני, ואני מדגיש שמדובר בעתי האישית בלבד.
אם יש עניין שהוא חשוב בעיני ומצדיק פעולה מסויימת, אני עושה אותה בלי קשר עם הצד שכנגד חושב כמוני או עושה כמוני.
כשהייתי ילד, אמא שלי ניסתה לחנך אותי שזה שאנשים אחרים עושים דבר רע, לא מצדיק את זה שאני אעשה דברים רעים. אני חושב שהעקרון הזה ישים גם לדברים חיוביים.
אם אני חושב שמחווה כזו או אחרת לעם הפלסטיני חשובה ותתרום לקידום יחסי שני העמים האלה – אני אעשה אותה בלי קשר אם העם הפלסטיני יחזיר לי מחוות. אני כמובן מקווה ומצפה לקבל בחזרה ולראות תוצאות בצד השני, אבל ההדדיות הזו היא לא תנאי מקדים, ובעצם לא תנאי בכלל, לקיום פעולות שאני מאמין בהן שהן טובות וראויות.
אני חושב שכך גם בארנבוים פועל.
בעיקרון אני מסכימה עם שניכם ומשתדלת גם לנהוג כך, אבל עדיין אינני יכולה להתעלם מהמציאות הקשה ומהשפעתה.
שלום,
חברתי ביקשה שאברר אם מישהו מכיר דרך התקשרות עם התזמורת בכדי לבדוק אם יש משהו שהיא תוכל להתנדב לעזור בו.
אשמח לתשובה.. lailpatishi@gmail.com
הפלסטינים מעניינים את ברנבוים כשלג דאשתקד.ברנבוים היא אישיות בעייתית מאוד (ולכן לא נבחר לפילהרמונית של ברלין).בלי שום קשר ליכולותיו ועוצמתו כמוסיקאי וכפסנתרן -למרות שהוא אינו יחיד בדורו וברמתו..יש עוד עשר ים כמוהו,מכל היבט שלפסנתרנות.ועאן עילת הדבר – את מה שחסר באישיות ובאנושיות (עיין ערך;ז'קלין דו פרה) הוא משלים כאן ביחסו המתוקשר מאוד לפלשתינאים האומללים,כלומר,מה שחסר בו כאישיות מוסרית וריגשית הוא ממלא בתוכן שהוא,בלעדית,על חשבון מדינת ישראל (והרס נוסף של דימויה בעולם (ואני איני מן המצדיקים) מכל מקום,ברנבוים זקוק לתהודה תיקשורתית ופוליטית,ואת הבונוס הזה הוא משיג כאן.נקודה. ובאשר לאנושיותו ואישיותו של ברנבוים,שאלו כמה נגנים שבאו עמו במגע ותגלו דברים מפתיעים.הבטחות חסרות כיסוי וכו – ברנבוים לא השתנה מאום מאז נטש את זקלין דו פרה..
july 2009
חזית נגד המנצח מקיר לקיר ושותפים לה התאחדות הסופרים והמשוררים הפלסטיניים, התאחדות האומנים, חזית המשכילים והקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל.
התנגדותם לברנבוים אינה נובעת מיהדותו, אלא משום עמדותיו המדיניות והתנגדותם לנורמליזציה עם ישראל, וכי "מוסד ברנבוים סעיד" הינו מיזם פלסטיני ישראלי משותף שאינו חותר בכנות להיאבק "נגד הכיבוש על כל צורות האפליה והדיכוי המופעל נגד העם הפלסטיני" ואדרבא הוא קורא להתגבר על האיבה והשנאה בין העמים באמצעות מוזיקה ודיאלוג "מבלי להזכיר את הכיבוש והגזענות כלפי העם הפלסטיני".
ועוד הוא מואשם:
שעמדותיו עולות בקנה אחד עם התרבות הציונית השלטת בישראל אותה ניסה לשווק מזה כעשרים שנה בכיסוי של פעולה למען תרבות השלום ללא אזכור הצדק וזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
שהוא מגן על ההנהגה הציונית
שהוא (היה?) ביחס קרוב לרה"מ הראשון בן גוריון
שהוא תומך בזכות ישראל להגן על עצמה ובחזרה על טיעוני "התעמולה" הישראלית המבחינה בין העם הפלסטיני וההתנגדות במהלך המלחמה האחרונה בעזה.
מטרת התזמורת, לטענתם, הינה להחליש את חזית ההתנגדות לנורמליזציה ואת מאמצי המאבק בחרם במישור הערבי.
סירוב להתראיין בפני חיילת, לא "מלמד" אותי כלום. מראיינת במדים, גם אם היא תוצר של עודף מיליטריזם, הינה תופעת לוואי שולית בהחלט. אני סבור שברנבוים לא התריס כנגד המיליטריזם כשעשה זו, הוא התריס כנגד מדיניות הממשלה בשטחים, אווגם פעילות הצבא שם.
פעולה זו של ברנבוים נובעת בעיקר מבורות, תחושת "כל יכולות" ורצון לחנך.בנוסף, הסירוב להתראיין בפני חיילת מהווה -כמו שאומרים באנגלית – "סטנדרט כפול", כי אם יש דבר שזועק ממעשיו של ברנבוים באופן כללי הוא לא להחרים אף אחד.
אני סבור, וכאן תרשה לי להיות חוצפן, שאת הראיון עם החיילת הבאת רק כדי להוסיף עניין לכתבה שלך
לבסוף אומר כי אני אדם ערכי מאוד. אני רואים דברים באופן נורמטיבי, ותמיד חושב מה מועיל לכלל. כתבות על בר רפאלי אני כבר לא רואה, האם אני צריך לפסוח גם על הפרשן הטוב ביותר של המלחין האהוב עליי?
אחליט בקרוב
[…] וראו גם משהו שכתבתי לפני שלוש שנים. […]